הנה זה הגיע, החודש שבו חובבי הכדורגל יאבדו את תחושת הזמן והמקום, והחיים יהפכו עבורם לוורטיגו מתמשך של שידורים ושערים, פרשנויות והגיגים לצד שביל גרעינים שחורים מפוצחים, שאריות בוטנים ופיסטוקים עקשניים שימלאו כל סלון בישראל.
גם יכולת הדיבור הרציף תאבד לחלק ניכר מהציבור בשבועות הקרובים. גברים ונשים שהיו עד לאחרונה חברים מועילים בקהילה ובעלי מעמד לא מבוטל, ישנו עורם עם הישמע שריקה חטופה ויהיו למומיות מנותקות ורופסות שרובצות על הספה ופניהן נטולות מבע. יצורים אלו ייראו אדישים לקצב החיים הסדיר ויגיבו אך ורק בהישמע קולם של בוני גינצבורג ועמיחי שפיגלר. הקולות שיבקעו מגרונם יתמצו בהברות שיורכבו מחלקיקי מילים שיישמעו לאוזן הבלתי מזוינת כצעקות מדודות, אך אדם מיומן הדובר את השפה, יידע שמדובר בקללה שנוגעת לעיסוק היומיומי של אחת מהאמהות של השחקנים.
הישאבות לתוך העולם הבדיוני הזה שיתנהל ברוסיה לזמן קצוב לא רק מעקרת צלם אנוש אלא גם מוציאה את המשמעות מכל מה שמעיב על חיי השגרה הסדירים. בהתאם, עד אמצע יולי, משברים אישיים, תחלואים ואיחורים בתשלום המשכנתה בטלים ומבוטלים ולא ייחשבו כנושא רציני שיש לתת עליו את הדעת.
באותו אופן צפויים להתרחש נסים של ממש: אנאלפביתים גמורים שסיימו בקושי שלוש שנות לימוד יצליחו - ללא כל סיוע משר החינוך - לזכור סטטיסטיקות מורכבות, לחשב אחוזי החזקת כדור ולנאום תוך הפגנת שליטה בידע גיאוגרפי עמוק על כפרים נידחים באפריקה שבהם נולד אביו של שחקן שלימים התאזרח בנבחרת אירופית מרשימה. אחרים, שמעולם לא למדו אנגלית וודאי לא אנטומיה, יפרטו וישרטטו עד השריר האחרון את פציעתו של שחקן ברזילאי בכיר שחטף מכה בעצם השוקית. הם יידעו, בדיוק של הרב פירר, מי צריך לנתחו, איפה רצוי לבצע את ההליך הרפואי ותוך כמה זמן יתאושש המגן ביש המזל.
טקטיקות מסובכות ומתחלפות גדושות בביטויים בלתי נהירים יהיו לחלק מהשיח המרכזי בכל סלון. מה שנראה סבוך יהפוך לקל וקולח, בתנאי כמובן שהוא קשור לקדחת הגביע העולמי.
השלום העולמי, שעליו פנזטו נביאינו, יתממש לרגעים ספורים לתדהמת כולם. מחיצות של שנאה פוליטית וגזענות עתיקת יומין ייעלמו כהרף עין. תומכיו של בנצי גופשטיין יריעו באקסטזה לנבחרת האיראנית, וכשמוחמד סלאח - אותו שחקן מצרי שסירב ללחוץ את ידם של שחקני ישראל שמולם שיחק במפעל אירופי חשוב - יבקיע שער במבצע גרנדיוזי, תראו איך יחידים שעדיין מתאבלים על החזרת סיני יתרגשו ויזעקו בעיניים דומעות של הוקרה לעמו של הנשיא א־סיסי.
כל הכעס והצער ייעלמו כלא היו, והתעלות מוזרה תשתלט על חיינו. בלי שום פספורט זר או שנת לימוד בהרווארד נתעלה לרמה על־לאומית, ולרגע קט לא נהיה ישראלים. נחיה בלי מלחמות, תאונות, רצח פעוטות, שנאה וזעם; ורק נתמוגג ממשחק נפלא. נוכל לאהוד ולהעריץ נבחרות בלי קשר לאופן שבו נציגיהן מצביעים באו"ם וללא שום שיקול פוליטי נלווה.
הכל מגיע מהמקום העמוק ביותר, שהופך את כולנו לראויים לתואר בני אדם: האהבה למשחק ולכיף טהור שבבעיטה ילדותית בכדור. הקיטור היחיד שיהיה מותר לשחרר בתקופה הזו הוא על איכות הפרשן, בעיות בשידור ומקרים מתסכלים שבהם שחקן שאהבנו יודח מוקדם מהצפוי. על זה בהחלט נייבב. וואי־וואי־וואי, כמה שנבכה כשארגנטינה ומסי יישלחו הביתה בשלב מוקדם בגלל טעות פטאלית בהגנה, וכמה שפנינו ייפלו כשברזיל ואוהדיה המסורים יפסידו לנבחרת בונקריסטית ובארץ הקרנבל והסמבה יתאבדו רבים מייאוש ואכזבה. מנגד, באותו קו מחשבה, נשמח עד אין קץ כשמספר שחקנים ממדינה שאף אחד לא מכיר יביסו קבוצה פיבורטית ויטריפו אומה מרוחקת שחיה בעוני מחפיר.
ההנאה הצפויה רבה, ומה רבים רחמי על מי שאינו מסוגל להבין, ולכן אינו יכול לקחת חלק בפסטיבל המופלא הזה. ובכל זאת, אפילו שנתפסתי בטור הזה לפרץ אדיר של אופטימיות - כאדם שרואה שחורות ישנו רגע אחד שממנו אני חרד. הוא מבהילני עד שלעתים מתפתח בקרבי רצון לקרוא לביטול כל החינגה הזו (אם מישהו שם היה מאזין לי, כרגע נדמה לי שאין זו המציאות). זהו המועד שבו משחק הגמר יסתיים וניאלץ שוב לחזור לחיינו נטולי הברק, ועמוסי הייסורים והמדון. טוב, לפחות תמיד תהיה לנו רוסיה 2018.