ההצלחה המרשימה של צה"ל מול חמאס השבוע לא גיהצה את קמטי הדאגה שממשיכים לחרוש את מצחם של בכירי הצבא. לא ראיתי אותם מודאגים ככה גם כשהתמודדו מול איראן בשבוע שעבר. הם שומעים את תקתוק הפצצה העזתית ומבינים שאם לא נעשה משהו - היא תתפוצץ עלינו, במוקדם ולא במאוחר. עדיף להתמודד עם אויב רציונלי שיש לו מה להפסיד מאשר עם אויב מיואש.
וזה מה שראינו בגבול הרצועה ביום העברת השגרירות, כמו גם בהתקפלות שבאה ביום למחרת - אקטים של ייאוש. ארגון שכשל בכל דרך שפנה אליה: נכשל בניסיונו לבסס שלטון מועיל בעזה הקורסת, נכשל במאמץ לשמר לעצמו מקורות תמיכה ומימון בעולם הערבי ונכשל כארגון צבאי במאבק שלו בישראל.
חמאס מבין שישראל ניטרלה כמעט את כל היכולות הצבאיות שלו: כיפת ברזל צמצמה את יעילות הרקטות, הטכנולוגיה מאתרת את המנהרות שחפר ועוד רגע יושלם המכשול התת־קרקעי שינטרל לחלוטין את איום המנהרות. בייאושו פנה חמאס להפגנות אלימות על הגדר בתקווה שאולי הן יחזירו אותו לסדר היום, אם לא לזה העולמי אז לפחות לאזורי. אבל גם ההפגנות האלה נבלמו מבלי שחמאס הצליח לרשום לעצמו הישג טקטי אחד בכל נסיונות הפיגוע שבוצעו בחסותן.
עשרות מיליונים השקיע חמאס באירועי שמונת השבועות האחרונים, ובסיכום שלו – הוא מסיים אותם בכישלון חרוץ. העמידה הנחרצת של צה"ל, שמנעה כל פריצה של הגבול, היא שהובילה אותו להתקפל יותר מכל איום ששמעו במצרים. קשה לו להסביר לעזתים מה הם הרוויחו ממותם של יותר ממאה איש שנדחפו לגדר.
ולמרות זאת, בשמונת השבועות האלה לא נורתה אף רקטה לשטח ישראל. לא רק שחמאס התאפק, הוא גם הראה שיש לו יכולת לאכוף שקט בשאר הארגונים. ככלל, חלפו 45 חודשים מאז ירה חמאס את הרקטה האחרונה שלו לעבר ישראל. כל הרקטות שנורו מאז צוק איתן לישראל - 82 במספר - שוגרו על ידי ארגונים שניסו לאתגר את חמאס.
שלא כמו בעבר, אין היום לחמאס הנהגת חוץ שיושבת על הטריבונה בקטאר ומדרבנת להסלמה. ההנהגה כולה יושבת היום בעזה: איסמעיל הנייה, יחיא סנואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא - זו הרביעייה שמנהלת את חמאס, והיא יותר פרגמטית מפנאטית. הדבר האחרון שהם רוצים זה עימות נוסף עם ישראל. הם מאותתים בכל דרך אפשרית שיתפסו בשתי ידיים כל קרש הצלה שתושיט להם ישראל. אבל לנוכח ההתעלמות הישראלית ובהיעדר כל מוצא מנתיב הקריסה שעזה נמצאת בו - הם כבר מגרדים את תהומות הייאוש.
היו להם 24 שעות של נחת, כשהעולם כולו, כולל ישראלים רבים, קנו את הנרטיב על טבח חסר הבחנה באזרחים. בנוהל הרגיל התכנסה מועצת הביטחון, שגרירים ישראלים ננזפו, ואפילו זכינו להטפה מחסידי אומות העולם במוסקבה ובאנקרה. אבל אז בא סאלח ברדוויל, איש הלשכה המדינית של חמאס, והוציא ביושר את האוויר מבלון הטבח.
מאות צלפים שכבו השבוע על הסוללות סביב עזה. הם לא ירו כדור אחד בלי אישורו של קצין ששכב לצדם. אולי צה"ל היה צריך להפיץ את הסרטים שמראים איך נראה אגרוף של אלף בני אדם שממרחק מאה מטר פותח פתאום בריצה מהירה לעבר הגדר. הקצין - לרוב מפקד גדוד - צריך תוך שניות ספורות להצביע על המטרות שיכולות לעצור את הנחיל הזה ולמנוע ממנו לפרוץ לישראל. ברדוויל אישר שכמעט כל הפגיעות היו מדויקות.
שלושת הקופים
אבל עם כל הסימפטיה שקיבל חמאס בעולם ועם כותרות העיתונים האוהדות - אי אפשר לקנות במכולת. וזו הבעיה של רוב תושבי עזה: אין מחסור של מצרכים ברצועה, אבל לרוב התושבים אין כסף לקנות אותם. הרבה ישראלים שאלו אותי איך יכול להיות שאנשים משתתפים בהפגנות ומחרפים את נפשם רק בשביל לקבל את 50 השקלים שחמאס מעניק להם. המלצתי להם לראות את הכתבה המצוינת של אוהד חמו ששודרה השבוע על המצב ההומניטרי בעזה.
הרצועה מעולם לא הייתה בשפל שכזה. אין משכורות, אין חשמל והכי גרוע - אין מים. הקיץ הגיע ולרוב הרצועה אין חשמל לשמור מצרכים במקרר. המשבר החמור ביותר יהיו המים - רוב הרצועה כבר מתקיימת על מים מזוהמים וזה עניין של ימים עד שיתחילו שם מגפות. חיידקים לא מתרשמים מגדרות גבוהות. מישהו באמת חושב שהמחלות האלה ייבלמו בגדר הגבול ולא יצליחו לדלג את 1,000 המטרים עד לשדרות, או את 300 המטרים עד לכרם שלום?
כמו שלושת הקופים גם ישראל אוטמת עיניים, אוזניים ופה ממה שקורה 50 דקות מתל אביב. אלה לא חדשות חוץ - אלה השכנים הקרובים שלנו. המחשבה שנוכל להטיל עליהם מצור של שנים ולא יהיו לזה השלכות אינה מציאותית. ובשנה האחרונה גם הצטרפנו בטיפשות להסכם הפיוס המזויף של אבו מאזן, שכל מטרתו הייתה לייסר את חמאס ואת תושבי הרצועה.
אין דרך אמיתית להחזיר את אבו מאזן ואת הפת"ח לרצועה - ואני גם לא חושב שיש אינטרס ישראלי להחזיר לרצועה את הרשות ולאפשר בכך לחמאס לחזור לתפקיד האופוזיציה החתרנית וחסרת האחריות. לכן יש שתי אופציות בפני ישראל: לנצל את עמדת הכוח שהיא נמצאת בה וללכת להבנות או להסדרה שיקלו את הלחץ על האוכלוסייה, או להמתין בלי לעשות כלום עד שחמאס יישבר וילך למלחמה נוספת.
נגזרה עלינו השכנות עם שני מיליון הפלסטינים שחיים בעזה. הם לא הולכים לשום מקום, ואם לא יהיה להם מה לשתות - הם יבואו אלינו. מרבית שרי
הקבינט מבינים את זה ותומכים, בדרך כזו או אחרת, בהסדרה שתקל על החיים ברצועה ותיתן לתושביה שביב של תקווה. רק ראש הממשלה ושר הביטחון מונעים כל דיון בהצעות כאלה.
רוב שרי הקבינט (הימני ביותר בתולדותנו) תומכים ברעיון הקמת נמל בעזה. הם מבינים שמלבד ההקלה והאופק שנמל יספק לתושבי הרצועה, יש בו גם יתרונות פוליטיים משמעותיים: הוא ישחרר את ישראל מהאחריות לגורלם של תושבי הרצועה, הוא יאפשר להם להגר למדינות אחרות והוא ייתן לישראל הזדמנות לפצל את הסיפור של עם פלסטיני מאוחד. דווקא עכשיו, כשהוא בשיא כוחו ויכול להוביל כל מהלך, מכשיל בנימין נתניהו כל דיון בנושא.
הצמרת הביטחונית מציגה לו פעם אחר פעם את היתרונות בהסדרה מול עזה ואת ההזדמנות שנוצרה להכתיב את התנאים לכל הסכמה מעמדת כוח. חמאס המרוסק יאמץ היום כל תכתיב שיאפשר לו לצאת מהמצוקה. כל מלחמה שניצחה ישראל הסתיימה בהסכם הפסקת אש, מתוך הבנה שאפשר להכריע אויב אבל לא לגרום לו לאהוב אותך. כיום השתלטה על השיח הציבורי שלנו ציפייה ילדותית כאילו הסכמי הפסקת אש נחתמים רק מול אוהבים ולא מול אויבים.
האפשרות השנייה היא להמתין וללכת לסיבוב לחימה נוסף מול עזה. אבל זה בדיוק מה שיוצר את קמטי הדאגה בקרב הצמרת הצבאית. זה לא שהם לא חוששים מעימות מול עזה, אבל הם לא ששים ללכת לעימות מיותר. במלחמה הבאה צה"ל יהיה הרבה יותר יעיל בריסוק חמאס ובהגעה להכרעה מהירה. אבל מה יהיה למחרת? האם אחרי המלחמה נהיה במקום טוב יותר?
אין לנו מה להשיג בעוד עימות בעזה. הוא יסתיים, במקרה הטוב, בדיוק באותו מקום שממנו יצאנו אליו, רק בקיצור חייהם של כמאה בחורים ועם מאה משפחות שעולמם חרב עליהם. הסתכלתי השבוע בפניהם של בני הנוער שאנחנו עומדים לשלוח למלחמה הבאה בעזה. הם צעירים נפלאים, שבחרו לשרת את המדינה במקומות הכי קשים ובתנאים לא קלים. אסור לנו להתייחס לבחירה שלהם כמובנת מאליה ולשלוח אותם למלחמה מיותרת. מגיע להם יותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.
[email protected]