השבוע נרשמה כוננות בבית: כיפוש נדרשה ללכת לקורס לנהיגה מונעת. שלושה מפגשים של ארבע שעות אחר הצהריים. אפשר היה למנוע את המכה, אבל הצדקת חושבת שהיא יודעת הכל. היא נתפסה נוהגת במהירות מעל המותר בדרך נמיר, על ידי מצלמת פארש, שמכוילת לשדוד את הציבור, וכמובן גם את רעייתי שתחיה.
עם הגעת הדוח, אמרתי לה: תני את זה לאייל דהרי. האוליגרך התימני הוא שפיץ בדיני תעבורה, הוא יוציא אותך מזה, וגם לא תשלמי קנס.
“בסדר, מאמי, אני אשלח לו", היא אמרה. אבל שכחנו מהאירוע, היא שילמה כפל קנס וגם נקבע המועד לקורס.
האישה לא מבינה שהמדינה הזו מודבקת ברוק. אנחנו התאגדות של גנבים שהתקבצו מכל העולם ואשתו, והקימו מנגנונים שמתבססים על עוקץ האזרח המסכן, שאינו יכול להילחם בשיטה. כולם יודעים את התוירה הקדושה שמתבססת על הונאת הציבור.
אז כיפוש הלכה ללמוד תמרורים ושאר שטויות, ואני דאגתי להפחיד אותה שאם תיכשל במבחן ישללו לה את הרישיון.
“אל תדאג, מאמי. אני לא נכשלת במבחנים, אני תמיד מקשיבה למורים", הגיבה.
תיארתי לעצמי את התמונה שבה כיפוש יושבת בכיתה, זקופה וקשובה, עם עוד כמה דבילים שאתרע מזלם, ומקשיבה למרצה שדופק חלטורה נחמדה.
כיפוש, את יודעת שכשהלכתי למבחן רישוי, אבא אמר לי: “יש לך רק צ'אנס אחד אצלי. נכשלת בטסט? לא קונה לך אוטו. הכל ברור?". אמרתי שברור. אמא קראה תהילים כל הבוקר בכוונה גדולה, שאכשל במבחן. “יוסק'ה, הילד מופרע לגמרי", אמרה לאבא, “איך ייתנו לו לנהוג? הוא לא מתאים לזה". אבל הייתי ממוקד מטרה, ובערב קיבלתי מפתחות לאוטו משלי. את מבינה מה זה להתרכז במשימה? דיר באלאק.
“בסדר", אמרה כיפוש, “אגב, אמא שלך צודקת, אתה עולה לכביש כמו שמישהו הולך למלחמה. אתה באמת מופרע".
בסדר, אני רק מניח את זה כאן, תעשי עם זה מה שאת רוצה.
# # #
כרגיל, התיק שנפל עלי היה לדאוג לצדיק הקטן ולאסוף אותו מהבייביסיטר, כי הקורס מסתיים בתשע בערב.
“אבא, למה אמא הלכה לבצפר של נהיגה?", הקשה גיאצ'ו.
כי היא לא רצתה להקשיב לאבא. אמרתי לה ללכת לרופא ולהביא אישור מחלה, כדי שידחו לה את הבצפר, אבל היא לא רצתה. טוב, יאללה, מספיק עם השאלות עכשיו כדי להרוויח זמן. אכלת כבר והתקלחת, כנס למיטה ואל תעשה לי בלגן.
“לא רוצה. אני מחכה לאמא".
נתתי לו את המבט. זה לא עזר, אז עברנו לשיטה שתמיד מצליחה בעם היהודי לדורותיו: שוחד. גיאצ'ו, אתה רוצה אופנוע עם שלט? לך לישון עכשיו, ואני אקנה לך.
“מתי תקנה לי?"
ביום שישי נלך לפיראט האדום, סגרנו? יאללה, לך לישון.
“בסדר, אבא. אבל תזכור, אתה בא לגן ולוקח אותי לחנות. אתה לא שוכח, אבא".
לא, לא שוכח. לילה טוב, חיים שלי.
“אבא, למה אתה פוחד מאמא? אתה יותר גדול ויותר חזק ממנה, אבל בכל פעם אתה אומר לי ‘תעשה מה שאמא אמרה, ואל תשגע אותי'".
התפוצצתי מצחוק, אבל הסברתי לו את החיים. אני פוחד מאמא, כי אני כבר יודע מה שטוב בשבילי. חבל על האנרגיה בלהתווכח. עושים מה שהיא רוצה, ומתקדמים הלאה.
“אני לא פוחד מאמא", השיב הצדיק, “אני יותר חזק ממנה".
בסדר, נדמה לך. גיאצ'ו, אני רעב, תן לי ללכת לאכול.
# # #
סנדי הקרצייה לא הפסיקה לנבוח לעבר הדלת, על אף שהורדתי אותה לעשות את צרכיה. הילד צרח מהמיטה שסנדי מפריעה לו להירדם, והייתי קרוב להתמוטטות עצבים. וסופסוף כיפוש הגיעה. הכלבה נרגעה מיד והלכה למיטה שלה רגועה לגמרי. גיא סיפר לה שהבטחתי לו אופנוע עם שלט, ושהוא התנהג מאוד יפה.
“עד מתי אתה מתכוון לשחד את הילד?", תמהה כיפוש.
כל החיים, כפרה, השבתי, רק שיעשה מה שאני מבקש ממנו. השיטה הזו מאוד פשוטה.
“אני לא מוכנה לזה. אצלי הוא אפילו לא מנסה את השטויות האלה. אנחנו חייבים להיות אחידים בדרך החינוך שלו".
כיפוש, היה לי יום מפרך. כל העולם ואשתו לקחו ממני חתיכה מהעור, אין לי כוח. אני צריך שקט לראש, תני לי אוויר. אמרתי - והלכתי למלא אמבט.
בדיוק כשהנחתי את הראש בתוך הקצף הסמיך, היא הגיעה עם דוגמיות של תמרורים שמעולם לא ראיתי, או שאולי ראיתי ולא הבחנתי בהם.
“מאמי, המבחן יכלול 20 שאלות, חייבים לענות נכון על 60% מהשאלות, הן יהיו שאלות מכשילות".
סליחה, לענות נכון על 12 מ־20 שאלות? סנדי עוברת מבחן כזה. מה נסגר עם המורה החלטוריסט? מחר תסקרי את כל התלמידים. הטומטום, ששואל הכי הרבה שאלות כדי להתחבב על המורה, שבי לידו בבחינה. ומה שאת לא יודעת, תעתיקי מהאידיוט הזה.
“אתה ממש עזרה גדולה. יש לך דרך שהיא פחות עבריינית להציע לי?", היא דחתה את הסיוע בטון של קאפו.
כפרה, אני יודע רק לשרוד, תמיד לשמור את האף מעל קו המים, וכל האמצעים כשרים בשבילי, מה לא ברור לך?
הורדתי שוב את הראש מתחת לקצף.
“אני יודעת שאתה מת שאכשל כדי לכתוב עלי שני עמודים, שאין לי מושג ושצריך לשלול לי את הרישיון".
צודקת, אני מאושר שאת מזהה מגמות.
אגב, מזלה של כיפוש שפר עליה, והיא עברה את המבחן הבזוי. לא שאלתי אם היא העתיקה, כי היה ברור לי שהיא לא הטיפוס.
# # #
השבוע הקשבתי ברדיו 103FM לאדון שפטל מתפעל מ“המיצג המדהים, של ידידנו דונלד". אני מחייך לעצמי, ומתפלל בלב ש“ידידנו דונלד" יתחיל את התהליך שלו באיו"ש, כי השמחה לאיד היא האהובה עלי מכולן. לצפות ולשמוע את כל המחנה הפאשיסטי־לאומני־ימני־פנאטי, מייבב איך “ידידנו דונלד" מפרק בו יישובים, זאת תהיה שמחה גדולה מאוד, שבסופה התפכחות.
אבל זה לא הכל. בדער־שטורמר, טוען שפטל: “על עלילת הדם הבזויה, שרקחו פוליטיקאים ועיתונאים מכנופיות מחבלו־תקשורתיים. השמאל הרצחני הרבה יותר מתועב מהערבים הרוצחים. החקירות על פרשת הצוללות הן עברייניות! שום יועץ משפטי בעולם (!) לא היה מתיר לחקור את ראש הרשות המבצעת. אדון דרוקר, שזה ‘דרעקר', ואלדד יניב הם בני בליעל שפלים".
הוא צודק. השמאל הרצחני תמיד רוצח את אנשיו. למשל את יצחק רבין הי"ד או את אמיל גרינצווייג הי"ד. אני אוהב ששפטל מלהיב את מאזיניו בעובדות בשטח, כמו זו למשל: “השמאל מורכב מאנשים זקנים, בניהם ונכדיהם. זו כנופיה אנטי־ציונית".
איני מבין בשמאל או בימין. לדעתי הצנועה, שפטל הוא לא ימני, אלא כדאיניק. אבל עובדתית, השמאל כבש את הארץ הזו, בנה אותה, ניצח בארבע מלחמות - והמציא את שלטון הכיבוש - על העם הפלסטיני. זו המציאות ואין בלתה. הימין הקדוש של שפטל ודומיו הפסיד בכל המלחמות: לבנון הראשונה והשנייה, וכל המלחמות נגד חמאס בעזה. אז לשיטתו ולשיטתם של הפאשיסטים: “השמאל הוא רצחני". באמת שאיני מבין איך המחנה הפאשיסטי כאן עוד לא כופה על חסידיו להסתובב עם גלימות לבנות, מגבעות קונוס וכמובן מסיכות, כי הם מ־פ־ח־דים.
# # #
בתוכנית “המקור" שודר סרט מדהים על המכינה הקדם־צבאית בעלי. 30 שנות פעילות, 4,000 בוגרים (כ־2,000 מהם קצינים), 22 חללים. אגב, כמעט כל תיכון בתל אביב, שקיים קצת יותר מ־30 שנה, "מתפאר" בקיר הנצחה לנופלים בקרבות עם כמות הרבה יותר גדולה של חללים.
ההבדל המשמעותי בין המכינה בעלי לבין בתי הספר החילוניים הוא היעדר תשעה רבנים, שמבקרים בלשכת הרמטכ"ל כדי לשנות את אורחות חיינו ולהשפיל את בנותינו. מה לעשות שבוגרי המדמנה בעלי לא מוכנים לשרת שירות צבאי עם חיילות? מאוד פשוט. שלא יתגייסו, שילבשו את הגלימות, המגבעות והמסיכות, ויקימו צבא משל עצמם. אולי אז יהיה מי שיגן על ההתנחלויות, ולא ניאלץ להשתמש בצה"ל כחברת אבטחה לכל הקיצונים שאפילו לא מעריכים את תרומת החילונים לחייהם.
השבוע הגיש דייר אגם הדרעק, האדון סמוצ'קנע, הצעת חוק שלפיה הרבצ"ר יועלה לדרגת אלוף - ולא יוכפף לרמטכ"ל. אז עניתי לסמוצ'קנע: “למה רק לדרגת אלוף? נקדם את הרבצ"ר ישר לדרגת אלוהים. והוא יהיה כפוף רק לאלוהי־צבאות־אדוני, נפתלי בנט. זה מתאים לך, סמוצ'קנע?".
הוא עוד לא ענה לי בטוויטר. אגב כיפות, שטריימלים, קפוטות וגלימות לבנות, הממשלה החליטה השבוע במבצע חאווה עונתי לתקופת המעבר בשנה לתת מענק פעוט של 550 מיליון שקל לשתי המפלגות החרדיות שמטפחות את ההתעלקות והבטלה. בנוסף ניתן מענק קטנצ'יק בסך 200 מיליון שקל למשרד לשירותי דת. מה עושים בכייסף הזה, אין לי מושג; אבל דבר אחד בטוח: אגורה שחוקה מהאתנן הפוליטי הזה לא תנחת בחשבון הבנק שלי, וחבל לי נורא.
קורבן של השיטה המטונפת הזו הוא תא"ל עופר וינטר. הרבה אנשים שמבינים בצבא, טוענים שתא"ל וינטר הוא אחד ממפקדי השדה הטובים בצבא. אני מקבל את הטיעון ללא ויכוח, ההפך הוא הנכון. תא"ל וינטר, אב לשמונה ילדים, מוכן למות בשבילי בכל קרב; אני לא מוכן שתיפול לי שערה מהעכוז בשביל שום דייר באגם הדרעק לדורותיו.
אבל בכל סבב קידום של הרמטכ"ל ושר הביטחון לא סופרים אותו בגלל החיבוק הפוליטי המסואב של הבית היהודי הלבן לקצין המוערך. כי אם אני במקום רא"ל גדי איזנקוט, אחרי שלמדתי את התבטאויותיו של נפתלי הגבר במלחמת צוק איתן, שהתבססו על מידע שקיבל מקציני הכיפות - איני רוצה בו בסביבתי, גם אם לא אמר מילה לנפתלי הגבר. למה? ככה. שומר נפשו ירחק.
במקום לשתוק ולאפשר לצה"ל למצוא ג'וב לתא"ל וינטר, הבית היהודי הלבן מתרעם שעושים כאן צבא פוליטי. וואללה? ומה עושים במדמנה בעלי? צבא של מפא"י ומרצ? איך בכלל יכול רמטכ"ל לתפקד, כאשר עדר של רבנים מכתיב לו מציאות של משמרות המהפכה באיראן ומתערב לו בכל החלטה פיקודית?
# # #
השבוע אני חונך פינה קולינרית חדשה, שבה אספר על חוויותי במסעדות ארצנו הקדושה בימים שבהם כיפוש עסוקה ולא יכולה להגיש לי את מזון האלים שאני ראוי לו.
הלכתי עם בנותי פוצו וגולו לצהריים ברמת החייל. פוצו, שעובדת בסביבה, הציעה את “ג'ירף". למארחת, בתחילת שנות ה־20 לחייה, היה מבט של קלגסית בסטאלג של נובו־סיבירסק. אני יכול לזהות, כי הייתי שם, פעמיים. היא הושיבה אותנו במרפסת ואסרה עלי לעשן. תפריטים לקחתי לבד אחרי רבע שעה, כי הילדונת נטולת השפתיים הייתה עסוקה נורא. המלצר היה עצבן נורא, ואמר שיש לחץ, אז האוכל יגיע באיחור של 25 דקות.
אבל בטוח שהוא יגיע מתישהו? שאלתי,
“כן. אני מאמין שכן", הוא השיב.
גולו הזמינה סלמון, פוצו סושי, ואני צ'זה וגיוזה, שאצל אמא שלי זה קרעפלך. לא ספרתי דקות, אבל יצאתי פעמיים לעשן עד שהגיעו הדוגמיות מהמספוא. הגיוזה אפעס היה קצת קפוא, כי כנראה הייתה להם בעיה במיקרו. זה יכול לקרות לכל אחד, כי בכל זאת יש עומס.
גולו דיווחה שהסלמון סתמי, והסושי של פוצו נראה כמו סוליה שהתייבשה. אבל הצ'זה, תבשיל שמורכב מפסולת של פילה בקר עם חציל מעוך שוחה ברוטב מתקתק עם בצל ירוק, הוגש קר והיה דוחה במיוחד. לאורז שמלווה את המנה, היה צבע אפור, והוא היה דביק.
החלטתי לא לאתגר את השיניים החדשות שלי שעולות מאות אלפי שקלים. אז ויתרתי על לעיסה של פסולת הפילה הצמיגית (נזכרתי באזהרותיה של אמי בילדותי: "רוני, לא אוכלים בשר בחוץ! רק בבית. מאיפה אתה יודע של מה הבשר? אתה יודע שתאילנדים אוכלים בשר כלבים?"), ופשוט בלעתי את העיסה הדוחה. למה? כי הייתי רעב נורא, ולחכות עוד זמן לאוכל לא בא לי.
שילמתי כ־300 שקל כולל 15% תשר (הקלגסית מהאירוח והמלצר שטרם איתר את מיניותו צריכים להגיע לניו זילנד לטיול? לא אמנע מהם את התענוג), וברחנו תוך הבטחה שלא יראו אותנו שם יותר.
חשתי ברע, אבל לא אמרתי לבנות, שלא תדאגנה לאביהן עם הקיבה הרגיזה והרגישה. כשעה אחרי שנפרדתי מהן, הקאתי את נשמתי, וגזרתי על עצמי צום של שעתיים.
אבל הרעב הכה בי, אז הלכתי לשבור אותו בסביח שברחוב נגבה ברמת גן. אני זוכר את האבא של הבעלים, שהקים את בית המקדש לסביח בשדרות ירושלים, מול קולנוע "לילי", לפני יותר מ־50 שנה. הבנים לא מאכזבים.
“עם הכל? אתה רגיש לחציל, נשים רק שתי פרוסות", אמר הבכור.
לך על זה, השבתי.
בלסתי את הפיתה והתענגתי על העמבה שהם מכינים לבד. קינחתי בסמבוסק ביצה, שזה טוב לאישיות, והייתי מבסוט מעצמי.
הבעיה בעמבה שהיא עוזבת אותך לאט, בעיקר דרך הנקבוביות באפידרמיס ובדרמיס, עבור בשערות. גם אם תתקלח שש פעמים בסבון פילינג בטעם וריח של רימונים, היא מתעקשת להתנחל. בדיוק כמו סמוצ'קנע מאגם הדרעק.
# # #
אתמול נפתח המונדיאל ברוסיה. נקווה שהחודש הזה יהיה חוויה, ללא פיגועי טרור ובלי עצבים מיותרים של קומראד פוטינא על הנבחרת שלו. אני חייב לחשוב מה אוכל בחודש הזה, שבו אני עסוק בעבודה ורחוק מהחמיצה שאמא מבשלת לי.
דבר אחד בטוח. לא משנה מה יקרה והיכן אהיה, לא אגיע לאכול אצל יוחנן בנס ציונה. חוויתי שם טראומה נוראה, ואם אחלים ממנה אספר עליה בשבוע הבא.