האינטרס הישראלי ברור, ולכן ישראל לא תידרש לאירוניה. אבל ראוי להיות ביושר שאכן, יש מידה רבה של אירוניה בכך שארצות הברית בוחרת לעזוב את מועצת זכויות האדם דווקא בשבוע שבו מסעירה את הציבור פרשת הפרדת ילדי מהגרים מהוריהם על ידי הממשל האמריקאי. בצד אחד של העולם, הממשל נוקט עמדה שאין עקרונית ונכונה ממנה: אין טעם בקיומה של מועצה המתיימרת לשמור על זכויות אדם, שכל מאמציה מכוונים ליעד אחד – שוודאי איננו בראש רשימת מפרי זכויות האדם. בצד השני של העולם, הממשל נוקט עמדה שקשה מאוד להגן עליה: הפרדת ילדים מהוריהם הכרחית כדי למנוע הגירה לא חוקית לארצות הברית.
ממשל טראמפ טוען שאין לו מדיניות של הפרדת ילדים. זו טענה נכונה עובדתית, ומטרידה מוסרית. הממשל לא מתכוון להפריד – הוא רק נותן לביורוקרטיה לפעול את פעולתה בשרירות לב שאינה מתחשבת בתוצאות. השוואות להיסטוריה של הפרדת ילדים מהוריהם במקומות אחרים, בזמנים אחרים ולמטרות אחרות - מיותרת. לא רק מיותרת – מקוממת. יש הרבה מאוד גוונים של לבן ואפור בין הצדיק לבין הנאצי. על ממשל טראמפ צריך להביט בפיכחון – לא בעיוורון של הערצה (לתשומת לב הקוראים ב”ישראל היום”) ולא בעיוורון של תיעוב (לתשומת לב הקוראים ב”הארץ”).
פיכחון משמעו, בין השאר, להבין שזהו ממשל שסובל מפיצול אישיות. הוא לא הראשון ולא האחרון שזה מצבו, אבל איכשהו, נדמה שאצל טראמפ הפיצול חריף יותר. הבוז שהוא רוחש למועצת זכויות האדם אמיתי. הנכונות שלו להתעלם משגרת ההתנהלות הדיפלומטית ראויה להערכה. היכולת שלו לקבל החלטה ולממש אותה - מרעננת. לא תמיד ההחלטות נכונות, אבל גם ליכולת ביצוע יש ערך. כבר ראינו לא מעט נשיאים אמריקאים שהחליטו הרבה וביצעו מעט. בעבר ראינו לא מעט נשיאים שידעו להסביר למה הם לא יכולים. טראמפ מוכיח שהוא יכול.
זה מה שגרר אותו לקטסטרופה המוסרית על הגבול. הוא הבטיח שלא תהיה יותר הגירה לא חוקית. הבטחה שיש לה מתנגדים – אבל יש בה גם היגיון. כמו את כל הבטחותיו, גם את זו הוא מתכוון לממש. הוא סימן את הכיוון, אנשיו נתנו את ההוראות, הפקידים בשטח מבצעים. הכל תקין, הכל חוקי, הכל מתיישב עם מה שכתוב בספר. אבל התוצאה מזעזעת. המטרה אינה לבודד ילדים – אבל זו התוצאה. המטרה אינה לגרום נזק לילדים – אבל זו התוצאה. המטרה אינה בכי של ילדים, בדידות של ילדים, חרדות של ילדים, טלטלה של ילדים. אבל זו התוצאה.
יש כאן שיעור חשוב על הבנאליות של האדישות הביורוקרטית. לא רשעות, לא כוונה רעה. סתם אדישות. יש כאן מצגת מכוערת של המרחק שבין השלטון לבין מי שמושפע ממעשיו. וושינגטון רחוקה מהילדים במחנות האוהלים. קירות השיש ורחשם השקט של המזגנים מגן על הביורוקרטים מקולות הבכי שלהם. יש כאן לקח למי שנוח לו עם עולם שחור־לבן. הנה ממשל אוהד, שבכל זאת מתנהג באופן שאיננו מתקבל על הדעת. הנה מדינה ידידותית, שוחרת טוב, שפועלת כבריון ששכח את נימוסיו. וכמובן, יש כאן גם תזכורת לישראל: אמריקה יודעת להיות נדיבה, מוסרית ומגוננת – היא יודעת גם להיות קרה, אכזרית ואנוכית. לפעמים באותו הזמן, ותחת אותו ממשל.
מה צריכה ישראל לעשות מול כל זה? שום דבר וכלום. ישראל איננה במעמד של מחלק ציונים לשאר העולם. היא לא צריכה לומר לגרמנים איך לנהוג במהגרים שלהם, ולא צריכה לומר לאמריקאים איך לנהוג בשלהם, ולא לאוסטרלים איך לנהוג בשלהם. המדיניות האמריקאית מטרידה, אבל איננה עוברת את הסף המחייב גם מדינת חסות לזעוק. תנו לאמריקה לפתור את בעיות המוסר של אמריקה. היא מצוידת במוסדות מתאימים, יש בה אזרחים שוחרי טוב, יש בה תהליכים שיביאו לסופה של הפרוצדורה הזאת גם אם ישראל תשתוק.