קצת לא ייאמן איך אחרי כל כך הרבה סבבים, כל כך הרבה מבצעים והרוגים ופצועים וגינויים, אנחנו נכנסים בכל פעם מחדש לאותה מלכודת שטומן לנו החמאס כבר 12 שנים. איך זה ייתכן שאנחנו מאפשרים לתדמית של ישראל להיקבע לא בידינו ובאמצעותנו, אלא להתנהל על ידי גורמים עוינים?
הגיע הזמן שנודה - הגישה ההסברתית שלנו לא עובדת. המשמעות היא שאנחנו צריכים לשנות אותה. אפשר להתחיל מציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ (כשהשר עצמו הפך לדמות קש בלבד). חוטובלי נשמעת נהדר בעברית, ולא בציניות: היא רהוטה, אינטליגנטית, ומייצגת קהל בוחרים מסוים. אבל בכל מה שקשור להסברה של ישראל לקהל מערבי, אין לה שום יכולות. היינו צריכים להבין את זה כבר מזמן, אחרי המבוכה שנגרמה כשהיא נזפה ביהודי ארה"ב על שאינם שולחים את ילדיהם לצבא. עם "הסברה" כזאת, אין פלא שתדמית ישראל נראית ככה.
הסברה היא לא נזיפות, היא לא הטפת מוסר, והיא גם לא "התחנפות" כפי שנוהגים לכנות אותה בחוגים מסוימים. לא מדובר במשחקי אגו או במריבות על כבוד בנוסח לבנטיני. הסברה טובה היא אינטרס אסטרטגי ישראלי.
אנחנו קוצרים הצלחות צבאיות וכישלונות הסברתיים כבר 20 שנה בערך. יש לזה אפקט מצטבר, אבל אפשר וצריך לשנות את זה. למה? כי אם לא תהיה לחמאס לגיטימציה תקשורתית, יהיה להם גם פחות תמריץ ליזום עוד אירועים כאלה בעתיד. כרגע הנוסחה שלהם פשוטה: משקיעים באירועים שבהם ייהרגו פלסטינים, לא מתוך רצון בהישגים צבאיים אלא בגלל איך שזה יגרום לישראל להיראות. כך משיגים דעת קהל שמשפיעה על מנהיגים שרוצים להיבחר ועל מדיניות של מדינות. לכן חובתנו להראות באופן קבוע וסיסטמטי לעולם איך חמאס הוא הגורם העיקרי האחראי למצוקת העם הפלסטיני, ולא ישראל.
הקהל הבינלאומי אינו מעורה בפרטים כמונו. הוא לא שומע הסברים מתוך "אוזניים ישראליות". ישראל היא ארץ רחוקה ולא מוחשית עבורו, ובמקרה הטוב הוא מסוגל לומר מה קורה בה במשפט אחד, ולכן אין טעם להתעצבן או לנזוף. כן, ישנם קהלים של שונאי ישראל ששום דבר לא ישכנע אותם, ואליהם באמת אין טעם לדבר. אבל הקהל הבינלאומי מורכב ממעגלים שונים. יש הרבה טעם לפנות למעגלים משניים שפשוט מושפעים מההסברה הפרו־פלסטינית גדושת העובדות האלטרנטיביות שמטופטפת להם יום־יום. זה קשה כי אנחנו מגיעים לזירה הזאת באיחור מאוד לא אופנתי, אבל מתישהו חייבים להתחיל.
אם אנחנו כל כך אוהבים את ניקי היילי, אולי כדאי שנלמד ממנה. היילי יודעת לדבר. היא מסבירה יפה. לא מתלהמת. לא יורדת נמוך. היא לא מנסה להשפיל, גם אם ניסו להשפיל אותה. היא לא מתחרה בטורקים במשחקי כבוד של כיסאות נמוכים וגירוש דיפלומטים, כי היא יודעת שכוחה בכך שהיא אחרת וטובה מהם. היא יודעת להעמיד אנשים במקום בעזרת עובדות וטיעונים מדויקים.
זאת מהות ההסברה - להביא את המידע המדויק והמשכנע ביותר לכמה שיותר אנשים בעולם. חובתנו היא להתחיל לשנות את המשפט האחד הזה שהם יודעים לומר על ישראל, וזה לא קל. אתמול חוטובלי התראיינה על המצב ואמרה: "התקשורת הזרה נגדנו" (כאילו שמישהו אינו מודע לכך), ואחר כך הודתה שהיא לא מגייסת לעזרה דוברים רהוטים מהאופוזיציה, דוגמת יאיר לפיד או ציפי לבני או אבי גבאי, שיכולים לגבות את הצד הישראלי ברגעים קריטיים כמו בשבוע שעבר. למה? "כי בתקשורת הזרה יודעים לפנות אליהם לבד". לקינוח היא סיכמה ש"עדיף לחיות ולחטוף ביקורת מאשר למות". תגידו, כך מדברת האישה שאמונה על איך שנראים פנינו בחוץ? זה רציני? כך מדברת מישהי שאין לה מושג מה זו הסברה להמונים בעולם של היום, והיא עסוקה רק בלהסביר לישראלים למה העולם אשם ולא היא.
הסברה בינלאומית אינה הסברה לישראלים למה העולם מחורבן, אלא הסברה לעולם על הצד הישראלי בדרך שבה אזרח זר יוכל להבין. זה התפקיד, ואם חוטובלי אינה מסוגלת לבצע אותו, אולי כדאי שתפנה את מקומה למישהו שכן מסוגל.
שק של תירוצים
לכולנו ברור שאחת לתקופה חמאס מרים הפקות שמצטלמות טוב עבורו. יש מצוקה תזרימית? יאללה, שולחים שאהידים למותם כדי שיתפרסמו תמונות והאצבע המאשימה תופנה לישראל. זה הנשק הכי יעיל שלהם נגדנו, ומרוב שאנחנו ממוקדים במטרות צבאיות, אנחנו נזכרים להתייחס לנשק היעיל הזה רק כשצריך להתגונן, לאחר מעשה.
הרי סיפור הפגנות השיבה נמצא ברקע כבר חודשים ארוכים. גם רצון החמאס להביא את המתח לשיא ביום העברת השגרירות. אז למה לא התכוננו לזה? למה לא התרענו בפני כל כלי התקשורת הזרים שחמאס מתכוון לשלוח אנשים אל מותם כדי לגרוף הון תקשורתי? למה לא שלחנו מפות שיראו כמה קרובה הגדר ליישובים ישראליים, לגני ילדים? ולמה לא ניצלנו את במת האו"ם כדי להגיש תלונה נגד חמאס למועצת הביטחון, עכשיו כשניקי היילי נמצאת שם? נכון שאין סיכוי שהייתה מתקבלת החלטה פרו־ישראלית באו"ם, אבל היינו משיגים הד תקשורתי סביב העניין, וזאת המטרה האמיתית שלנו.
מציאות משנים לאט, בסבלנות ובחוכמה. לא בתגובות מתלהמות וב"יאללה, מי צריך אותם בכלל". אנחנו צריכים להפיק חומרים שיראו בבירור מהן "הפגנות לא אלימות", כולל ראיות על מי שמממן ומארגן אותן. להוכיח כלי תקשורת שמכנים אותן בהגדרה השקרית הזו, ולהגיב בפומבי גם על בורותה של דרום אפריקה שקוראת לצה״ל לצאת מעזה, אחרי שב־12 השנים האחרונות צה"ל לא נמצא שם. אנחנו צריכים לתרגל מסרים לא מתלהמים, וללמוד לדבר בסגנון ניקי היילי. זאת עבודה סיזיפית, שוטפת ועקבית, שדורשת יחידת הסברה של אנשי מקצוע נחושים שיעבדו בזה 24/7, ושיזכרו שעל הקהל הבינלאומי לא משפיעות התלהמויות הפייסבוק שמלהיטות כאן את ה"בייס" הלאומי.
חובתנו להראות שמצוקתו האמיתית של העם הפלסטיני נובעת מההנהגה שלו. יש לנו אמצעים לעשות את זה: אנשי מקצוע, קריאייטיב, אנשים שמבינים בתקשורת. רק שיש לנו גם שק מלא תירוצים, ששולפים ממנו את ההתבכיינות התורנית ומבלבלים את המוח למה המדיה/האירופים/הערבים/הטורקים אשמים באוזלת היד של משרד החוץ ושל גורמי ההסברה הישראליים.
נוח לנו להישען על ניקי היילי, אבל ישראל לא יכולה להיות נתונה רק לחסדי אחרים שיגנו עליה. הסברה טובה היא להיות בהירים ושיטתיים כמו היילי, לחזור על מסרים שידברו לאזרחים זרים, ולצפות לשינוי איטי אבל יציב. לא לדקלם ש"זכותנו להגן על עצמנו", כשבעולם היום לא מבינים למה אנחנו צריכים להגן על עצמנו בפני אזרחים חלשים.
וכן, הדרך השנייה ליצור תקשורת טובה לישראל היא לתקשר מסרים חיוביים שאין להם קשר לסכסוך. מסרים שמראים מי אנחנו, ובמה ישראלים עוסקים ביום־יום שלהם. אז תודה לנטע ברזילי שהייתה גורם הסברתי מושלם עבורנו השבוע. כן ירבו.