כששמאלן מצוי תופס מרחק מרצף האירועים ומנסה לראות את התמונה הגדולה, הוא תופס ייאוש. הסיבה ברורה: זו האנרגיה של הימין הדתי־לאומני, הנחישות שלהם, העקביות, הכוח הפוליטי, הכסף הגדול, מוטת ההשפעה הכלכלית והשימוש הנבזי במטרייה הדמוקרטית לקידום רעיונות וחוקים בלתי דמוקרטיים. ובייחוד הנכונות של חלקים גדלים והולכים בחברה היהודית, שהם לא דתיים ולא לאומנים, לקנות את מוצרי קמפיין התעמולה שלהם: את ההדתה הזוחלת ("זה רק כדי לחזק את התודעה היהודית"), את הגזענות (זה ה"אחר" המאיים), את האלימות הממוסדת למחצה או לרביע של כוחות הביטחון ("הם רוצים להשמידנו"), את השחיתות כנורמה ("כולם כאלה") ואת הכרסום במערכת המשפט ("מה רע בהלכה?").
עד כדי כך יעיל הקמפיין הזה, שבציבור האמצע, במרכז המדומיין, שורר מעין ערפל תודעתי שמונע מרובו לבחון באורח שכלתני את מדיניות הממשלה. התוצאות הן הצדקה אוטומטית לשחיתות ולמושחתים, גיבוי אינסטינקטיבי לפעולות צה"ל - גם אם מדובר בשדרוג מערכתי של תורת הלחימה על פי אלאור אזריה - והתעלמות ברמת ההדחקה ממצבה הנורמטיבי־מוסרי של החברה הישראלית. בקיצור, המתקפה על כל מה שהוא חילוני, ליברלי, דמוקרטי ומוסרי בעיצומה, כוחותינו בנסיגה, ויש מקום לכרסום מייאש, שאומר - מה שהיה הוא שיהיה. וככה על הדרך 59% מהסטודנטים שוקלים (סקר "ידיעות אחרונות") להגר.
קחו למשל את קציר השבוע האחרון: הפסקת האש בעזה התקבלה באנחת רווחה. אומנם בקבינט דיברו על כיבוש הרצועה ומחוץ לקבינט ייהום הסער - "להכות אותם" צייץ גדעון, שמבקש לחזור לעניינים באמצעות שלהוב האספסוף. התעלול הזה של פמפום רוחות מלחמה והרגעתן (ניצלנו!) הוא כה שקוף ופרימיטיבי, ועדיין דנה ויס בחדשות ערוץ 2 מתפעמת: "חשבנו שבמאי תהיה מלחמה, והנה ראש הממשלה צלח את המשבר ללא מלחמה".
שנים אני תוהה מתי ייפול האסימון לציבור, ובייחוד לתקשורת המיינסטרים. מתי יבינו שמדיניות הממשלה היא לשמר בכוונת מכוון את המתיחות מול הרצועה, כמו בגדה וכמו בחזית הצפון, במטרה להימנע מהסדר. הסדר מחייב ויתורים, וויתורים משמעם כניעה, ואין דבר שמבעית יותר את הממשלה מאשר "כניעה". גם אם מדובר בכניעה למציאות.
למחרת הפסקת האש רואיינתי אצל שרון גל. המרואיין השני מצד החתן היה מיכאל בן־ארי, ח"כ במיל' עוצמה לישראל ועוד. תגובתו של בן־ארי להפסקת האש הייתה זעקת שבר על בגידת נתניהו. הוא, דומיו ורבניו הם הסיבה לכך שנתניהו אינו מסוגל לנהל שיחות על הסדר כלשהו. מיגור הטרור אצלם הוא אידיאולוגיה מדרבנן וציווי אלוקי. המרכז הנזיל לעומתם מקבל את מדיניות הממשלה כגזירת גורל. זה מה יש. הרי הפלסטינים, חיזבאללה ואיראן רוצים להשמידנו. הלך הרוח הדפוק הזה שהוטמע בתודעת ה"מרכז", הוא ההצלחה הגדולה ביותר של ממשלת נתניהו.
האמת היא ש"הם" אכן רוצים להשמידנו. האמת לאמיתה היא שאין להם כיום לא כוונות ולא יכולות לבצע אפילו פעילות צבאית מוגבלת ואפקטיבית. גם אחרי שיתחמשו בתקופת הרגיעה שאנחנו מסרבים להיענות לה, עדיין נהיה גוליית צבאי לעומתם. בינתיים, אזעקות שווא שקריות שולטות בשיח ובתודעה ונתמכות באירועים אלימים שכולם, אבל כולם יזומים על ידינו.
משחקי התיאום
מספרים לנו שהתקיפות שלנו בסוריה נועדו למנוע פצצות מתקתקות והרחקת האיראנים מן הגדרות. זה עתה חזר ליברמן מרוסיה ובפיו בשורת ניצחון: הסגנו את האיראנים מהגדרות. תסמכו על נתניהו שאם היה מדובר ב"ניצחון" הוא כבר היה מדלג מהכיכר האדומה במוסקבה לכיכר העיר בירושלים. במקום זה הוא נמלט לטיסת סרק לבירות אירופה (מנהיגי צרפת, גרמניה ובריטניה מסרבים להגיע לירושלים) כדי להציג מצג שווא של נאבק מול האיראנים.
הרוסים שאלו את ליברמן כמה אתם רוצים להסיג את האיראנים (שממילא כמעט ואינם בסוריה) - 40 ק"מ? קחו 50־60־70, וכמה כתבים ופרשנים נפעמו מגודל ההישג. בפועל: הדבר האחרון שהסורים והאיראנים רוצים כיום זה להתקוטט איתנו בידיעה שצה"ל יגיב על כל פרובוקציה בשבירת בנק המטרות בדמשק. בפועל: כל תקיפות חיל האוויר בסוריה ובלבנון לא יעצרו את מהלך ההשתלטות של אסד על סוריה ושל חיזבאללה על לבנון. אם לא מחר אז מחרתיים.
כך בדיוק נכשלה בעבר מדיניות נתניהו בסיכול הפצצה האיראנית. שנים אני טוען שחבלות או חיסולי מדעני גרעין לא מעלים ולא מורידים מאומה בעיכוב תוכנית הגרעין האיראנית. ושרק הסכם נוסח אובמה יבלום את המשך הפיתוח. ב"עובדה" שואלת אילנה דיין את תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, אם אכן עיכבו החיסולים את התוכנית. פרדו התחבט בינו לבינו ופסק: "לא". זוכרים את נשימת ההקלה שחלפה בציבור ובתקשורת כאשר פורסם שמדען גרעין איראני זה או אחר חוסל בנסיבות מסתוריות? ניצלנו!
כך גם החיסולים והמעצרים בגדה וברצועה. פירור של רצון פלסטיני לחופש כולל גלי אינתיפאדה לא נגרע עקב פעילות צה"ל. לא חבל על חייל דובדבן שהלך לפני שבוע בגלל אחד מאותם מעצרים שדורכים את נשק העלבון הזעם והנקם, ומגבירים את הטרור? לא חבל על פלסטינים או סורים "בלתי מעורבים" שהולכים תוך כדי "מאבק" חסר תוחלת נגד האיראנים?
בינתיים תעלולי פוטו אופורטיוניטי. הנה ביבי שלנו מתהלך בין פוטין וטראמפ כשווה בין שווים. וואו! מדובר בקשקוש פרובינציאלי, ואסביר: ארה"ב ורוסיה מנהלות בסוריה מאבק שמסתיים בניסיון להרגיע את האזור. המתווה פחות או יותר מוסכם על שני הצדדים (נשארו כמה כיסי לחימה). כל משחקי התיאום המופלא של ביבי עם פוטין ומחמאות הדבש הדביקות עם טראמפ אינן אלא ניסיון נואש להציל פירור אחיזה בפתחת קונייטרה אחרי שבע שנות השקעה כושלת בתמיכה במורדי אסד. נתניהו מנפנף בעליונות חיל האוויר וצה"ל ונדחף לפגישה עם פוטין בענייני חלוקת אזורי השפעה. המנוף שלו הוא הבערת האזור. הוא יכול להקריב כמה פיונים ומטוס 16־F, אבל אין לו סיכוי. וכאן, הפיונים השוטים והמשוטים, עדיין קונים את פגישותיו ברוסיה כ"תיאום" ואת אלו עם טראמפ כ"הבנה". אגב, תשובת שניהם היא שאסד חוזר לשלוט בכל סוריה.
כדי לחפות על כישלונו מריץ נתניהו גימיק "היסטורי": "יש מגעים להכרה אמריקאית ברמת הגולן" ("ישראל היום"). שום מדינה ערבית לא תסכים, כולל סעודיה (אדמה ערבית), אבל מה אכפת לסנאטור אמריקאי (טד קרוז) למכור מחווה שאין לה שום אחיזה במציאות? להזכירנו מהי המציאות: ענקית קניונים יפנית החליטה השבוע להחרים משלוח של יינות מרמת הגולן ששוגר ליריד יין המזרח התיכון בטוקיו. אז לחיי הטריק הבא של הקוסם. תשואות הילידים מובטחות.