המונדיאל שייפתח עלינו לטובה ביום חמישי היה תמיד אירוע הספורט המסעיר ביותר מבחינתי. לא אולימפיאדה, לא גמר ליגת האלופות, אפילו לא גמר גביע אירופה בהשתתפות מכבי תל אביב. הטורניר הזה זורם לי בדם מאז שעמדתי על דעתי, ומתחבר לאירועים מרכזיים ומעצבים בחיים עצמם. הנה שלושה טורנירים שנחרתו אצלי במיוחד.
הראשון היה ספרד 1982. והוא זכור לי במיוחד משני טעמים. הראשון, שמשותף לישראלים רבים, הוא מלחמת לבנון הראשונה שהתנהלה במלוא עוזה בזמן הטורניר. ובאופן אישי, העובדה שאבא שלי גויס למילואים והיה אי־שם בהרי השוף, בזמן שסוקרטס ופאולו רוסי כיכבו על הדשא. לא רק שדאגתי לו.
היה לי מוזר לראות משחק בטלוויזיה בלי שהוא לצדי. מפרשן, מתרגש ובעיקר מודאג. משוכנע שהקבוצה שהוא אוהד תפסיד בסוף. מה שמקשר אותי לטעם השני. הייתי כבר אוהד שרוף של הפועל חיפה ב־1982. עובדה שמיצבה אותי בלב מחנה האנדרדוגים. אבל הבחירה בין נבחרת ברזיל, ששיחקה את הכדורגל המופלא ביותר שהוצג בטורניר וזכתה לאהבת כל ישראל, לבין נבחרת איטליה האגרסיבית שפחות או יותר שדדה ממנה את הגביע, עיצבה סופית את הטעם שלי בספורט קבוצתי.
בחרתי, באופן מוחלט ולא מוטל בספק, בסקוואדרה אזורה. האפורים, הלוחמים, הלא פופולריים. והניצחון שלהם שהדיח את ברזיל זכור לי כרגע מאושר, עם רמז עבה לעתיד. עתיד המאופיין במעט מאוד שמחות ספורטיביות, שרובן נחגג במחשכים.
את הטורניר הבא, שנערך במקסיקו 1986, ראיתי בקיבוץ נתיב הל"ה בעמק האלה, שם שהיתי במחנה עבודה ארוך במסגרת גרעין הנח"ל העתידי. המשחקים הוקרנו במועדון התרבות של הקיבוץ, אבל היה בהם הכל פרט לתרבות. ליתר דיוק, התנקזו לתוכם מתיחויות לאומיות שרק חיכו להתפרץ ברפת ובשדות החיטה של עמק האלה.
הטורניר נערך ארבע שנים אחרי מלחמת פוקלנד, מערכה מטורללת לחלוטין שהתקיימה בין אנגליה וארגנטינה, והותירה הרבה דם רע בין העמים. באופן מקרי לגמרי, בנתיב הל"ה היו כמה עשרות יהודים שעלו באותו זמן מארגנטינה, לצד מספר דומה של מתנדבים אנגלים. החיבור הנפיץ ממילא הזה יצא משליטה מול המסך במועדון. לאורך הטורניר, כל קבוצה הקפידה לקלל בקול את הנבחרת היריבה. אבל רצה הגורל, וארגנטינה ואנגליה נקלעו לעימות חזיתי ובלתי נשכח בשלב רבע הגמר. זה קרה ב־22 ביוני, באצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי. לכל אורך המחצית הראשונה, שני המחנות הסתפקו בשירי עידוד ובעקיצות. אבל אחרי שש דקות מפתיחת המחצית השנייה, כשאחד, דייגו ארמנדו מראדונה, זינק מול השוער האנגלי פיטר שילטון והסיט את הכדור באגרוף יד שמאל היישר לתוך הרשת, כבר אי אפשר היה לעצור את האלימות. נשברו שם כיסאות, בקבוקי גולדסטאר וגם לא מעט עצמות. ואנחנו הישראלים למדנו, אולי בפעם הראשונה, עד כמה הכדורגל הפך לזירה שאליה מתנקזים כל הכעסים והשנאות המודחקים בין העמים השונים.
קופצים ב־12 שנה, למונדיאל 1998 שנערך בצרפת. ליל 7 ביולי ריתק את מרבית הישראלים לטלוויזיה, כי הוא הפגיש בחצי הגמר את שתי הנבחרות האהובות ביותר אצלנו, הולנד וברזיל. רק בגן אירועים אחד, באזור השפלה, נאלצו מאות החוגגים להתנזר מהמראות של דונגה וברגקאמפ, לטובת עוד ריקוד של "it's raining men". אומלל במיוחד היה החתן, שנודע בחיבתו היתרה לכדורגל בכלל ולמונדיאל בפרט, שלאורך כל החתונה ניסה לשאוב אינפורמציה על המצב במגרש, מבלי שכלתו המיועדת תגלה שזה מה שמעסיק אותו ביום חופתו.
החתן הזה הוא אני. עכשיו כבר אפשר לגלות שבאוטובוס שהביא אורחים לחתונה מירושלים הייתה טלוויזיה קטנה, שדלקה לאורך כל האירוע. ושהאוטובוס הזה המה מעשרות גברים. ושכולם באו בטענות לחתן, שהתגנב אליו לפרקים, על כך שבחר להינשא בתאריך טיפשי כל כך. כמובן שהפייבוריטית שלי, הולנד, הפסידה בפנדלים. לך תשמח אחר כך כחתן ביום חופתו. אבל מאז חלפו 20 שנה. הנישואים שלי איתנים, תודה לאל, והמונדיאל חוזר. מעניין איזו אגדה חדשה תיכתב בו.