בסופה של יממת הקרב בדרום, ישראל אינה יכולה לראות את עצמה כמי שיצאה מהסבב האחרון כמנצחת. הסבב אולי הסתיים, אבל כל מרכיבי המתיחות לקראת ההסלמה הבאה כבר נמצאים בשטח, מבלי שהשתנה דבר ביחסי הכוחות. הג'יהאד האסלאמי, שהוביל את ההסלמה הנוכחית, הולך וצובר יותר יכולת להשפיע על עיתוי ועוצמת העימותים עם צה"ל והעימות האחרון בוודאי לא החליש את מעמדו. הקשר החזק של ארגון הטרור השני בגודלו ברצועה עם האיראנים רק צפוי לחזק מגמה זו, במיוחד כשחמאס מעוניין בחיזוק הקשרים עם טהרן.
מנגד, נדמה שגם האמירות הנוקבות שנשמעו אתמול ורואות בתוצאות הסבב הזה פשיטת רגל של יכולת ההרתעה הישראלית בדרום, מוגזמות. המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר. יש אמת מסוימת בטענת הצבא כי צריך להסתכל על המציאות הביטחונית בעזה בראייה רחבה הרבה יותר ולא לפעול רק על פי תחושות בציבור, בתקשורת או בקרב פוליטיקאים.
תקופת השקט הארוכה יחסית מאז המערכה האחרונה לפני ארבע שנים, בניית המכשול התת־קרקעי והשמדת עשר מנהרות טרור של חמאס מבלי תגובה מצד הארגון – אלו נתונים שלא ניתן להתעלם מהם. בשנה האחרונה בהחלט היו לצה"ל הישגים רבים בכל הקשור להתמודדות עם הטרור העזתי. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היו מאוחדים לחלוטין בעמדה שזה לא הזמן המתאים לעימות צבאי ברצועת עזה, כאשר האתגרים בצפון גדולים בהרבה. במיוחד כשאין כוונה כנראה להגיע להכרעה צבאית מול חמאס וכשהדרג המדיני גם מעריך כי לא ניתן להגיע מולו לסוג של פתרון מדיני. זו ראייה לגיטימית, יש שיגידו אף מושכלת, לאור המצב בצפון, שמציבה סדר עדיפויות לאומי - גם במחיר של איבוד נקודות בציבור הישראלי.
הבעיה מתחילה עם הפער הבלתי נסבל בין ההצהרות והאיומים בתחילת הסבב, שלפיהם התגובה הצבאית תהיה חסרת תקדים בחומרתה, לבין המציאות בשטח. חיל האוויר תקף עשרות מטרות ברצועת עזה, לחלקן חשיבות רבה לחמאס ולחלקן פחות. ועדיין, מדרגת התגובה לא הייתה שונה בהרבה מאירועים קודמים, ורחוקה מאוד מההצהרות שתיארו את התקיפות כחסרות תקדים וכמכה אדירה לחמאס.
הבעיה בפער בין אמירות לבין המציאות בשטח אינה רק ביצירת סדק באמון הציבור. יותר מכל, איומים שנותרים ללא כיסוי פוגעים בהרתעה. הכלת איומי הדרום בעת הזו לגיטימית לחלוטין מול האתגר בחזית הצפונית. אולם אין כל צורך לנופף במקל אם אין באמת שום כוונה להשתמש בו. עדיף להתייחס למצב כפי שהוא, מה שלא באמת קרה בסבב הזה.
על שחיקת ההרתעה בדרום צריך להסתכל בפרספקטיבה של שנים לאחור ולא בראייה של אירוע בודד. מדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם נכנסת כל כמה שנים למבצע מול ארגוני טרור חלשים ממנה ביחסי הכוחות, באומדנים שאותם לא ניתן בכלל למדוד, כדי לקנות כמה שנים של שקט והרתעה עד לסיבוב הבא. השלמה עם מציאות כזו מובילה למסקנה שהסיבוב הבא הוא רק עניין של זמן. וגם בו, כנראה, לא אנחנו נכתיב את העיתוי ואת גבולות הגזרה.