בנימין נתניהו אוהב להציג. הוא אוהב להרצות, לשרטט גרפים, למרקר, להשוות. אוהב את ההצגה - וההצגה חייבת להימשך, כי ככה מנהלים כיום מדינה, ככה מנהלים את העולם, ככה מעבירים מסרים בעידן הטכנולוגי והטלוויזיוני. החיבה של ראש הממשלה לעזרים טקטיים יכולה בקלות להוביל לסוג של לעג, ציניות ודאחקות: מציור הפצצה, דרך נאום השתיקה באו"ם ועד הפרסום של מסמך שטאובר המסווג מעל במת הכנסת. לא הפעם.
זו לא פעם ראשונה שנתניהו עומד לפני כוננית ומנסה למכור משהו. הוא התחיל כסמנכ"ל השיווק של חברת הרהיטים רים, והוא מוכר בהצלחה את עצמו כבר יותר משני עשורים כמנהיג האחראי והזהיר של ישראל. כל דברי הקלס על נתניהו משרתים את המטרה: הם מגבירים את תפוצת המסר ומחזקים את המותג, הוא עצמו.
נתניהו יזם את ההצגה הגדולה של חשיפת מסמכי הגרעין, כי זה הכרחי בעיניו, מחויב המציאות ובעיקר מועיל ולא מזיק. נתחיל מהסוף: כל פוליטיקאי חושב קודם כל אם המעשים שלו יזיקו לו. במקרה הזה נתניהו העלה את איראן על השולחן, דיבר באנגלית, דיבר ביטחונית, הסיט את הדיון מהעימות עם בית המשפט, מהחקירות ומהברוך הפוליטי, והוכיח שוב שהוא היחיד שיכול לדבר, לייצר כותרות, להסביר ולהתווכח. זה לא מזיק. אז כמה עיתונאים ומומחים אומרים שהוא לא חידש, אז מה? כל מתקפה כזאת נגדו רק מחזקת את התמיכה בבית.
על זה יש להוסיף את היעד העיקרי וההישג הכי גדול של נתניהו: מדברים על זה. הגרעין האיראני באמת הפך לשיחת היום. ראש הממשלה הוא אחד האישים הבודדים בעולם שמצליחים ליצור וליזום דיון, ולקבוע סדר יום.
הנה, ארה"ב הודיעה שמדובר במידע חדש ומטריד שנבדק בימים אלה, ואפילו מדינות אירופיות שכבר אותתו שהחומר מוכר להן דיברו על ההופעה של נתניהו. אי אפשר להתעלם ממנו, כאן ובעולם. אנשי ההסכם של ברק אובמה יוצאים להגן על ההסכם וטוענים שהוא כבר עובדה מוגמרת, וג'ון קרי וארנסט מוניז, שר האנרגיה בממשלו של אובמה, הסבירו שהחשיפה הישראלית רק מחזקת את הצורך בהסכם שמגביל את איראן. הדיון מחדש בנושא טוב במיוחד כעת: ככל שאנשי אובמה יגנו על ההסכם, כך תתחזק החלטתו של טראמפ לפרוש ממנו.
יתרה מכך, הכמות האדירה של החומר יוצרת בסיס חדש לדיון בשאלה מה איראן ניסתה - ואולי מנסה - לעשות. הגודל כן קובע, ואי אפשר לבטל בהינף יד 55 אלף מסמכים ותקליטורים. צריך ללמוד את החומר. בכך קנה נתניהו זמן וספק, גם אם הספק קטן באירופה וגדול מעט יותר בארה"ב. מתוך המצגת עולות שלוש טענות עיקריות: איראן הסתירה ושיקרה. כולם ידעו זאת, אבל עכשיו הגיעה ההוכחה שטהרן לא אמרה אמת לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. העלמתם עין בתקופת אובמה, התריס נתניהו, עכשיו הזמן לפיקחון ולפיכחון.
הטענה השנייה היא החיבור בין הטילים שאיראן ממשיכה לפתח ושאינם חלק מההסכם לבין הפצצה. נתניהו הטיל צל גרעיני על הטילים, והפך את הגילוי לסעיף הראשון שחייבים לתקן. את הדרישה הזו דחתה איראן בתקופת אובמה, ועכשיו נתניהו מנסה לפתוח זאת מחדש. נכון, ישראל הייתה יכולה ליזום מאחורי הקלעים הסכם צד שנוגע לטילים ארוכי הטווח של איראן. לבשל אותו עם השותפות האחרות, גרמניה, צרפת, רוסיה, בריטניה ואפילו סין, ולהביא אותו כפשרה לכך שארה"ב תדחה את יציאתה מההסכם. זה יכול היה להיות מהלך מדיני מדויק, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו אפילו במרומז להסכים לעסקת הגרעין שתאפשר לאיראן פיתוח גרעיני ללא מגבלות.
הטענה השלישית היא נתיב השקר. נתניהו חשף את תוכנית ההסתרה: הפסקה לכאורה של תוכנית הגרעין והמשך פיתוחה בשקט. הוא הראה איך איראן עובדת, גם אם עכשיו היא שומרת לכאורה על ההסכם ומקפידה לא להפר אותו.
אפקט הכוח הנגדי
בבסיס ההצגה של נתניהו יש הישג מודיעיני דרמטי. חדירה, איסוף והפתעה. גם אם זה קרה לפני שנה או שלושה חודשים, ישראל אותתה לאיראן: אל תתעסקי איתנו.
יש לזה מחיר. יאיר לפיד, בגיבוי רם בן ברק, בכיר המוסד לשעבר שנתניהו לא מינה לראש הארגון, טוען שזה חוסר אחריות משווע, גורם לנזק אדיר וחושף יכולות. אולם יוסי כהן ראש המוסד אישר את החשיפה וגם הרמטכ"ל. ועדיין יש פה שאלה לגבי מהלך ההלבנה: האם נכון לקחת מודיעין איכותי ולאפשר שימוש בו לצורכי פרסום, או שיש להשאירו כחומר שקט שעובר בין ארגוני מודיעין. ההחלטה של נתניהו נובעת משכנוע פנימי עמוק שצריך להשתמש בכל
מה שיש כדי ליצור כוח נגדי, שהיעד שלו הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
בעיניו יש כאן מערכה בינלאומית. נתניהו נסע לקונגרס בזמן ממשל אובמה, כי הוא היה משוכנע שזה התפקיד שלו, להציג את החורים בהסכם הגרעין בזמן שכל העולם בירך עליו. אם ישראל לא תזעק, מי כן? שתיקה הייתה מתפרשת כהסכמה. אנשיו דיברו אז על ייעוד היסטורי, על נקודת שיווי משקל. בפועל המהלך לא שינה את ההסכם, אבל גם לא גרם נזק לנתניהו. להפך, הוא זכה לתמיכה פוליטית בבית, והטיעונים שלו אז משמשים את אנשי טראמפ כיום. המחיר היחיד הוא ההתרחקות המסוכנת של המחנה הדמוקרטי או חלקים ממנו מישראל ומנתניהו, תהליך שמואץ בשנים האחרונות.
המערכה הבינלאומית היא המניע המרכזי של נתניהו גם כיום. נשיא צרפת עמנואל מקרון וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מנסים לשכנע את טראמפ לא לפרוש מהסכם הגרעין. נתניהו היה חייב לתפיסתו להילחם בחזרה. ליצור משקל נגד ולספק תחמושת הסברתית לטראמפ.
עשרה ימים לפני ההכרעה האמריקאית יזם נתניהו מהלך שבעיקרו הוא מהלך תקשורתי. בארה"ב מדברים עליו בעיקר כאירוע מוזר ונלעג, והתקשורת האמריקאית לא חוסכת ממנו ביקורת. מצד שני, היא עושה זאת בעקביות גם מול טראמפ, אז הנה עוד עניין שדוחק את השניים לאותה סירה. סירת המילוט מהסכם הגרעין.
יש הרבה הערכות והשערות לגבי היום שאחרי, בין שמדובר בחלופות להסכם ובין שבעימות צבאי ישיר עם טהרן. יש לא מעט בכירים שסבורים שזה הזמן לחשוב על הסכם חלופי. הם טוענים שאיראן חוששת מנטישת ההסכם ומתגובה בלתי צפויה של טראמפ, ועשויה להציע עוד פשרות תחת לחץ. נתיב הפרישה ישאיר את ישראל תלויה רק בארה"ב ונושאת באחריות להשלכות, גם אם זה כבר לא יהיה בידינו. עימות אזורי, קריסת משטר הפיקוח או מרוץ חימוש - כולם יובילו לאצבע אחת שתופנה לישראל ונתניהו.
עם כל הביקורת והחששות, דבר אחד אפשר לומר בוודאות: בעניין הזה נתניהו לא מזייף. הוא באמת חושב שזאת משימת חייו, הוא באמת רואה באיראן את האויב הצר על גדרות ישראל. הוא באמת חושב שגם אם המצב יתדרדר, זו החלופה הפחות גרועה ביחס להמתנה שקטה לזמן שבו איראן תסיים לפתח את נשק יום הדין.