לו אני בכיר איראני, איש משמרות המהפכה או מדען גרעין, לא הייתי ישן טוב בלילה בימים אלו. הייתי בודק את האוכל שמגישים לי, מביט לצדדים ברחוב, אפילו מוודא שלא הטמינו לי נחש ארסי מתחת לכרית. אצלנו מתייחסים בכמעט שוויון נפש לרצף ההישגים הישראליים מעבר לגבולות, אבל מי שנמצא בצד השני צריך לבדוק היטב מתחת לשטיח.
ועם כל הכבוד למודיעין העילאי שלנו, המפתח טמון בגישה. כי מודיעין אפשר למסמס, אבל גישה נכונה מנצחת, והגישה התוקפנית והיצירתית שישראל נוקטת בחזית הצפונית עובדת. פשוט מכיוון שאי אפשר בלעדיה בתרבות העבריינית של העולם האסלאמו־איראני שבתוכו אנחנו חיים. זו תרבות שבה הפגנת חוזק, עוצמה ותוקפנות היא המפתח להישרדות.
ההתפעלות הכללית מחצי טונת המסמכים שהמוסד הצליח להגניב לארץ הקודש בהחלט במקומה. אבל אנחנו מתייחסים כאל דבר מובן מאליו להישג הטמון בכל אחת מההפצצות שנערכות בעומק הסורי. שלא לדבר על חיסול מדענים חמאסניקים ודומיהם. מדובר במציאות מצמררת עבור האיראנים ועוזריהם, שנדמה כאילו הם שקופים עבור ישראל. הם לא מסוגלים להסתיר את הסודות הכמוסים ביותר, את תנועות הצבא, את חרישת המזימות. זו בוודאי תחושה מפחידה עבור כל בכיר במנגנוני הרצח של האויב.
הסיטואציה הזו היא בעלת חשיבות מרסנת בפני עצמה. וכדאי להיזכר במסע האיומים האיראניים מהשבועות האחרונים, אחרי הפגיעה ב־T4, לעומת השקט ששורר בעקבות הפגיעה הקשה בבסיסים סוריים השבוע. כי איומים הם חלק אינטגרלי מטכניקת ההרתעה שמופעלת על ידי התרבות העבריינית של המזרח התיכון, אבל כשמסתבר שאלו ריקים מתוכן, המאיימים שותקים ונזהרים.
זה לא אומר שלא יתפתח עימות ישיר עם האיראנים בעתיד. אבל בוודאי שעימות כזה יתרחש - ובתנאים נחותים מאוד מבחינתנו - אם לא נכה אותם בסוריה, כאשר ברור שהם מנסים לבסס ראש גשר כדי להשמיד אותנו. בכלל, האמרה הוותיקה שלפיה הרוצה בשלום יתכונן למלחמה, נכונה מתמיד בג'ונגל שלנו. אצלנו הרוצה בשלום חייב להמחיש לצד השני שהוא לא מפחד ממלחמה. כי כשהאויב האסלאמי סבור שאתה מפחד, זה הסוף שלך.
הרבה שנים גיבשו חורשי רעתנו את המסקנה שאנחנו מפוחדים ונמצאים על סף קריסה, מסקנה שנטעה בהם מוטיבציה להגביר את מאמצי הפגיעה בנו. כך סברו ערפאת ואבו מאזן בעקבות הסכמי אוסלו, כך בנה חסן נסראללה את תיאוריית קורי העכביש שלו. על הבסיס הזה גיבשו האיראנים את תוכנית ההתבססות שלהם בסוריה. היה להם בהחלט על מה להסתמך, כי במשך הרבה שנים מדינת ישראל הקרינה חולשה ואומללות.
מאוסלו ועד הבריחה מגוש קטיף, מעסקאות ג'יבריל ושליט ועד ארבע אמהות. שלא לדבר על ההתנהלות הישראלית קשורת הידיים ביו"ש ומול עזה. בכלל, מי שמקשיב לדוברי השמאל ומתבונן במימיקות המבועתות של שדרני הטלוויזיה יכול בהחלט לחשוב שאנחנו עושים במכנסיים ולקבל רושם מסולף לגבי החוסן שלנו.
אלא שחוסן לאומי ועוצמה צבאית־מודיעינית אינם מספיקים, צריך גם הנהגת ברזל. כזו שמבינה שהמפתח לקיום הלאומי טמון בלוע התותח. את התובנה הפשוטה הזו שכחו רבים במערב. שכחו בין שתי מלחמות עולם, כאשר השיגו "שלום בזמננו" בהסכם מינכן והובילו למלחמה האיומה מכל. שכחו ברק אובמה וחבורת הגמדים שאיתו, כאשר חתמו על הסכם הגרעין עם איראן. כמו תמיד, העיוורון המדיני חבר להונאה העצמית, כניעה לטרור והפקרת בני הברית. אבל לנו אין ברירה אלא להיות חדים ואמיצים, וטוב שלפחות בחזית הצפונית מי שצריך להיות מודאג במיוחד הם הבכירים של האויב.