השיר שנטע ברזילי הביאה לאירוויזיון הוא שיר כל כך טוב, שתענוג אפילו להאזין לסאטירה ההולנדית עליו. הזמרת הסאטירית שרה אותו בחיקוי מוצלח לנטע, והמוזיקה והמקוריות עוברות. שוב קופצים בכיסא. עם זאת, כשמקשיבים למילים אפשר להתעצבן. לועגים לישראל בגלל מלחמותיה. זה לא מצחיק ולא משעשע. במיוחד לא כאשר מקשרים יהודים לכסף.
בסדר, אנחנו אכזריים כלפי הפלסטינים שרק רוצים מדינה ולחסל אותנו, זה נחשב לאנטישמיות רציונלית, אבל האנטישמיות האמיתית והלא רציונלית היא ההאשמה שהיהודים הם עשירים, שולטים בכסף וחיים למען הכסף. הרשו לי לתרגם כמה שורות כאלה מהשיר ההולנדי: “עם הצ’ינג־א־לינג והפינג־א־פינג, עם הדולרים שלכם והסנטים שלכם עם הפֶּקוּנְיָה שלכם”. אה, עוד לא הבנתם? ובכן הצלילים שציטטתי הם צלילי כסף, ו”פֶּקוּנְיָה” היא מילה לטינית שפירושה כסף, הון. ההולנדים ששמעו את השיר הסאטירי מבינים זאת היטב, וכך גם בעלי התרבות האירופית.
מיואש מהמסרים שמנסים להחדיר לראשי בהפקות מושקעות, פיתחתי כבר מימי עלומיי יכולת לפספס מסרים. זאת אומרת, חירות הפרשנות מאפשרת לי להפיק מסרים כרצוני מיצירות אמנות. אפילו מחנוך לוין אני מפיק בקלות מסרים חזקים נגד תבוסתנות ונגד נסיגות תמורת הסכמי שלום. אפשר בקלות לגלות מסרים פרו־ישראליים גם בסאטירה ההולנדית הזו. הנה השורות שכדאי לבודד מהשיר, שכולנו נחתום עליהן: “כן, שוב, ישראל זוכה. במשך 70 שנה. המסיבה הזו נמשכת. הביטו כמה יפה”. גם השורה המעורפלת מעט: “אני מכבה בנשיקה כל שריפה” היא מסר חיובי בעיניי ויש עוד. את נטע בחרו צופי הטלוויזיה. אחד ועוד אחד ועוד אחד הצביעו באהבה: “ישראל”. גם הם כנראה אוהבים לפספס לחלוטין את המסרים שמנסים להחדיר להם לראש.
כדי להדגים כמה סאטירה יכולה להיות אנטישמית, אצטט תגובה סאטירית עאלק לפרודיה ההולנדית. כך כותבת מישהי, שכמובן איננה יהודייה, בתגובה לפארודיה ל”טוי”: “כיהודייה ששרדה 22 מחנות ריכוז ומקבלת 6,000 יורו לחודש מהממשלה הגרמנית, אני מוצאת שזה מאוד מעליב גויים”.
חלק מההתייחסות הישראלית היה אזכור חלקם של ההולנדים בשואה. אני זוכר ששמואל שניצר, מבכירי עיתונאי ישראל, כעס עלינו, העיתונאים הצעירים, שאנו שבויים בטעות שההולנדים הם עם סימפטי שהציל יהודים. שניצר עצמו היה יהודי מגלות הולנד, והוא סיפר על האחוז הגבוה של ההשמדה בסיוע ההולנדים.
לאחרונה ראיתי בנושא הזה ממש סרט הולנדי מעולה. שמו: “רִיפְּאָגֶן הבלתי פגיע”, המבוסס על סיפור אמיתי. אנדריאס רִיפְּאָגֶן הוא הולנדי משתף פעולה עם הנאצים אשר חושף יהודים מסתתרים, משכנע אותם שהוא לטובתם, מפתה אותם להפקיד בידו את חפצי הערך שלהם כדי שהוא ישמור להם אותם עד אחרי המלחמה. הוא אכן משאיר את היהודים במחבואם. כך הוא גורם להם להאמין בו ולהביא אליו עוד יהודים כדי שיעבירו לו את הזהב והיהלומים שלהם.
אחרי כמה חודשים, הוא מעביר את רשימת מקומות המסתור לידי הגסטאפו, וכל היהודים האלה נשלחים אל מותם. תוך כדי הסרט עולה גם חלקה של המשטרה ההולנדית בציד היהודים. אינני רוצה לחשוף את סוף הסרט, שמפתיע (ומאכזב) כמו שרק סיפור אמיתי יכול להיות. הסרט יצא בסוף 2016 ולא הוקרן בישראל, על פי מיטב ידיעתי. צפיתי בו בזכות נטפליקס.
ובכן, לא רק את משפחתה של אנה פרנק הסגירו הולנדים לידי הנאצים. הסרט גם מציג את חלקה ההרואי של המחתרת ההולנדית, ואגב, אותו רִיפְּאָגֶן לא רק הסגיר יהודים, אלא גם הסגיר תא של המחתרת וגרם להריגת אחד מחבריה. כאמור, סיפור אמיתי, ואני מעריך את הקולנוענים ההולנדים שעשו אותו, כי יש בו ביקורת נוקבת על הולנד בזמן הכיבוש הגרמני.
בתוך העלילה אני רוצה להתעכב כאן לרגע דווקא על משפט שולי; שמלמד עד כמה עמוק אפשר להחדיר לתוך חברה תרבותית שנאה ליהודים, במסווה של ביקורת לגיטימית על התנהגותם. בסצינה בסרט שואלת אישה הולנדית טובה בתמימות את בעלה מדוע בעצם הוא עוזר ליהודים, הרי משמידים אותם כי הם שולטים בבנקים ובכלכלה העולמית, והם גרמו למשברים הכלכליים.
הוא עונה לה שהוא לא רואה בנקאים, אלא אנשים פשוטים. תשובה טובה לסרט, אבל עצם העובדה שהתסריטאים ההולנדים שתלו את השיחה הזו ממחישה עד כמה האנטישמיות הלא רציונלית יודעת לגרום לשונאי היהודים לחשוב שהביקורת שלהם היא בסך הכל ביקורת לגיטימית, שנובעת מאשמת היהודים ומהתנהגותם. כמו, למשל, הביקורת כלפי ישראל שהובעה בסאטירה על השיר של נטע.