על אף לכידותה היחסית גבוהה ותחושת שותפות הגורל של מרבית תושביה - מגמות שהולכות ונשחקות בשנים האחרונות - ישראל היא מדינה חדורה ודולפת. מאז קום המדינה נלכדו כאן מרגלים ובוגדים, וסודותיה הכמוסים ביותר דלפו - בין שלבנות בריתה כמו ארצות הברית, ליריבותיה כמו ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי, ובין שלאויביה כמו מצרים, חיזבאללה ואיראן.
מרגלים ובוגדים נחשפו בכל המוסדות הביטחוניים הסודיים ביותר. הבולטים שבהם היו שמעון לוינזון מאגף המודיעין בצה"ל והמוסד, זאב אבני ממשרד החוץ והמוסד, לוי לוי מהשב"כ, מרדכי ואנונו בכור הגרעיני בדימונה, מרקוס קלינגברג במכון הביולוגי בנס ציונה, בן זיגייר במוסד - והיו עוד. חלקם ריצו עונשי מאסר ארוכים, הוכנסו לתאים מבודדים, קיבלו זהויות בדויות וכונו "אסירי איקס".
ישראל היא גם חברה קטנה שכולם בה מכירים את כולם. שמועות נפוצות בה במהירות, ומלאכת שמירת הסוד קשה ביותר. הפטפטת של שרים, קציני צבא ופקידים שותפי סוד היא רבה. ולשעברים במערכת הביטחון, עיתונאים, מקורבים ודומיהם נחשפים לא פעם לסודות מדינה.
הפנייה־גישוש של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב־2013 לראש השב"כ יורם כהן, לבדוק אפשרות לעקוב "בכל האמצעים", כולל האזנות לטלפונים ולמחשבים של שותפי סוד, באה על רקע מיזם מבצעי סודי ביותר. היו שותפים לו מאות רבות של שרים, אנשי צבא (אמ"ן, חיל האוויר, יחידות מיוחדות) והמוסד. הם כללו קצינים בכירים ובהם הרמטכ"ל בני גנץ, ראש אמ"ן אביב כוכבי, ראש המוסד תמיר פרדו ואחרים.
נתניהו לא חשד שמידע מהמיזם דולף ולא היה לו חשוד מסוים, אך הוא רצה להיות בטוח. הוא ביקש ליצור הרתעה. תיאורטית יכול היה להיווצר מצב בלתי נסבל שבו השב"כ עוקב ומצותת לטלפונים של גנץ, כוכבי, פרדו ואחרים. כהן, כפי שכבר פורסם, "הרג" ברכות את הבקשה. וטוב שכך. הוא הציע שהממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב) אמיר קיין וראש אבטחת המידע שלו ניר בן משה (כיום ראש המלמ"ב), ייטלו על עצמם את המשימה. יחידת המלמ"ב אומנם אחראית על אבטחת מידע, אך אין לה בעצם יכולות מבצעיות לעקוב ולהאזין. וכך לא יצא דבר מהבקשה הבלתי שגרתית והבעייתית של נתניהו.
הבקשה בעייתית שבעתיים, משום שלנתניהו יש רקורד של מי שלא היסס להדליף מידע כדי לקדם את סדר היום שלו. ב־1995, בהיותו ראש האופוזיציה, חשף מעל דוכן הכנסת את "מסמך שטאובר". זה היה הכינוי שניתן למסמך סודי שחיבר תא"ל צבי שטאובר, אז ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון בצה"ל, עבור הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק לקראת פגישתו עם רמטכ"ל צבא סוריה. נתניהו ביקש לטרפד את השיחות ולנגח את ממשלת רבין על שהייתה מוכנה לכאורה לוותר על חלקים ברמת הגולן תמורת הסכם. אגב, זמן קצר לאחר מכן, נתניהו כראש ממשלה המשיך לנהל מגעים למתווה דומה עם סוריה,
באמצעות מקורבו ומיטיבו דאז רון לאודר.
ב־2007, שוב בהיותו מנהיג האופוזיציה, התרברב נתניהו בראיון בטלוויזיה כי ידע על תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, כדי ליצור את הרושם שהיה שותף סוד.
נתניהו לא היה הח"כ היחיד שניצל את חסינותו כדי לחשוף מידע סודי. הקדימו אותו ח"כ אורי אבנרי, שגילה מעל דוכן הכנסת ב־1970 סוד מדינה, כשסיפר כי השר יגאל אלון נפגש בחשאי עם המלך חוסיין. ח"כ עיסאם מח'ול מחד"ש חשף באמצע שנות ה־90, בנאום בכנסת, את שמו של ראש המלמ"ב יחיאל חורב, שהיה אז אסור לפרסום.
לראש הממשלה אין סמכות להורות לשב"כ לפתוח בחקירה בחשד להדלפת סודות או לריגול. זו סמכות חוקית ששמורה למשטרת ישראל ולשב"כ על פי חוק השב"כ. ולכן התהליך צריך להיות הפוך. אם מתעוררים חשדות פונים המשטרה והשב"כ לבית המשפט ומבקשים צו שיאפשר להם לבצע האזנות סתר. וגם אז רק לאחר שנועצו ביועצים המשפטיים שלהם. במקרים רגישים ביותר - פקידים בכירים, עורכי דין, עיתונאים, בוודאי חברי כנסת ושרים - הם מבקשים לשם כך גם את אישור הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. בצה"ל, יכול הרמטכ"ל באישור הפרקליט הצבאי הראשי להורות להאזין לקצינים שחשודים
בהדלפת מידע, בעיקר לעיתונאים. ובעבר היו לא מעט רמטכ"לים שניצלו סמכות זו.
ולכן גם לא צריך ליפול מהכיסא ולהזדעזע בגלל הבקשה של נתניהו. מה עוד שכבר היו דברים מעולם. ב־1974 ביקש ראש הממשלה יצחק רבין משר המשטרה שלמה הלל להורות למשטרה לחקור הדלפות מישיבות הממשלה והקבינט בתקופת המו"מ על הסכמי הביניים עם מצרים שניהלה ישראל באמצעות הנרי קיסינג'ר. רבין חשד כי יריבו, שר הביטחון שמעון פרס, הדליף מידע מהשיחות לעיתונאי מתי גולן. והיו מאז עוד מקרים לא מעטים שבהם ראשי ממשלות או שרים הציעו שהשב"כ יחקור הדלפות. ראשי השב"כ לדורותיהם התחמקו מהבקשות.
אפשר לייחס כמה מניעים לבקשה של נתניהו. ראשית, הוא אובססיבי בכל הקשור לאבטחת מידע ולחשש שמאזינים לו. "נדבר בקווי" הוא ביטוי שגור בפיו. הוא חשדן כפייתי - במיוחד כשזה נוגע לאיראן, שאותה הפך לפרויקט חייו. רק ההיסטוריה תשפוט אם גישתו כלפי האיום הנשקף ממנה היא משיחית–פרנואידית או שהוא היה ריאליסט, חוזה פני עתיד, שהקדים את בני דורו וזמנו. נתניהו גם מכיר פרשיות עבר, שבהן מידע סודי ביותר דלף ממערכת הביטחון ושעלול היה להסתיים באסון נורא, שהיה גורם למותם של לוחמים.
למעשה, כמעט בכל מיזם סודי או תכנון מבצע חשאי רגיש חותמים המעורבים על מסמך לשותפות סוד. ראש המלמ"ב קיין, לדוגמה, החתים על מסמך כזה את שרי הקבינט, למעט ראש הממשלה אהוד אולמרט, ואת שאר שותפי הסוד, בדיונים לקראת תקיפת הכור בסוריה בספטמבר 2007. יתר על כן, שותפי סוד בכירים ביותר שחתמו על המסמך, הוזהרו בעבר כי אפשר יהיה גם להאזין להם. כשבכירים במוסד עמדו לקבל את הסיווג "שותף סוד קהילה", והיה עליהם לעבור במלמ"ב תחקיר ביטחוני ובדיקת פוליגרף, נאמר להם כי יהיה עליהם להסכים ולחתום על הסכמתם, שאם יהיה צורך יאזינו לטלפונים שלהם. אם היו מסרבים, לא היו מקבלים את הסיווג.
כשמאיר דגן מונה לראש המוסד ב־2002, הוא מינה לעצמו שני סגנים. פרדו הוצב בראש מנהלת המבצעים, שתחתיה פעלו כל היחידות המבצעיות של הארגון (צומת, קשת, קיסריה, כידון ועוד), וחגי הדס, שהיה בעברו ראש כידון וקיסריה, בראש המנהלה לבניית הכוח. להדס, קיבוצניק מבית אלפא, היו חושים חדים של חיית שטח, איש מבצעים שידע להטיל ספק ולחשוד באנשי מוסד שסרחו. אבל הייתה בו גם תמימות שהייתה בעוכריו, שנחשפה לציבור במיוחד כשחבר למיזם רפואי הזוי שרקחה קבוצת נוכלים.
דגן הבטיח שלאחר שנתיים פרדו והדס "יוצרחו". אבל הוא לא קיים את הבטחתו: הדס פרש מהמוסד, ופרדו הושאל לצה"ל. דגן מינה לסגנו את נ', אך לאחר כשנתיים פיטר אותו. זה קרה לאחר שקרא ב"הארץ" מאמר שדן במבצעי איסוף של המוסד, וזיהה בו פרטי מידע שעוררו את חשדו כי סגנו הדליף אותם.
בניגוד למסורת ולכל קודמיו, שליבנו עניינים בחדרי חדרים, מעדות של עובדי מוסד עולה כי דגן פנה אל ראש הממשלה אולמרט וביקש את אישורו להפעיל את השב"כ, שבראשו עמד אז יובל דיסקין, למבצע מעקב והאזנות נגד נ'. אולמרט אישר, השב"כ האזין לטלפונים של נ' וגילה את הקשר שלו לעיתונאי, שהתקיים באמצעות מתווך, איש מוסד לשעבר. תוך כמה שעות זימן דגן את נ' ללשכתו וגרם לו לעזוב את המוסד. במקומו מינה דגן את פרדו, שבינתיים כבר עבר לעולם העסקים הפרטי.
פרדו, שהתגייס למוסד ב־1980 ומילא שורה של תפקידים באגפים המבצעיים של הארגון (קיסריה, יחידה טכנולוגית וקשת), היה קודם לכן קצין קשר בסיירת מטכ"ל והקשר האישי של יוני נתניהו, שפיקד על כוח הסיירת ב-1976 במבצע אנטבה. על רקע זה שמר כל השנים על קשר טוב עם בנימין נתניהו.
בראשית ינואר 2010 פרש דגן מראשות המוסד. יום לפני פרישתו זימן כ־30 עיתונאים מרוב כלי התקשורת בעברית (למרבה הצער, עיתונאים ערביים ישראלים מודרים לרוב ממפגשים כאלה). בעבר נפגש דגן ביחידות עם כמה עיתונאים נבחרים, אך זה היה המפגש הרחב ביותר שבו השתתף עם התקשורת. את הפגישה ארגן ניר חפץ, מי שהיה אז יועץ התקשורת של ראש הממשלה נתניהו, והיא התקיימה בחדר הישיבות הנאה של מטה המוסד ב"גבעה" בצומת גלילות, שבה מארחים משלחות. בפגישה הפתיע דגן את מרבית הנוכחים, כשהביע בגילוי לב את התנגדותו הנחרצת לאפשרות שישראל תתקוף את אתרי הגרעין באיראן. דבריו, שדומים להם נאמרו עד אז בחדרי חדרים של דיונים סגורים, כמו של ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון או בישיבות קבינט, התפרשו ובצדק כביקורת נוקבת על נתניהו ועל שר הביטחון שלו, אהוד ברק. מיד עם סיום המפגש פורסם חלק מדבריו של דגן בכלי התקשורת בשם "מקור בכיר" במערכת הביטחון.
דגן היה חלק מ"טרויקה" ביטחונית שכללה את הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואת ראש השב"כ דיסקין, שהתנגדה נמרצות לכל ניסיון של "צמד הב'" לתקוף באיראן. הם טרפדו מהלך של השניים שניסו להורות לאשכנזי, בלי החלטת קבינט, "לדרוך את המערכת" - כלומר לפתוח בהכנות לקראת תקיפה באיראן. השלישייה טענה שעל פי החוק בישראל, רק הממשלה או הקבינט, אם הוסמך לכך על ידי הממשלה, יכולים להורות על מלחמה או פעולה שתוביל למלחמה. נתניהו וברק, שידעו שאין להם רוב בקבינט, נסוגו. היחסים על רקע איראן ופרשיות אחרות (בועז הרפז) בין צמד הב' לשלישייה היו עכורים ביותר. אם כי אין ספק כי אם אשכנזי היה מקבל הוראה של הממשלה לתקוף באיראן, הוא היה מבצע אותה ככתבה וכלשונה.
לימים התברר כי דגן, ואולי גם אחרים שהיו בקשרי עבודה הדוקים עם מקביליהם בארצות הברית, ובהם ראש ה־CIA שמונה מאוחר יותר לשר ההגנה, לאון פאנטה, יידעו אותם על מהלכים כאלה או אחרים שנדונו בישראל, במטרה לסכל אפשרות של תקיפה באיראן. פאנטה עצמו ניצל את המידע ועשה בו שימוש כדי ללחוץ את אובמה להחמיר בסנקציות על איראן, אחרת "ישראל תתקוף".
מייקל היידן, מחליפו של פאנטה, אמר לי בזמנו כי לדעתו ישראל לא התכוונה לתקוף אלא רק ביקשה לחולל צעדים שונים (כמו גיוס מילואים והכנות
מקדימות, שייראו כמו היערכות לתקיפה), שנועדו לשמש פרובוקציה, שתגרור את ארצות הברית למלחמה. לפי היידן, ישראל רצתה שאיראן תבחין בהכנות שלה, תיבהל ותשגר טילים לעבר ישראל כצעד של מכת מנע או מכה מקדימה, וכך תתחולל תגובת שרשרת שתשאב גם את ארצות הברית למערבולת. דגן לפני מותו וגם אשכנזי לא שללו באוזני את הסברה, שאם היא אכן נכונה, מה שעולה ממנה הוא שגם הם נפלו קורבן לאחד ממהלכי הדיסאינפורמציה וההטעיה המוצלחים ביותר בהיסטוריה, שרקחו לכאורה נתניהו וברק.
עם פרישת דגן ולאחר שלוש פגישות אישיות (פ"א) מינה נתניהו את פרדו לראשות המוסד. פרדו המשיך במדיניות דגן בכל הקשור לאיראן. המוסד המשיך לסכל בכל האמצעים (לפי פרסומים זרים, חיסול מדענים, חבלה בציוד ובאתרים, לחץ של סנקציות) את תוכנית הגרעין. בשנה הראשונה לכהונתו חוסלו שני מדעני גרעין איראנים (בסך הכל חוסלו ארבעה ואחד נפצע) במבצעים המיוחסים למוסד. כחודש לאחר שנכנס פרדו לתפקידו סיים אשכנזי את הקדנציה שלו. מחליפו גנץ היה למעשה ברירת מחדל, לאחר שמועמדותו של יואב גלנט נבלמה, וגדי איזנקוט ויתר על התפקיד.
למורת רוחם של נתניהו וברק, גם פרדו וגנץ, אם כי בסגנון פחות ישיר מדגן ואשכנזי, התנגדו לתקיפה באיראן. על רקע זה הלכו והתערערו גם היחסים שלהם עם נתניהו וברק, שעזב את הממשלה ב־2013. בקיצור, במשך כשש שנים שרר חוסר אמון ו"דם רע" בין ראש הממשלה ושר הביטחון לרמטכ"לים וראשי מערכת הביטחון. מצב חסר תקדים ובלתי נסבל.
ב־12 השנים המצטברות שבהן משמש נתניהו ראש ממשלה, נחשף שוב ושוב אחד הצדדים הבעייתיים באישיותו: החשדנות וחוסר האמון שלו בראשי
מערכת הביטחון, שאת רובם מינה בעצמו. אבל צריך לזכור שבפרשה שעסקינן היה לו שותף, שיש מי שטענו כי היה בעצם הכוח המניע בכל הקשור למדיניות כלפי איראן: ברק. למרבה ההפתעה, בסוגיית נתניהו־פרדו התקשורת שכחה אותו. ברק חזר לפני יומיים לישראל. שאלתי אותו מי צודק: נתניהו או פרדו. ברק השיב "כל אחד בדרכו". בתרגום חופשי שלי - אם זו תגובתו של ברק, שמן הסתם ידע על בקשת נתניהו מיורם כהן, ושבשנים האחרונות לא מהסס לבקר את ראש הממשלה וללעוג לו, הרי מה שהוצג ב"עובדה" וברוב כלי התקשורת אינו כצעקתה, כאילו נתניהו ביקש שיאזינו אישית לפרדו ולגנץ.