כשהתפזרו ענני הגז המדמיע ועשן הצמיגים הבוערים, התבררה עוצמת ניצחונו של צה"ל על חמאס. כ־60 הרוגים, כמעט אפס הישגים ומעט מאוד תשומת לב בינלאומית. הקטארים מלמלו משהו, ארדואן נתן את הקטע שלו, פה ושם נשמעו אירופים מודאגים, וזהו. זה מה שהצליחו יחיא סנוואר ואסמאעיל הניה לקושש לטובת בני עמם המותשים.
שאר המשימות יורטו: לא הייתה חדירה לישראל, המון לא הצליח להגיע לאף יישוב או עמדה צבאית, אף חייל ישראלי לא נשרט, האחים מהגדה המערבית לא נחלצו לסייע, העולם הערבי מושך בכתפיו, משגר גינוי רפה וממשיך הלאה, ועזה ממשיכה לסבול. חמאס נמצא בשפל המדרגה של כל הזמנים, האופציות שלו נגמרות, ההישגים מעטים והאופק שחור. אין יותר לאן לרדת. הניה, על פי תוכנית פריצת הגדר, אמור היה לנאום היום בנחל עוז. ובכן, זה לא הסתייע, וכמה טוב שכך.
עכשיו תורו של הדרג המדיני. אבל אל תעצרו את נשימתכם. בישראל הדרג המדיני בדרך כלל שאנן ברגעים כאלה. ניצחנו, אז מה בוער? אין אצלנו תרבות של ניצחון נדיב. אין מאמץ לראות את הנולד ולמנף את היתרון היחסי הנוכחי כדי לשפר את העתיד. זה לא סוד שבין מערכת הביטחון לצה"ל אין חילוקי דעות בנושאים הטקטיים, אבל רובצת תהום בתחום האסטרטגי. דרך הפעולה של הצבא זוכה לגיבוי וקונצנזוס מקיר לקיר והוכיחה את עצמה.
הקיפאון המדיני, לעומת זאת, נתפס בעיני חלק לא מבוטל ממקצועני הביטחון שלנו כהרה אסון. לא, אין ביקורת מפורשת על הדרג המדיני, יש הכרה ברורה בזכותו להתוות את הדרך ולנווט. אבל נדמה לי שבין השורות, ללא מילים ובחדרים הסגורים, יש גם לא מעט תסכול.
אחרי שנכשלו תוכנית A ו-B, האם לחמאס יש תוכנית C?
החמאס, אומרים בצה"ל, נמצא במבוכה קיומית. התוכנית העיקרית שלו ("פלאן A") בנתה על הפיוס הפלסטיני, על הגעתו של אבו מאזן לעזה, על העברת נטל ניהול הרצועה לרשות הפלסטינית ותחילת אינטגרציה של השליטה ברצועה בין רמאללה לחמאס. ישראל, שהסכימה לזרום עם המהלך הזה, התהפכה באמצע וטרפדה אותו. זו הסיבה שחמאס הגיע ל"פלאן B", הלא הן "צעדות השיבה" על הגדר, שנועדו לפרוץ את המבוי הסתום בדם, אש ותמרות עשן. עכשיו גם זה התנפץ לרסיסים.
האם יש "פלאן C"? נראה שלא. חמאס יורה כל מיני הצעות לכל הכיוונים. כפי שכבר פורסם, הגיעו לאחרונה כמה הצעות ל"הפסקת אש" ארוכת טווח עם ישראל, סוג כזה או אחר של הודנא. ישראל מתעלמת. האפשרות הנוספת היא לחדש את ירי הרקטות ולנסות לבצע פיגוע קשה דרך מנהרה, בהנחה שנותרו עוד מנהרות לפליטה. נדמה לי שחמאס לא בונים יותר מדי על האופציה הזו. מה שנשאר זה להמשיך להתייאש עד שיבוא פיצוץ נוסף, קשה ורע מקודמיו, וחוזר חלילה.
ההערכות הזהירות של גורמי המודיעין נכון להיום מדברות על זה שלנוכח המצוקה האמיתית והשפל חסר התקדים של התנועה, אפשר יהיה להביא את חמאס למקומות שאליהם לא הסכים להגיע מעולם. אפשר יהיה, למשל, לחדש את מאמצי הפיוס הפלסטיני, להוריד את הרשות הפלסטינית לעזה והפעם לכלול גם התחלה של חלוקת הכוח הצבאי. לא, חמאס לא יתפרק מנשקו מרצונו, אבל בהחלט יכול להיות שיסכים לחלוק בו ולא להחזיק בכוח הצבאי־שלטוני בעזה בבלעדיות. זו יכולה להיות התקדמות היסטורית בדרך לייבוש ביצת הטרור של הרצועה בשלב שאחרי.
שלשום היו 60 עזתים שהסתערו למותם, בפעם הבאה יהיו 600
הבעיה היא שבדרג המדיני בישראל לא מאמינים בדרך הזו. הפוליטיקאים שלנו חוששים יותר מהבייס האלקטורלי שלהם ומהרשתות החברתיות המתלהמות, מאשר מההתלהמות של העזתים פעם בשנתיים־שלוש על הגדרות. זה בדיוק ההבדל בין מנהיגים שמנסים לנחש את רצון העם, לאלה שמנהיגים אותו.
למרות הניצחון הברור של צה"ל בימים האחרונים ולמרות חוסר התוחלת במצבה של תנועת חמאס, ולמרות שיחסי הכוחות ברורים, העזתים לא הולכים לשום מקום. ככל שישקעו יותר לתהומות הייאוש והמצוקה, כך יהיה להם פחות מה להפסיד. שלשום היו 60 עזתים שהסתערו על הגדר בידיעה מפורשת שהם מתאבדים. אנחנו כנראה רוצים שבפעם הבאה יהיו 600.