השאלה שנשאלה הכי הרבה פעמים השבוע הייתה: האם תהיה מלחמה? התשובה היא: אנחנו כבר במלחמה. המתקפה בגולן היא חלק ממלחמה שמתנהלת בין ישראל לאיראן כבר כמה שנים, ויש מי שיאמר שלושה עשורים. המערכה הדיפלומטית האחרונה של פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין הביאה לשינוי כללי המשחק. במקביל צה"ל פועל בעוצמה ובנחישות לחיסול יכולות איראניות בסוריה וכמעט דוחק בטהרן לצאת מהצל ולהיכנס לזירה. לא באמצעות חיזבאללה ולא בעזרת תא רדום בחו"ל, אלא היא בעצמה.
ההוכחה לתוקפנות האיראנית ולבניית בסיס כוח לייצור טרור הונחה השבוע על השולחן ועל ראשם של תושבי הגולן. זה חלק ממערכה נרחבת יותר שבה חל השבוע מהלך דרמטי, מטלטל ומורכב. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ אימץ באופן מלא את קו המדיניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ופרש מההסכם תוך שהוא מבטיח הטלת סנקציות ברמה הגבוהה ביותר על איראן, מקלל את ההסכם הגרוע שעשה ברק אובמה ומאיים שאם זה יימשך "משהו יקרה". אז משהו התחיל לקרות השבוע.
זה חלק משיטת טראמפ, כך הוא מנהל עסקים. שמעתי את זה מכמה כיוונים, גם מאנשי מודיעין מוערכים בישראל וגם מגורם אמריקאי יודע דבר. האמריקאי סיפר לי סיפור שהוא חווה באופן אישי, ושמעיד על האופן שבו הנשיא הנוכחי ניהל את האימפריה העסקית שלו. כך היה: טראמפ הזמין ממנו עבודה וסיכם על מחיר. העבודה בוצעה אך את הכסף הוא לא ראה. איש העסקים פנה אליו כמה פעמים לקבל את התשלום, וטראמפ הודיע לו שהוא לא מתכוון לשלם. "בוא נעבוד ביחד ונעשה הרבה כסף, הרבה יותר ממה שאני חייב לך", אמר לו המיליונר. "בכל מקרה, אם תתבע אותי זה יעלה לך כפול ולא תקבל כלום, רק תפסיד". זו השיטה: אלימה, נכלולית, בוטה אך יעילה.
יש הסכם, טראמפ רוצה לשנות את התמורה ואת המחיר. הוא מתכחש להסכם, בועט בכללים ומכריז שילך עד הסוף ומותיר לצד השני שתי ברירות: להתקפל ולשנות את ההסכם או להיכנס לעימות שבו הם בוודאות יפסידו יותר. האיש, אגב, ויתר על הכסף וסירב לעבוד עם טראמפ, שלמעשה קיבל את העבודה בחינם. זה בדיוק מה שהוא עשה עם הסכם הגרעין שחתם אובמה: הוא השתמש בתמרונים הפוליטיים של אובמה, שסירב להביא את ההסכם לאישור הסנאט, דבר שהיה מגביל את יכולתו של טראמפ לפרוש ממנו והפך אותו להבנות ואמנה מול הממשל.
גבול ישראל-לבנון. צילום: מרק ישראל סלם
המסר שלו לאיראן הוא דומה: אתם תפסידו בכל מקרה. אם לא תקיימו את ההסכם ותתחילו להעשיר אורניום, תאבדו את תמיכת שאר העולם ואולי תיגררו לעימות צבאי איתי. וכעת הם לא יודעים אם כדאי להסתבך עם טראמפ, כי הוא כבר הוכיח שהוא הולך עד הסוף. האופציה השנייה היא להגיע להסכם חדש ומשופר. הוויכוח הוא על המחיר, והרקטות בגולן הן חלק מהמחיר שישראל משלמת ותשלם על שינוי כללי המשחק, וזו רק ההתחלה.
מבחינת ישראל הדבר המשמעותי שקרה השבוע הוא שלראשונה היא מתמודדת עם תוצאות המדיניות שלה. במשך שנים ישראל הטיפה ושידלה ואחר כך הסבירה שנשיא ארה"ב לא עובד אצלנו. זה עדיין נכון, אבל לרגע אחד השבוע טראמפ דיבר כמו נתניהו, וכל תוצאה והתפתחות שתתרחש היא תוצר של המדיניות הישראלית, שטראמפ מממש כמעט באופן מלא.
נתניהו הוא מזכיר המדינה האמיתי בממשל טראמפ. בתוך כל עשן הרקטות צריך לזכור שטראמפ בועט בהסכם, אף על פי שאיראן לא הפרה אותו. להפך, היא ממלאת אותו בקפדנות כמעט בכל סעיף, וזה מבודד את המהלך הישראלי־אמריקאי. ההסכם מלכתחילה נועד לצמצם את היכולות הגרעיניות של איראן ולאפשר פיקוח בינלאומי, בתמורה המעצמות יבטלו בהדרגה את הסנקציות הכלכליות נגדה.
כמעט שלוש שנים מאוחר יותר האיראנים עמדו ברוב ההתחייבויות: לפי דוח הסוכנות לאנרגיה אטומית מנובמבר 2017, איראן מקיימת את חלקה בהסכם. נכון לנובמבר, מלאי האורניום המועשר לרמה של עד 3% שהחזיקה היה פחות ממאה ק"ג - הרבה מתחת לגבול שאושר לה, שעומד על קצת מעל 200 ק"ג. היא גם עמדה בהבטחה לא להעשיר אורניום מעל לרמה של 3.67%. מלאי המים הכבדים שברשותה היה 114.4 טונות, כלומר מתחת לגבול המוסכם של 130 טונות. עוד קודם לכן, בינואר 2016, הצהירה איראן כי היא פירקה את כור המים הכבדים באראק ומילאה אותו בבטון - אחת הנקודות המרכזיות בהסכם.
לכל זה יש להוסיף את מערך הפיקוח, המצלמות והביקורים, שלמרות כל המגבלות והסעיפים המפותלים, עדיין מאפשרים גישה מסוימת למה שאיראן עושה או לא עושה במתקני הגרעין שלה. ישנן עוד כמה התחייבויות שממתינות לתורן: במסגרת ההסכם התחייבה טהרן לצמצם את יכולות שניים מהכורים המרכזיים שלה, בפורדו ובנתנז. על הכור בפורדו להפסיק להעשיר אורניום למשך 15 שנים לפחות; ומספר הצנטריפוגות בנתנז צריך לרדת ל־5,060 בלבד.
ההבטחה שהופרה, זו שנתניהו השכיל לשדרג למופע מדיני שאפשר לטראמפ בקלות רבה יותר לפרק את ההסכם, היא השקר הצבאי. כלומר חשיפת תוכניות העבר שהמעצמות ידעו עליהן אבל העדיפו להעלים עין. המידע שחשף נתניהו לפני כשבוע לא היה חדש, אבל היו בו גם חלקים לא ידועים, למשל התוכנית להפוך את הידע הגרעיני לפצצה שאפשר לשים על טיל. ועדיין, פרישת טראמפ מההסכם לא אומרת שהכל קרס, זו רק אפשרות אחת.
מה שעלול לקרות
תרחיש ראשון: לא יקרה כלום. על ההסכם מול איראן חתומות עוד חמש מדינות, כל אחת ושיקוליה, כל אחת והאסטרטגיה שלה. הן עשויות לראות בהכרזה הדרמטית של טראמפ עוד גחמה, צעד שתוזמר עבור קהל הבוחרים בלבד, ולהתייחס לכך בהתאם. ואם המסר הזה יעבור כראוי, גם איראן עשויה ליישר קו ולהתייחס להודעה כמהמורה זניחה בדרך. לזלזל בטראמפ, לבודד אותו ולקוות שהוא יסתפק בכך בלי צעדי ענישה וסנקציות. הוא הבטיח, אבל לא בטוח שיקיים.
תרחיש שני: מקצה שיפורים. טראמפ יפעיל את הסנקציות כמו שהבטיח, והחברות האירופיות יעצרו את ההשקעות והסחר שלהן עם איראן. או אז, ומתוך חשש שהסנקציות יהפכו למתקפה צבאית, האיראנים יהיו מוכנים לדבר על תיקונים ועל הגבלות, גם של תוכנית הטילים. יתחיל מו"מ מחודש על הסכם טוב יותר, הפיקוח יתחזק - וגם טראמפ.
תרחיש שלישי: התדרדרות. האיראנים יראו בפרישתו של טראמפ לגיטימציה לחזור לתוכנית הגרעין ולפרק את ההסכם. הם יתניעו מחדש את תוכנית הגרעין הצבאי ויחזרו לפעילות כאילו לא היה הסכם מעולם. על הדרך הם גם יחריפו את התוקפנות נגד ישראל בעזרת הסורים, ואולי אפילו ינצלו את הבלגן שעומד להיות באזור גם כך ביום הנכבה כדי להצטרף לחגיגה.
המתיחות תגבר. יתחילו לחמם מנועים וטילים, והרקטות שנורו לעבר הגולן מסמנות את השלב הראשון במלחמה האזורית שתבוא. בתרחיש הזה איראן מסכנת את מה שנותר מתוכנית הגרעין ומעודדת הקמת ברית אזורית נגדה. מדיניות נתניהו־טראמפ עומדת למבחן: האם לחץ ואיום יכולים להשיג תוצר מדיני טוב יותר שיבטיח הרחקה של איראן מהפצצה? המלחמה כבר כאן, זה עוד שלב קריטי במאבק הכוחות הכי גדול במזרח התיכון.
