יש אנשים שאומרים שתל אביב מזכירה להם את ניו יורק. זה בולשיט. זה כמו להגיד שמטוס הלביא (ז"ל) מזכיר F-16. לא ברור לי איפה נמצא המכנה המשותף בין שתי הערים. ניו יורק שופעת גורדי שחקים, תל אביב נמוכה ומורכבת בעיקר מבניינים בני ארבע קומות בלב כיכרות ועוד כמה מגדלים. אין ספק שתל אביב היא עיר עם אורבניות קסומה, אבל מכאן ועד ניו יורק מפריד יותר מאוקיינוס.
ביקרתי בניו יורק לאחר היעדרות של עשור. ברגע שהגעתי לשם נזכרתי כמה שהעיר הזו מטורפת וכמה שאין לה אלוהים - לא בשמיים, לא בטיימס סקוור ולא ברכבת התחתית. העיר הזו אוכלת אנשי עסקים עם חליפות של ארמאני, דוגמניות שנמצאות במערכת יחסים פתוחה עם ברוני סמים ממקסיקו, אומנים רב־תחומיים שמסתובבים בווילג' בלי כסף, הומואים שלומדים עיצוב תעשייתי, שחקניות לשעבר שמארגנות מסיבות חילופי זוגות לעשירון העליון, סטודנטים לפילוסופיה מזרחית שמכורים לחדרי כושר, וגם ישראלים כמוני שמסתובבים בעיר אחוזי הלם.
לנתי במלון בטיימס סקוור. בטלוויזיה דיווחו על הפגישה ההיסטורית בין קים ג׳ונג און לנשיא קוריאה הדרומית מון ג׳יאה־אין, ואני נזכרתי בביקור שלי בקוריאה הצפונית לפני כמה שנים ובמציאות ההזויה שגיליתי שם. כשהתחילו המגעים, אמרתי באיזו תוכנית רדיו שאם יש סיכוי לשינוי הוא יגיע מטראמפ, מכיוון שכדי להבין באמת מטורף כמו קים אתה צריך להיות מטורף בעצמך. וטראמפ הוא הנשיא האמריקאי היחיד שעונה על הדרישות.
רבע שעה אחר כך ירדתי ללובי של המלון. דיברתי בסלולרי עם מכר שגר בעיר. כשסיימתי את השיחה והכנסתי את המכשיר לכיס, פנה אלי הבחור שישב באחת הכורסאות לידי: "אתה ישראלי?".
"איך אתה יודע?".
"כי שמעתי אותך מדבר עברית בטלפון, לא?".
"זה נכון, דיברתי בעברית".
הוא הצליח לזהות את העברית שלי, משום שגדל במשפחה יהודית עם זיקה עצבנית לשפת הקודש. מגיל צעיר הוריו הכריחו אותו ללכת לשיעורים פרטיים בעברית.
"למי הצבעת בבחירות, לנתניהו?", הוא שאל אותי.
"לא. וזה בכלל לא משנה מי יהיה ראש הממשלה, תוך שנתיים גג מוחקים אותנו מהמפה", אמרתי לו. "אני מעדיף ראש ממשלה שישקיע בבניית תעלה מתחת לים התיכון שתוביל את אזרחי ישראל לחופים של יוון ברגע שההפצצות יתחילו. אתה מבין, לפעמים יותר חשוב לדעת איך לברוח כמו שצריך מאשר לדעת איך להילחם בכבוד".
"ומי יפיל את הפצצות?".
"איראן, סוריה, לבנון, פקיסטן, מי לא".
"איך אתה יודע את זה?".
"איך? אני סוכן של המוסד. מה נראה לך שאני עושה כאן בניו יורק?".
"וואו, אני לא מאמין. אפשר לשאול אותך שאלה?".
"אתה יכול לשאול, אבל לא בטוח שאוכל לענות. מטעמי ביטחון שדה, כמובן".
"איך בדיוק תפסתם את אייכמן?".
"האמת, זה לא היה מסובך כמו שזה נשמע. אני עושה מבצעים כאלה מתוך שינה. אייכמן הוא זבוב לעומת הבן זונה שלכדתי אתמול".
"את מי תפסת אתמול?".
"אני לא יכול לספר לך, אתה חייב להבין".
על הספה בקצה הלובי ישבו שתי בחורות צעירות, אחת בלונדינית והשנייה בשיער צבוע סגול. הצבעתי עליהן ואמרתי: ״אם לא הייתי נשוי, להן דווקא הייתי מספר״.
*
ביום הראשון שלי בניו יורק היה קר. למחרת זה היה סיפור שונה: השמש התייצבה לעבודה, ומזג האוויר חייך אלי בחמימות. ביליתי את רוב היום ביוניון סקוור והרגשתי כאילו שהעיר חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה בחזרה. הייתי שליו באופן יוצא דופן. תחושה נדירה שאין לי מושג איך משחזרים אותה. בדיוק בגלל התחושה הזו היה לי כל כך קשה להיפרד מהעיר. אבל אין מה לעשות, כל חופשה נגמרת מתישהו, והחיים נמשכים.
כשהגעתי לשדה התעופה קנדי עמדתי בחוץ ועישנתי סיגריה אחרונה לפני שאכנס לטרמינל ואעלה לטיסה חזרה ארצה. לידי עמד בחור אמריקאי מבוגר שהחזיק ביד אחת עותק יומי של "וול סטריט ג'ורנל" וביד השנייה סיגריה.
"אתה ישראלי, נכון?".
"איך אתה יודע?".
"כי אתה מחזיק דרכון ישראלי ביד שלך".
״אה כן, נכון״, אמרתי לו. אכן החזקתי את הדרכון ביד.
"תגיד לי משהו, זה נכון שאהוד ברק אוהב ללבוש בגדי נשים?".
היה ברור שהשאלה הזו נבעה מכך שהבחור ראה פעם את התמונה המפורסמת של ברק במבצע אביב נעורים.
"תלוי של איזה מעצב", אמרתי לו. "אם זה סתם זארה - אין סיכוי. אבל אם זו שמלה של מעצב אירופי מכובד, אז בוודאי. תבין, לברק יש טעם, הוא לא לובש כל שמלה".
"איך אתה יודע את זה?", הוא שאל אותי.
"יצאתי במשך שנה וחצי עם הנכדה שלו ויצא לי להכיר אותו מקרוב. אפילו שאלתי ממנו שמלה של איב סן לורן פעם. מה אתה חושב? גם אני נהנה ללבוש איזו שמלה יפה אחת לזמן מה".
האיש הביט בי והיה ברור שהוא לא מוצא את המילים. זה מה שאני אוהב בשקרים טובים: הם גורמים לאנשים להתבלבל עד כדי כך שהם לא מוצאים את המילים.