1. כתם זפת: מאז הקמתה לא ידעה תנועת חמאס שפל כזה. תחתית חבית הביוב של עזה. עושה רושם שאין לאן לחפור יותר, תרתי משמע. המנהרות נאטמות, ההפגנות נבלמות, המצור נמשך, האופק מתקדר. לחמאס תמיד היו כמה אופציות פעולה, מרחק תמרון, אופק. לא עוד. הייאוש בעזה הרבה פחות נוח היום משהיה אי פעם. כוחה של חמאס נשאב מההמון. כשאין להמון מה לאכול, תתרסק גם התנועה. הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" פושטת רגל בשידור חי בגיהינום העזתי.
קרוב לשני מיליון בני אדם נצורים ברצועה מדברית לוהטת, בצפיפות ודלות, עם ביוב זורם ברחובות, מערכת בריאות מרוסקת, מערכת חינוך שוקעת, מים מזוהמים, שלוש שעות חשמל ביממה, רמת חיים אפסית, שיעור אבטלה עצום ועל סף רעב. פעם הם עוד היו יכולים ללכת לים בקיץ. עכשיו, גם זה מסוכן. הזיהום מתפשט בחופי עזה במהירות, בהמשך יאיים גם על חופיה הדרומיים של ישראל. שום דבר טוב לא מאיים על חמאס, מה שלא מפריע לחמאס להמשיך לאיים.
קשה לא לרחם על תושבי הרצועה בימים אלה. מצד שני - במזרח התיכון, המרחם (בדרך כלל) אללה ירחמו. העזתים הרוויחו את סבלם ביושר. הם אלה שהצביעו חמאס בהמוניהם, הם אלה שמתייצבים לעצרות מאות האלפים שבהן מאחל בשאגות ההמון שלל של מיתות שונות ומשונות לצאצאי החזירים והקופים (אנחנו), הם אלה שלא נוטלים את גורלם בידיהם ובוחרים בחיים. ועדיין, למרבה הצער יש בסביבה רק מבוגר אחראי אחד: ישראל. כמה שלא ננסה להתנער מעזה, כך תדבק בנו. כמו כתם זפת על כף הרגל בחוף הים (בתקופה שעוד הייתה שם זפת), כך הכתם הזה ממשיך להתעקש לדבוק בבשרנו.
צה"ל סיפק השבוע את הסחורה, ובגדול. לטעון שמספר ההרוגים על הגדר מוגזם ולהתבייש להיות ישראלי בימים אלה זה להיות מנותק לחלוטין מהמציאות. אני מונה כאן מדי פעם את הסיבות (הרבות) לשקיעת השמאל בישראל והיעלמותו הכמעט מוחלטת מהמפה הפוליטית. התנוונות יצר הקיום, ההיגיון הבריא והאינסטינקט הבסיסי הפכה קומץ מבין אנשי השמאל לחבורה הזויה לחלוטין שמתעלמת ממה שנצעק, נצרח ומדווח מול עיניה שנות דור. החברים האלה לא נותנים למציאות לקלקל להם את הנרטיב ועל הדרך גורמים נזק למחנה הגדול והחשוב של השמאל והמרכז הציונים. ארגוני זכויות האדם באשר הם ו"שיח הזכויות" הפכו כבר מזמן לעדר של כסילים שימושיים בשירות ארגונים רצחניים כמו חמאס. במקום להעיף מבט חטוף באמנת חמאס, הם ממשיכים להתייפייף ולדרוש משאר העולם להטפיש את עצמו בעקבותיהם.
אחרי שאמרתי את כל זה, צריך להמשיך ולהיהרג על זכותם של אותם ישראלים להעלות את התהיות ולהציב את סימני השאלה. זה מותר הדמוקרטיה על הדיקטטורה. כל עוד לא הודיעו לנו רשמית שהפכנו למונרכיה (שאלה של זמן עד שיודיעו), זכותו של כל אחד להביע את דעתו, קשה ונוקבת ככל שתהיה. לא יודע מה אתכם, אני לא רוצה לחיות במדינה שבה כל מה שהשלטון, הצבא והמשטרה עושים מקודש אוטומטית. הטלת הספק חיונית להיגיינה השלטונית־ציבורית וחייבת להיות חלק מהתרבות השלטונית והחברתית בכל מדינה. חבל שאצלנו היא הופכת, לאט אבל בטוח, למשוקצת מחמת מיאוס.
2. הכתף הקרה
כל מה שהעזתים היו צריכים לעשות אחרי ההתנתקות זה לשקם את הרצועה והחיים. הם העדיפו לבחור בטרור ולהישבע אמונים למשימה הג'יהאדיסטית לטאטא מכאן את המדינה היהודית. האירוע הזה צריך לפסול אותם משימוש בקלישאות דוגמת "זכויות אדם". שיצטרפו קודם למין האנושי, לפני שהם דורשים את היתרונות הכרוכים בכך.
הם גוררים ילדים ולפעמים גם תינוקות אל הגדר הבוערת, הם דוחפים ומאלצים המונים לצעוד אל תוך האש, וכל זה רק כדי להשיג תשומת לב תקשורתית. מומלץ לצפות בסרטונים שחמאס עצמה מפרסמת לקראת הצעדות. בנשק, בתחמושת, בחומרי הנפץ, ברימונים על הגדר, במטעני החבלה, בלוח הזמנים המפורט שחילקה חמאס לצועדים, כולל נאום הניצחון המיועד של איסמעיל הנייה בנחל עוז, כולל ההנחיה לקחת סכינים ואקדחים והאזהרה המפורשת ל"כלבים" (כלומר אנחנו) לברוח, אחרת הם יאכלו לנו את הכבד וישפכו לנו את המעיים.
חמאס עצמו הודה השבוע כי 50 מתוך 62 ההרוגים על הגדר ביום הקשה ביותר השבוע הם אנשיו. מיד נמצאו אנשי השמאל ההזוי שניסו להתעלם גם מזה. כשמסבירים להם שחוליות קומנדו הסתערו על הגדר הסתערויות מתוכננות, כשמראים להם את אמצעי הפריצה, כשמנסים לספר להם מה היה קורה לו הגדר הייתה נפרצת, אפילו במקום אחד, ואילו 1,000, 2,000 או 3,000 אזרחים עזתים היו נוהרים דרכה, באוטובוסים של עמותות ג'יהאד, לעבר ישוב ישראלי סמוך, הם לא מבינים. הם גם לא רוצים להבין.
הם שכחו שרמטכ"ל צה"ל, גדי איזנקוט, הוא האיש שעמד כצוק איתן והגן בגופו על ערכי צה"ל, הוראות הפתיחה באש והמוסר היהודי בפרשת אלאור אזריה, ואף שילם על זה מחיר כבד. הם בעד הרמטכ"ל רק כשזה נוח להם ומשרת את מטרותיהם. הם תמיד יידעו לזהות את הגוונים הכי מורכבים של התמונה, אבל לא יראו את השחור־לבן הזועק מול אפם. בעימות מול חמאס אין אולי ואין אבל. הם הרעים ואנחנו הטובים. זו האמת הבוהקת היחידה. צריך עיוורון מיוחד כדי לא לראות אותה.
צה"ל הוכיח לחמאס השבוע שגם האופציה הזו של מחאה עממית נסתמה. לא תהיה צעדת שיבה שתפרוץ את הגדר ותשפוך המונים בואכה אשקלון, נחל עוז או שדרות. אין חיה כזו. צה"ל עשה את זה במחיר דמים מינימלי. כל צבא אחר בעולם, גם העולם המערבי, היה גובה ליטרת דם גדולה בהרבה מצבא ההגנה לישראל. זו אינה הערכה או נבואה, אלה עובדות. צריך בסך הכל להרים ראש ולהביט מה קורה ומה קרה סביב, בעידן שלנו.
אחרי שאמרנו את כל זה, יש נגד מה למחות בצד שלנו. אוזלת היד אינה שייכת לצבא ולשירותי הביטחון, אלא לדרג המדיני. לא, הקבינט בראשותם של נתניהו וליברמן אינו אשם בדם שנשפך השבוע בעזה. את הדם הזה שפכו ידיהם של יחיא סנואר, איסמעיל הנייה ועוזריהם. הקבינט אחראי על העובדה שאין לישראל מדיניות בעזה, אין לה תוכנית שאמורה לשפר את המצב, להוריד את מפלס המתח, המצוקה והאלימות ולייצר מציאות חדשה, טובה יותר, בעיקר לנו, אבל גם להם.
בנושא הזה, רובצת תהום עמוקה ומהדהדת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. צריך להדגיש: בעידן הנוכחי הגבולות בין מקבלי ההחלטות בירושלים למבצעי המדיניות בתל־אביב ברורים וכל הצדדים מכבדים אותם. המטכ"ל של גדי איזנקוט הוא הממושמע ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כנ"ל לגבי השב"כ והמוסד. אף אחד לא מתיימר להחליף את נבחרי הציבור או לקרוא תיגר על מנהיגותם. יחד עם כל זה, במערכת הביטחון סופקים כפיים בייאוש, פעם אחר פעם, כשהם מגלים שהממשלה מעדיפה להמשיך להתגלגל מסבב אלימות אחד למשנהו, תוך התעלמות מהאופציות האמיתיות לפעולה שיכולות לפרק חלק מהמרעום שעלול לפוצץ לנו כאן את הצורה.
האופציה הראשונה היא ירידת הרשות הפלסטינית לעזה. נתניהו בהתחלה זרם עם הרעיון הזה, שיתף פעולה והבטיח לנשיא א־סיסי וגם לאמריקאים שהוא בעניין הפיוס הפלסטיני ולא יטרפד אותו. אחרי רבע שעה בערך, התהפך. ישראל היא שבלמה ושיבשה את ירידת אנשיו של אבו־מאזן לעזה ומסירת התפקיד הכפוי טובה של ניהול הרצועה לידיהם. תירוצים, לא חסר. נכון, החמאס לא אמור היה להתפרק מנשקו. אז מה? נוכחותם של אנשי הרשות הפלסטינית, שמוכיחים מדי יום שהם מחויבים למלחמה בטרור, הייתה מעקרת את העוקץ של סיר הלחץ העזתי.
גם הצעות חמאס לסוגים שונים ומשונים של הפסקות אש ארוכות טווח נתקלו בכתף קרה. גם התוכניות הבינלאומיות לשיקום הרצועה נבלמות איכשהו. שלא נדבר על יוזמות מהסוג של האי המלאכותי של ישראל כץ. כנ"ל ההצעות המצריות. ישראל חותרת להמשיך הלאה בכל הכוח, במאמץ הנואש להישאר באותו מקום ובאותו מצב. הבעיה היא, שהמצב לא יקפא. להיפך, הוא ימשיך להתחמם. אם בפעם הזו היו 60 עזתים שהיו מוכנים להסתער על הגדר כדי להתאבד עליה, בפעם הבאה עלולים להיות 600. כשנגיע ל־6,000 נקים ועדת חקירה.
מתאם הפעולות בשטחים היוצא, אלוף פולי מרדכי זיהה בזמנו, זמן קצר לפני "צוק איתן", את הפיצוץ המתקרב. הוא הבין את הקשר בין המצב הכלכלי והמבוי הסתום לבין התפוצצותו של סיר הלחץ. הוא הגה אין ספור תוכניות ופטנטים למנוע את הסבב הבא, לייצר בעזה סוג של תקווה, אבל בכל פעם דאג מישהו ברגע מכריע כלשהו לקלקל אותם. בצה"ל אומרים השבוע, בצדק, שהצבא הביא את חמאס למצב הפגיע ביותר בתולדותיו, לשאול תחתיות הגיהינום.
הם רק מחכים שמישהו יזרוק להם חבל, אומרים בצה"ל. זה הזמן לרעיונות, ליוזמות, לתחום המדיני שיכול לייצר איזשהו מנגנון שיזיז את סיר הלחץ ויוריד אותו מהאש המקדיחה אותו בכל פעם מחדש. אבל בצד שלנו, לא רוצים. בעמודים הללו דווח לפני יותר משנה שבצה"ל, כמו גם בשב"כ, תומכים אפילו ביציאה מבוקרת של אלפי ואולי עשרות אלפי פועלים מעזה בישראל. תארו לעצמכם שמאות אלפי פיות רעבים בעזה ימצאו את פרנסתם בשדות העוטף או במפעלי הנגב והדרום. זה בדיוק האלמנט המרסן שמנע עד כה התפרצות אינתיפאדה אלימה אמיתית ביהודה ושומרון. אבל הדרג המדיני מקפיא. ככה זה נראה כשהמנהיגות עסוקה יותר בריצוי גחמותיו של הבייס הפוליטי, מאשר בהובלה לחוף מבטחים.
3. הקרב של גולדין
צור גולדין הוא אחיו התאום של סגן הדר גולדין ז"ל, שנהרג במבצע "צוק איתן" אך גופתו מוחזקת עדיין בידי חמאס (יחד עם גופתו של סמ"ר אורון שאול ז"ל). השבוע הוא העלה פוסט בפייסבוק שבו נזכר בשיחת הועידה הטלפונית ההיא עם ראש הממשלה, מזכירו הצבאי ועוזרים נוספים, שבה הודיע נתניהו לבני משפחת גולדין על הסכם הפיוס עם טורקיה. בניגוד להבטחות מפורשות שקיבלה המשפחה, בהסכם לא נכללה השבת גופות הלוחמים הישראלים.
נתניהו ציין שההסכם חשוב מאוד לכלכלה הישראלית והוסיף נימוקים וטיעונים, אבל זה לא ניחם את בני המשפחה. האם, לאה, פרצה בבכי, נתניהו הודיע שהשיחה הסתיימה והמשפחה הבינה שהמדינה שוב נטשה אותם לגורלם. גופת בנם הוקרבה שוב למען אינטרסים כאלה או אחרים. השבוע, כשהסכם הפיוס עם טורקיה התפוצץ לנו בפרצוף, הם נזכרו בעצב בשיחה ההיא, שהיוותה מבחינתם קו פרשת מים.
לא מזמן כתב צור גולדין מסמך פנימי תחת הכותרת "גולדין, תמונת מצב". 13 עמודים רהוטים, נטולי פאתוס או התלהמות, אבל קורעים והופכי קרביים. מילותיו של התאום השכול פשוטות, ובכך עוצמתן. "המסמך נכתב במטרה לחשוף לקורא מעט ממה שמשפחה של מפקד צוות בסיירת גבעתי שנהרג ונחטף בשדה הקרב מתמודדת בימים אלה בישראל", כותב גולדין, "עידן שבו ציבור שלם עסוק בטראומה מעסקת השבת גלעד שליט בשנת 2011, משפחות של לוחמי צה"ל שלא שבו מן הקרב נאלצות להיאבק באסטרטגיה של הפקרה, הפוגעת בערך היסודי של השבת חיילים משדה הקרב. הן מוצאות את עצמן כמעט לבד במערכה למול ארגון טרור המשתמש במלחמה פסיכולוגית המכרסמת בערכים המלכדים את החברה הישראלית". "השתדלתי", הוא מוסיף בהקדמה, "כמיטב יכולתי שדברי יהיו כתובים בעוז ובענווה, המילים שאותן אחי הדר גולדין ז"ל רקם על חגורת נשקו כחייל ומפקד בצה"ל".
בדידות. כך חשה המשפחה היקרה הזו בשנים שחלפו מאז נפל הדר ז"ל. המאבק לא ממריא, ההמונים לא מצטרפים, משהו לא מתחבר. אולי זה המסר המורכב, אולי העובדה שלא מדובר בחייל חי דוגמת גלעד שליט, אלא בגופה חסרת חיים. אולי הטראומה, כפי שמכנה זאת צור, מעסקת שליט שהייתה מופקרת לכשעצמה.
כך או אחרת, אף אחד לא מתעסק יותר מדי בעובדה שמשפחת גולדין לא דורשת שחרור מחבלים או כניעה לחמאס. היא מבקשת פעולה הפוכה: גביית מחיר מחמאס על אי החזרת הגופות. הפעלת מנופים. הפיכת הגופות לנטל, במקום נכס. רוב הבקשות הללו אינן מתממשות, תמיד יפלו לטובת אינטרס אחר, דוחק יותר, אסטרטגי יותר, רחב יותר, משלוות נפשה של משפחה בישראל, מהבאתו לקבורה של קצין שנפל על הגנת המולדת.
משפחת גולדין נדרשה למעשה גבורה של ממש ביום הריגתו וחטיפתו של הבן. ישבו שם, בסלון המשפחתי, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון (שהדר גולדין ז"ל היה אחיינו), ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי והרב הצבאי הראשי רפי פרץ. הם הסבירו למשפחה מה אירע, הציגו ראיות לכך שהדר נהרג וביקשו מהמשפחה לערוך לוויה ולשבת שבעה כדי לא להעניק לחמאס תמונת ניצחון מהדהדת ביום סיום המלחמה. המשפחה לא היססה ומילאה את הבקשה הזו. אבל היה לה מימד נוסף: באותו מעמד הבטיחו יעלון, ברביבאי ופרץ למשפחה ש"נחזיר את הדר". הבן יושב לקבורה בישראל. הם נתנו את ערבותם האישית לנושא. ערבות שמעולם לא מומשה.
הדר ואורון נשארו מחוץ להסכם הפסקת האש שנחתם במצרים לסיום "צוק איתן" ונעדרו מכל שאר ההסכמים וההבנות והמגעים שהתקיימו בין הצדדים מאז. הם לא קיימים כשמדובר בהחזרת גופות מחבלי חמאס למשפחותיהם, הם לא מוזכרים כשמדובר בזכויות אסירי חמאס בכלא הישראלי, הם נוכחים־נפקדים כשמדובר באספקה השוטפת הנדחפת לחמאס מישראל. הגולדינים לא דורשים להרעיב את עזה או למנוע את צרכיה החיוניים של האוכלוסיה, אלא לפגוע רק במה שמיועד לרווחת חמאס ותוכניותיו. אבל זה לא ממש קורה.
# # #
הקטע המדהים ביותר אירע במבצע "שובו אחים", טרום "צוק איתן". ישראל עצרה מחדש עשרות ממשוחררי עסקת שליט המתגוררים בגדה. לימים, ביקש מתאם השבויים והנעדרים אל"מ במילואים ליאור לוטן מהדרג המדיני שיאפשרו לו לסחור בשחרורם של המחבלים הללו, שנעצרו מחדש. הדרג המדיני סירב. כעת, כותב צור גולדין, המשפחה גילתה כי לאחרונה שוחררו 11 מהעצורים הללו מתחת לרדאר התקשורתי ומאחורי גבם של המשפחה ושל הציבור. לוטן אמר בזמנו למשפחה כי אם היו נותנים לו 11 עצורים הוא היה יכול לייצר מנוף ולאתחל עסקה. אבל לא נתנו לו. המדינה מתעקשת להמשיך להתנהל בשלומיאליות אופיינית, משחררת אסירים פלסטינים בהליך אוטומטי, במקום לרתום אותם לעסקה.
"אנחנו יודעים שבקרוב ישוחררו אסירים נוספים מעצורי שובו אחים", כתב גולדין. הוא מקונן על היחס שמקבלת המשפחה מראש הממשלה, על העובדה ששרי הממשלה מעולם לא פנו רשמית למוסדות בינלאומיים או לאו"ם בדרישה הומניטרית רשמית וכמובן על יחסו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהשווה בין אורון והדר לחללי הצוללת דקר או למרגל אלי כהן. "הדר ואורון נמצאים במרחק נסיעה של שעה וחצי מלשכת שר הביטחון בקריה, תחת ארגון טרור מוחלש עם מצוקה מדינית קשה, התלוי במידה רבה בישראל", כותב גולדין. לא דומה לדקר או לאלי כהן.
הוא מנתח את "קונספציית המחירים", כך הוא מכנה את ההכרה המחלחלת בציבור הישראלי ובקרב מקבלי ההחלטות כי כל שחרור של שבויים או גופות חיילים יהווה בהכרח כניעה לטרור ויסכן חיילים ואזרחים. אפשר לשנות את המשוואה הזו, הוא קובע, ואף מציע דרכי פעולה. הוא קורא לבדל את חמאס מתושבי עזה, לגייס את הקהילה הבינלאומית ולייצר משוואה חדשה, שבה בכל פעם שייחטף ישראלי או לא תוחזר גופת לוחם, חמאס ישלם מחירים כבדים מידיים והדבר יהפוך לבלתי כדאי.
האכזבה הגדולה של משפחת גולדין, כפי שמתבטאת מדברי צור, היא הדרג הפוליטי. "נכון להיום, אין מפלגה, פלג במפלגה או קבוצת שרים שחרטה לעצמה כמשימה לייצר פתרון להשבת החיילים או האזרחים מעזה... זו השנה הרביעית מאז צוק איתן וניתן למנות על יד אחת את מספר השאילתות שהועלו ע"י חברי כנסת בדבר תוכנית או פעולות להשבת החיילים...". הוא מספר שליאור לוטן "הציג תוכנית שאמורה להפעיל מנופי לחץ על חמאס, אבל הם נפלו בזה אחר זה: החל בשחרור גופות מחבלים וכלה בהסכם טורקיה.
"בשלב השני אושש חשדנו כי הדר ואורון לא מתועדפים כדירקטיבה בסדר עדיפות אסטרטגי עליון בידי גורמי הממשלה, לא במשרד רה"מ ולא במקומות עיקריים במשרד הביטחון, ועמלנו לשנות זאת במשך שנתיים. בשלב השלישי זיהינו שבאופן סלקטיבי גורמי ממשלה מונחים לטרפד פעילויות עם המשפחות, שבעבר נכללו במסגרת פעילות משרד הביטחון ומשרד החוץ, מתוך קונספציה שהמשפחות ינצלו אותן לרעה, וגם הונחו להקפיא כל התפתחות בהפעלת מנופי לחץ נגד חמאס".
אלה האשמות קשות. "מאז יום הלחימה האחרון בצוק איתן ועד ל־1 בינואר 2017 לא בוצעה ישיבת קבינט אחת בנושא השבת הדר ואורון. בלחץ המשפחות קוימה פגישה אחת ויחידה שבה השרים דווחו לראשונה על המודיעין וקיבלו החלטה של שורת צעדים שנועדו לייצר לחץ... נכון לכתיבת מסמך זה בוצעו הכרזות על נקיטת הצעדים אך הם כמעט ולא בוצעו".
# # #
הפרק הקשה ביותר של מסמך גולדין נכתב תחת הכותרת "הבדידות שבמערכה". הוא מחולק לשבעה ראשי פרקים. הראשון עוסק בסינדרום עסקת שליט: אפקט שהפך את המשפחות המבקשות להשיב גופת בניהם לקבורה למסוכנות לציבור יותר מאשר חמאס. "המשפחה פועלת כמעט לבדה בשטח במבחן המעשה", כותב גולדין, "כמעט שאין יוזמה שלא באה מצד המשפחה, הזכרון הציבורי הטראומתי הונח שלא בצדק על ראש המשפחות ויצר תחושת בדידות במערכה".
תחת הכותרת "הציונות הדתית והציונית החילונית" כותב גולדין דברים קשים לא פחות. "האכזבה הגדולה ביותר שלנו היא מקבוצות מסוימות בציונות הדתית. ייתכן שהולכת ומתהווה התפכחות מסוימת לכך, אך המצב כיום משקף תבוסתנות ממצב החטיפות הנוכחי ואטימות לב כלפי משימת השבת הבנים. באופן פרדוקסלי, הנושא שהיה צריך לעמוד בראש סדרי העדיפויות הלאומי תופס מקום אחרון אצל רבנים בציונות הדתית ומנהיגים חשובים, בגלל מה שנחשב בעיניהם לפצעי העבר. הראשונים שהיו צריכים להתייצב לדגל במקום המשפחה החליטו לעמוד מנגד, דבר שיצר תחושת נטישה חסרת תקדים. בקרב אנשי הרוח נושאי דגל הציונות החילונית בימינו", כותב גולדין, "הושגה הבנה והירתמות, אולם טרם נוצרה עד כה יוזמה מאוחדת וממשית".
משפחת גולדין היא ציונות דתית. הקרם של הקרם של הציונות הדתית. גם אם תחפשו ביסודיות לא תמצאו משפחה ערכית יותר, תורמת יותר, מסורה יותר מהמשפחה הזו. עם נפילת בנם הם עשו מעשה של אצילות נפש והסכימו לקבור בן למרות שלא הייתה גופה, רק כדי שחמאס לא יכריז ניצחון. אבל אז נטשנו אותם. קוראי הטור הזה זוכרים בוודאי שהתנגדתי לעסקת שליט ולעסקאות שבויים נוספות במהלך ההיסטוריה. המקרה שלפנינו אינו דומה. נדמה לי שתחושת הנבגדות של משפחת גולדין מוצדקת.
בהמשך כותב צור גולדין על "אויבי העם", כלומר הוא ומשפחתו, "סינדרום שליט יצר גם ארגז כלים לכל פוליטיקאי להתחמק מאחריות. הכלי הכי יעיל הוא הפיכת המשפחות לאויבי העם... ראש הממשלה ושרים בכירים משתמשים בשתי דרכים כדי להתחמק מאחריות וכדי לנטרל מחאה לחוסר המעש מצידם: האחת, הפחדה. אזהרה כי דרישות המשפחות יביאו למלחמה הבאה. השנייה, אזהרה שדרישות המשפחות יביאו לשחרור מחבלים. לא משנה ששתי האמירות סותרות זו את זו, תוך שימוש בהן הם סומכים על בורות הציבור ובונים מצג שקרי של דברי המשפחות.
צור גולדין לא מסתפק רק בהלקאת מגזר הבית שלו (הציונות הדתית). הוא מקדיש סעיף נפרד לקבוצות השמאל בישראל. "הפתיעה עוד יותר האדישות של קבוצות בשמאל הישראלי שלא הרימו את הדרישה ההומניטרית וקמו לעזרתנו ביוזמות ביחסי חוץ ובמחאות שלא להפקיר חיילים בשטח. אותן קבוצות למודות הנסיון במחאות מסוגים שונים ובמיוחד בנושאים מסוג שבויים ונעדרים... כל פניותינו לארגונים המשמעותיים, ביניהם 'בצלם', 'שלום עכשיו' ו'המוקד', שנמצאים בקשר רציף עם גורמים פלסטינים ונמצאים בערכאות בינלאומיות נגד פשעים הומניטריים בישראל, נענו בטענה שהם אינם רלוונטיים למציאת פתרון 'עבורנו'", הוא כותב.
ואז הוא עובר ל"הארץ", או יותר נכון לגדעון לוי, שהתגולל על המשפחה הזו באחד המאמרים היותר עלובים שכתב מעודו (זו הגדרה שלי). "סילף את דברינו ויצר באופן שקרי דמוניזציה ודה־לגיטימציה לפעילות שלנו, המצג המתאר אותנו כמשפחה שמחפשת באופן חתרני לצאת למסע נקמה נגד העם הפלסטיני... הבעיה במאמרים כאלה היא, שעל אף שהרוב השפוי לא לוקח אותם ברצינות, הם משרתים את אסטרטגיית הערפול והמיזוג שחמאס יוצר, הם מחלחלים לאט לאט ויוצרים גם הם מורך לב וכרסום בצדקת הדרך בנוגע לערבות ההדדית שיש להביע כלפי חיילי צה"ל".
# # #
"מסע של משפחה אחת", חותם צור גולדין את המסמך שלו. "כל התנאים הללו יצרו מצב של מאבק של משפחה אחת. אין גבול למה שאמא, אבא, אח ואחות יכולים לעשות למען בנם ואחיהם, אבל המציאות הנוכחית היא שהם עושים זאת לבדם. קשה עוד יותר כשתחושת הבדידות הזו נוגעת באחד היסודות המרכזיים ביותר בחברה הישראלית הסובב את הרעות, הלכידות החברתית והערבות ההדדית המהוות אבן יסוד במורל הלאומי שלנו כחברה אחת ובצדקת דרכנו".
צור גולדין צודק. אסור לנטוש את המשפחה הזו. הם לא מבקשים שנשחרר רוצחים, הם לא דורשים שנתעמר בפלסטינים. נדמה לי שלפני הכל, הם צריכים להרגיש שאנחנו איתם. והם לא. כי אנחנו לא איתם.
4. מועמד הבית
כצפוי במקומותינו, כשנגמרת המתיחות הביטחונית (נקווה שאכן נגמרה) ממהרת להתפוצץ פרשה אזרחית, להלן, פרשת "אלשיך־הלוי". על פי הנטען, ניצב יורם הלוי הוא המועמד המועדף על בלפור לתפקיד המפכ"ל הבא והוא מקיים מערכת יחסים חשאית עם ראש הממשלה ואולי גם עם ראשת הממשלה מאחורי גבו של המפכ"ל. הפרשה הזו מעלה באפי ניחוחות באושים מ"פרשת הרפז" הזכורה לרע.
גם אז חש רמטכ"ל מכהן בשם גבי אשכנזי את חתרנותו של אחד מאלופיו (יואב גלנט, שחותר היום מאחורי גבו של משה כחלון). גם שם היו יחסים משובשים בין לובש המדים לשר שלו (אז אהוד ברק שר הביטחון, היום גלעד ארדן השר לביטחון הפנים), גם אז נטען שראש הממשלה נפגש בחשאי עם האלוף הסורר. ההבדל, בכל זאת, הוא שכשהטיח גבי אשכנזי בפניו של נתניהו על מפגש שערך עם האלוף גלנט מאחורי גבו, נתניהו לא טרח להכחיש, אלא להיפך. הוא אישר. הפעם, מכחישים נתניהו וניצב יורם הלוי כי ניהלו מגעים מאחורי גבו של המפכ"ל אלשיך.
לנתניהו ולהכחשותיו אני לא נוהג להאמין יותר מדי עוד מהקדנציה הראשונה (96'־99'). הכחשתו של הלוי אמינה יותר. בסיבוב הקודם, כשגלעד ארדן חיפש מפכ"ל ולא מצא (בטרם שוכנע אלשיך על ידי נתניהו להתייצב לדגל), עלה שמו של הלוי. גם אז השם עלה כמועמד החביב על ראשת הממשלה ובעלה. פגש אז הלוי את מי שפגש, הביט לו בלבן של העיניים ונשבע לו בילדיו שלא היה, לא נברא, לא מניה ולא מקצתיה.
הלוי הוא לא שוטר טיפוסי. מדובר בלוחם. איש ימ"מ קשוח, סגפני, חף מתככים ומסדרונות פוליטיים. אני לא יודע מה עבר עליו בשנים האחרונות. אני יודע שאז, לפני שלוש שנים, האמנתי לו. לגבי היום, אין לי מושג. דבר אחד בטוח: בבלפור הוא אכן המועמד המועדף, שלא לומר הנכסף. עוד דבר בטוח: זה בדיוק הזמן לנסות להפוך את רוני אלשיך לברווז צולע. כן, בדיוק כמו שעשו אהוד ברק ובנימין נתניהו לגבי אשכנזי בפעם הקודמת. ממה שהספקתי להכיר מאלשיך, גם כברווז צולע לא כדאי יהיה להסתבך איתו.
כל המהומה הזו לא מנעה מבנימין נתניהו לעצור לרגע וללחוץ את ידו של אלשיך בכניסה לטקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים השבוע. מצד שני, בנאום שבו חלק נתניהו שבחים והרעיף תודות לכל גורמי הביטחון לסוגיהם, דורותיהם ומדיהם, הוא "שכח" את המשטרה. עשרות אלפי שוטרים שהיוו את השדרה המרכזית שסיפקה ביטחון לירושלים ולשאר המדינה באותם ימים קשים, הודרו מהנאום הממלכתי, כנראה בגלל הבוס שלהם.
נתניהו סוגר שבועיים מדהימים. מה שמדהים עוד יותר זה שהוא סוגר אותם כמעט לבד. את מדינת ישראל מנהלים היום בני הזוג נתניהו ועוד כמה ילדים, שהם בעיקר החברים של הבן יאיר. שני עורכי הדין הקרובים, הקונסיליירי הצמודים, כבר אינם. רוב הלשכה הוותיקה התפזרה ונפוצה לכל עבר. מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר נמחק בבלפור לפני יותר משנה ומאז מגשש את דרכו החוצה. שאלה של זמן עד שיתפוגג.
מי שהיה מאוד רוצה לעשות את זה בעקבותיו הוא ראש הסגל יואב הורביץ. גם הוא ידע ימים טובים יותר בבלפור. לשרה ובנימין נתניהו אין היום כמעט מי שיפריע בניהול המדינה. אולי חוץ מיאיר וחבריו. מכיוון שהמצב באמת מצוין, כל מה שנותר זה להצר על כך שלא עלינו על זה קודם. שינהלו שלושתם את העסק לבד, וזהו.