האמת המציאותית היא שמפכ"ל המשטרה, רנ"צ רוני אלשיך, צודק. אדם יכול ללכת גם עם שבר ברגל. הוא יכול ללכת גם בלי רגל, בלי יד, בלי עין, בלי כליה, בלי ריאה, ואפילו עם חצי מאונות הכבד. אבל למה שייכת התגובה המופרכת הזו לסוגיית תקיפתו של ג'עפר פרח, שהוא ערבי מחמד כמו שהשלטון אוהב כאן? כמנכ"ל מרכז מוסאוא הוא פעיל חברתי שסולד מאלימות ופועל לקרב בין הערבים ליהודים. 
 
איתרע מזלו של ג'עפר ושוטר שבר לו את הברך. זו עובדה. אבל מכאן אפשר להפליג בהפרכה והפרחת שטויות כי הקורבן הוא ערבי, נטול זכויות, ובעצם קיומו נחשב ומוגדר בשלטון כאן כמחבל עם נטייה לרצוח. התגובה של אלשיך מזכירה את התבטאותו באירוע באום אל חירן. כבר שעה אחרי הוא קבע שמדובר בפיגוע, שיקוב אל קיען הוא מחבל ורוצח. חבל ששום גוף חוקר לא הסכים איתו, כמובן זולת השר לביטחון הפנים גלעד ארדן. מיותר לציין שאלשיך התחנן בפני פרקליט המדינה לא להגיש כתבי אישום נגד השוטרים המעורבים בירי. 
 
משפט נוסף שאמר המפכ"ל: "ההפגנה לא הייתה לגיטימית". האמת שהוא צודק כי הפגנות של ערבים ושמאל כבר לא לגיטימיות כאן כבר ארבעה עשורים. אבל עולה השאלה האם הפגנות החרדים בכבישים נגד מעצרים של עריקים, שמסכנות חיי אדם ביודעין ובמישרין, הן כן לגיטימיות? כי אף אחד בשלטון עוד לא התייחס ללגיטימיות שלהן. ועל אף שנעצרו בהפגנות אלה כבר מאות עבריינים, עוד לא שמענו על כתב אישום אחד כי הם הרי עבריינים לגיטימיים. שוטרים מכים את כולם: מתנחלים, חילונים, יוצאי אתיופיה, מוסלמים, נוצרים, שמאל וימין, ואם צריך גם נשים, בהפגנות שכמובן לא לגיטימיות, באבן גבירול בתל אביב. ההבדל הקטן מתבטא במוסלמים בכלל, ובג'עפר פרח בפרט. את הברך שלו פירקו בתוך תחנת משטרה. 

רוני אלשיך. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
רוני אלשיך. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

מח"ש הוקמה ב־1992 כמחלקה במשרד המשפטים בגלל אלימות משטרה, ומאז הגישה מאות כתבי אישום נגד אלימות שוטרים. סביר להניח שהחקירה הפשוטה באירוע תמצא את השוטר האלים. יסגרו איתו על עסקת טיעון, עיכוב דרגה לשנתיים וזהו. כי הרי הקורבן ערבי וגם אם יתבע פיצויים בערכאה אזרחית, תטען המדינה שהוא ורק הוא מחולל העבירה. הפשרה תהיה פיצוי בסך 5,000 שקל, בלי להודות באחריות. קטן עלינו, זה כבר קרה כאן עשרות פעמים ב־70 שנות המדינה. 
 
הסיכון האמיתי הוא פצצה מתקתקת. רוב מוחלט בציבור הערבי (21% מהאוכלוסייה) רק רוצה פשוט לחיות טוב. מיעוטו מעורב בפוליטיקה הפלסטינית ו/או במאבק באפליה שחווים ערביי ישראל. אבל אם תהיה כאן הסלמה, מה שקרה במהומות אוקטובר 2000 בגליל המערבי יהיה רק הקדימון לתרחיש. יש הרבה נשק במגזר הערבי, הרבה יותר מאשר יש ברשותם של אזרחים יהודים. אסור אפילו לחשוב מה שעלול לקרות ביום בו יחליטו המנהיגים הערבים להלהיט: חאריינה, אז חאריינה עד הסוף, ומה שיהיה אז יהיה. 
 
התבטאויות כמו הציוץ של שר הביטחון אביגדור ליברמן על חברי הרשימה המשותפת, רק מקדמות את העלילה של האסון שיהיה כאן: "מקומם של המחבלים האלה הוא לא בכנסת אלא בכלא. הגיע הזמן שישלמו את המחיר על מעשיהם". כמובן שליברמן צודק, כי הוא תמיד צודק, והוא סמל ומופת לדמוקרטיה. תמיד היה.

מעניין רק מדוע אינו מגדיר את חבריו לקואליציה כעבריינים (חס וחלילה מחבלים. אין מחבלים אצל יהודים, אנחנו צדיקים.) שמוחים נגד פינוי מאחזים בלתי חוקיים ומפרקים חיילים ושוטרים, או את שותפיו החרדים, שבזים לחוק הגיוס ותומכים בחרדים קיצונים שיורקים ומכים שוטרים ושוטרות בכל הארץ. 
בקיצור, הסכנה לביטחוננו ובטיחותנו אינו מגיעה מהאזרח, יהודי או ערבי. הסכנה מגיעה מהפוליטיקאים, שלא חושבים על המשמעויות של כל התבטאות מלהיטה, מסיתה ומשסה שלהם. איך זה ייגמר? רע, אפילו רע מאוד. הפצצה כבר מתקתקת הרבה זמן.