איזו הרמה להנחתה, איזה גול עצמי, איזה הפסד מפואר, ישראל נתפסה בנבדל - כמה קלישאות ספורט עפו השבוע סביב הפיאסקו של ביטול המשחק בין ישראל לארגנטינה, שילוב של אכזבה מרה, תבוסה מדינית צורבת ושמחה לאיד. כל החומרים שמהם בנויות דרמות והתמודדות ספורטיבית. יש מנצחים, יש מפסידים, יש קללות, אלימות, בכי והרבה זיעה.
ישנן גם הדמעות של מאות ילדים שחשבו שהם הולכים לראות את הפרעוש, ואת האכזבה שהם עוד ינחלו כשישמעו את אבא ואמא שלהם מספרים להם את האמת המרה על כוכב הכדורגל מספר אחת בעולם, לאו מסי. והאמת המרה היא שמסי הוא שחקן מדהים, גאון כדורגל, צנום, נמוך ושחקן נשמה, אבל לצערי גם פחדן. פחדן כמו שאר שחקני נבחרת ארגנטינה, שנבהלו מהמחאה ומקבוצות לחץ פרו־פלסטיניות שתומכות בחרם, והאמינו שטרוריסטים יפגעו בהם ובבני משפחותיהם אם יגיעו לשחק בירושלים. הם עשו עוול למאות אלפי אוהדים בישראל, ונתנו את החותמת הסופית לערבוב המכוער בין ספורט
ופוליטיקה.
זה היה אמור להיות משחק ידידות, אבל ככה ידידים לא מתנהגים. אם נבחרת ארגנטינה הייתה אמיצה, היא יכלה לומר מראש למה היא מוכנה ולמה לא. נניח כשדובר על העברת המשחק מחיפה לירושלים - הם יכלו לומר שזה לא מתאים. אבל הכניעה ללחצים היא התנהגות פחדנית, ירודה ונמוכה, ובעיקר מהווה עידוד למחרימים ולאלימים.
כל זה לא מפחית מהאחריות הישראלית לתבוסה המדינית הזאת. מול הפחדנות הדרום אמריקאית ישנן היוהרה והזחיחות הישראלית שהן הגץ שהוביל לפיצוץ המשחק. בראש השחצנים שרת התרבות והספורט מירי רגב, שרה פעלתנית, אנרגטית, עממית וכובשת, שחזרה מאירוע מרשים וקולני בטיימס סקוור בניו יורק. "כבשנו", היא זעקה שם. היא לא נתנה לחבר הכנסת יהודה גליק את המיקרופון (הוא, אגב, לא כועס עליה), ולגלי צה"ל סיפקה את האמירה "נראה מי ילחץ למי...", בהתייחסותה לסירובו לכאורה של מסי ללחוץ יד לפוליטיקאים.
בעממיות מכוונת היא אתגרה את החלוץ הטוב בעולם והבהירה לו שכאן היא קובעת את הכללים. זו הרוח שהובילה אותה להעביר את המשחק במחיר של 3 מיליון שקל לאצטדיון טדי, ולהפוך אותו במו ידיה לאירוע פוליטי, לחלק מחגיגות ה־70 ולעוד דגל ימני. שכנענו את טראמפ, חנכנו את השגרירות בירושלים, הבאנו את מוראלס, השפלנו את אירופה באירוויזיון, עצרנו את חמאס על הגדר - מי עוד יכול לנו?
על גלי היוהרה הזאת ובעקבות אירוע הג'ירו ד'איטליה המרשים נשמעו האמירות הרברבניות, שרגב הייתה שותפה להן, שהמשחק הוא בגדר מכה לתנועת החרם על ישראל. אבל כל מי שרוצה להפוך את עיר הבירה לניצחון מדיני ימני, יכול היה לצפות לתגובת הנגד. ראש הממשלה נתניהו חטף תגובה דומה שלשום מנשיא צרפת עמנואל מקרון, שאמר שהשגרירות רק גרמה למוות. במקרה של המשחק, זה רק דרבן את המחרימים להגביר את הלחץ. ג'יבריל רג'וב חגג, וחולצות ארגנטינה מגואלות בדם חללים פלסטינים לכאורה הונפו. אבל החולצה היחידה שקשורה באמת לסכסוך היא זו של הילד דניאל טרגרמן, שנהרג בצוק איתן מפגיעת מרגמה, ונצרב בתודעה הישראלית בתמונה שבה הוא לובש חולצה של מסי. כל השאר הוא תעמולה זולה.
איפון מדיני
המשחק מול ארגנטינה לא היה בגדר הכרה בעמדות ממשלת הימין. לא הייתה כאן הכרה בנצחיות בירת ישראל, לא הייתה כאן הזדהות עם הנרטיב שהכל כאן שלנו ושהפלסטינים ישתו את הים של עזה. היה רק משחק כדורגל שהפך מחגיגת ספורט לתעלול פוליטי מסריח. השבוע שילמנו במזומן את מחיר הגסות והשחץ, היוהרה, הנפיחות ותחושת הכוח המזויפת. הפלסטינים ניצלו את הטעויות שלנו לעשות לנו איפון מדיני: להם יש יותר תומכים, יותר מדינות שהן נגד התנחלויות ובעד פלסטין.
ביטול המשחק הבליט עוד תופעה מכוערת במיוחד שמתאימה לאירועים המוניים ונמוכים - השמחה לאיד. חלק מאנשי השמאל רק חיכו לרגע הזה. יש כמה פיגורות, גם בטלוויזיה, שרק מחכות שרגב תיפול, תטעה או תיכשל כדי לנבוח, להתגולל ולקלל באותו סגנון המוני וגס של רגב עצמה. היה בזה משהו מעורר דחייה. הטעות היא של רגב, אבל הסטירה היא לכולנו. חלק מצוהלי השמחה לאיד היותר רציניים הביאו מיד כל מיני דוגמאות למעורבות הספורט בפוליטיקה כסימן מתריע מפני גל חרמות נגד ישראל. האמת היא שהיחידה שחטפה הייתה דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, ויש משהו צבוע ונכלולי בפלסטינים שזועקים שזה הכיוון. צריך לשאול אותם כמה יהודים משחקים בנבחרות ערביות פלסטיניות, וכמה ערבים בנבחרות ישראליות. שאלה פשוטה.
האמת היא שרוב המקרים של חיבור בין ספורט לפוליטיקה הם בכיוון ההפוך. במקרים של נתק ועימות, הספורט משמש מפלט וגשר בין עמים ומנהיגים. הדוגמה הטובה ביותר היא משחק הפינג פונג בין ארה"ב לסין ב־1971, אבל אפילו לאחרונה, השתתפותה של קוריאה הצפונית במשחקי החורף בקוריאה הדרומית למרות העוינות הייתה זרז וסמן להפשרה אפשרית. זה מה שארגנטינה הייתה צריכה לעשות - לבוא לשחק.
מקורבי נתניהו לא חסכו את האכזבה מהתנהלות רגב. אולי ראש הממשלה הבטיח ליאיר לבוא למשחק, ואולי הוא הבין שבמהלך אחד קטן נחשפה ערוותה של ישראל. מעניין אם רגב תוזמן שוב לישיבת הקבינט הקרובה, או שהטיפול הדיפלומטי שלה, עדין כמו כיסוח דשא עם D9, סיים את התקרבותה למוקד קבלת ההחלטות המדיני־ביטחוני.