כל כך חם ועוד לא התחיל הקיץ, עד שמאוד נעים לי עכשיו להיזכר בסיפור שקרה ביום גשום אחד בחודש דצמבר, אי־שם בתחילת שנות ה־80. כמו בכל חורף, איזה וירוס גן תפס אותי, ילדה חולנית שכמותי, וכמנהגי העם היהודי בכל התפוצות ומכל התקופות - החזירו אותי מיד הביתה, למרות שאף אחד לא היה בבית, כי לאמא שלי בדיוק ירדו המים. ככה זה כששום גננת לא רוצה להתמודד עם צפצופים של מערכת נשימה קלוקלת, שהתפרשה על פני 70 סנטימטרים גובה ומשקל נוצה. מזל שהיו אז חדרי מדרגות פתוחים ושכנים שאפשר היה להיעזר בהם.
מנגד, כשאני חושבת על הגננות כיום עם קבוצות הוואטסאפ שמפוצצות תמונות של ילדים בונים מגדל, מרכיבים פאזל ומנגבים את האף בחולצה, אני מבינה שזה אולי נס שאני ויתר בני דורי נשארנו בחיים. כמות הפעמים שבהן נותרתי זרוקה בחצר כי לא נכנסתי לריכוז ואיש לא הבחין בי, הייתה בלתי נתפסת. סביר להניח שאז נזרעו הזרעים הראשונים בנטייתי לרדוף אחרי חופש בכל מצב שהוא בחיים.
בלה העוזרת הג'ינג'ית (אז לא קראו לה סייעת) שהחזירה אותי הביתה, השאירה את הילדה שהוריה הלכו להביא לה אח או אחות עם סימה השכנה. אני זוכרת שהבטתי בחלון הארוך של מרפסת הסלון ובסימה שישבה במטבח בחלוק צמרירי ורוד וקילפה גרגירים של חומוס, ותהיתי אם אמא שלי תחזור עם בן או בת.
אני מלאת הערצה כלפי אורך הרוח של האנושות לפני 35 שנה ויותר. לחוסר הסיפוק המיידי בין שמדובר בידיעת מין היילוד ובין שמדובר בצורך לחפש במשך שעות פתרון להגדרה בתשבץ בספרים או להתקשר לסבתא שחיפשה גם היא במשך שעות ולעתים ימים את שמו של הנהר באפריקה שאיננו "ואל", ולחלופין להמתין במשך שעות שישדרו ברדיו את השיר שזמזמנו בבוקר. אני מניחה שזה סוד השקט הנפשי האמיתי: לדחות סיפוקים ולהמתין שכל דבר יגיע בזמנו ובדרכו. איפה, לעזאזל, אפשר להשיג כזה עכשיו?
באג מסוים של הביולוגיה החליט שאתקע בגיל 16 מבחינה מנטלית ואחותי הקטנה ממני בשש שנים תהפוך לגדולה. כשהיא בגרה והפכה לאמא מדהימה בפעם הראשונה, אני זוכרת שהסתובבתי סהרורית בבית ובהיתי בחלון בדיוק כמו אז, בגיל 6 כשהיא רק יצאה לאוויר העולם והפכה לנפש התאומה שלי. רק שהפעם הידיעה הייתה שזה הולך להיות בן, ואנחנו נהיה שלישייה.
והנה, לפני שבוע קיבלתי הודעה לקונית שיכולה לשלוח אותה רק אישה כמה שעות לפני ששולפים ממנה תינוק נוסף בדרך קונבנציונלית, שלרפואה המודרנית אין סבלנות לחכות שהטבע יעשה את שלו והיא מתערבת בגסות ובלית ברירה בתהליך הבריאה, כמו מסוע סושי שמכין מנות ארוזות היטב נטולות השראה של אמפתיה. "החלפתי מצעים, עשיתי מניקור, ארגנתי את הבית והעמדתי מכונה", כתבה לי אחותי הקטנה-גדולה בין ציר לציר, כשכבר ידעה שהיא הולכת לקראת לידה והשלימה עם זה בצורה בוגרת ובידיעה שזה יעבור.
באותו הרגע הבנתי שאישה מתוכנתת כמכונת ביצוע מופלאה של הטבע, גם אם מתערבים לה בגסות בתהליך. היא מסוגלת לייצר ולמלא משימות ותוך כדי כך גם לבחון את תפקוד הסביבה. "עכשיו אני מחכה", אמרה ותזמנה טווחים של עשר דקות, בזמן שקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מעודדת אותה בכל שלב בדרך. שוב סיפוק מיידי: מי היה שורד בעידן הנוכחי לו היה נאלץ לשבת ליד הטלפון הקווי בבית ולחכות שיצלצל, כשאפשר לשדר בלייב באינסטגרם אפילו לידה (ואנא השתדלו שלא).
זה תמיד מרגש כשנכנסים חיים חדשים לעולם, כשהם של מישהו שקרוב אלייך, אמרתי והדחקתי את המחשבה הבלתי נתפסת שנכנסים שניים ויוצאים שלושה או יותר. אך בטרם הצלחתי לתייק את המחשבה בארכיון הזיכרון הכמעט מלא עד אפס מקום שלי, כבר קיבלתי תמונה של חיים חדשים בדמות פרצוף מפוכח של תינוק כל־יודע שכמו אומר: "מה, לעזאזל, עשיתי ולאן הגעתי?".
בדרך לבית החולים לא יכולתי להדחיק תחושות שהציפו אותי ללא שליטה לגבי הפעמים שהייתי שם בכל מיני הקשרים משמחים פחות. חשבתי על שתי הסבתות שלי ושיננתי לעצמי בדרך, בזמן שאני חוצה רמזורים אדומים ומקפידה לא להידרס, את המנטרה שאנחנו עכשיו בצד השמח. והלוואי שתמיד נהיה שם.