המלחמה הטובה: כל הסימנים מצביעים על כך שהלקחים ממבצע צוק איתן לא הופנמו

למרות המתיחות בדרום והמשך הפעולות העוינות והאיומים מצד חמאס, ישראל אינה מעוניינת בעימות צבאי ברצועת עזה. על הנתון הזה קשה למצוא חולק, במיוחד לאור העובדה שהדברים נאמרים בגלוי ובאים לידי ביטוי גם בריסון הכוח הצבאי בשלושת החודשים האחרונים. 

יכול להיות שהדברים נאמרים בצורה ברורה מדי, כך שחמאס מנתח אותם כעובדה מוגמרת, מה שמאפשר לו לצבור ביטחון ולקחת הימור מסוכן שבוחן הלכה למעשה את גבולות האיפוק של ממשלת ישראל. בצה"ל טוענים כי חמאס אינו מנתח נכון את ישראל, ואף על פי שכרגע לישראל אין אינטרס ביציאה למבצע יזום, צה"ל מוכן כיום לעימות צבאי ברצועת עזה טוב יותר מאשר בעבר.

המתיחות והנפיצות של הגזרה הצפונית, בעיקר בסוריה, מהוות שיקול חשוב בהחלטה הישראלית להימנע ככל הניתן ממבצע בעזה, שיסיט את מרבית תשומת הלב והשקעת המשאבים וינוצל עד תום על ידי האיראנים בצפון, כך מעריכים בצמרת המדינית־ביטחונית. אבל אף שמדובר בטיעון חשוב, הוא אינו העיקר.

"המלחמה אינה אלא המשך של המדיניות באמצעים אחרים", כתב קרל פון קלאוזביץ בספרו "טיבה של המלחמה" לפני יותר מ־180 שנה. בבחינת הרלוונטיות של המשפט הזה לימינו, נראה כי בשלב זה בישראל מתקשים לראות תכלית מדינית שאפשר להשיג לאחר מלחמה בעזה, מוצלחת ככל שתהיה. כיבוש רצועת עזה או הפלת משטר חמאס אינם נמצאים כרגע על סדר היום, ובישראל גם לא מאמינים שלאחר מבצע נוסף ברצועה יתרחש שינוי מדיני משמעותי בדרום וברצועת עזה.  

ולמרות זאת, המתרחש בשבוע האחרון ברצועת עזה הולך ומקרב את ישראל וחמאס לעימות צבאי משמעותי בדרום. אנחנו אומנם רחוקים ממבצע רחב היקף, אבל הדרך לשם התקצרה מאוד בשבועות האחרונים. נראה שגם הימים הקרובים יהיו מתוחים מאוד, ובצה"ל מעריכים שירי הרקטות מהרצועה יימשך בתגובה לתקיפות חיל האוויר ברצועה. 

בין ההחלטה להימנע מיציאה למבצע ועד להפלת משטר חמאס וכיבוש הרצועה יש מגוון אפשרויות מבצעיות שצה"ל תכנן בשנים האחרונות ושיכולות להביא להישג צבאי משמעותי, שעשוי להשפיע על המצב הביטחוני בדרום למשך שנים ארוכות.

בניגוד לעבר, הפעם רצועת עזה מבודדת יותר, ודבר זה משפיע על יכולתה להבריח כמויות נשק גדולות וחומרי נפץ מהגבול עם מצרים. המצרים נוקטים בשנים האחרונות פעולות משמעותיות למניעת הברחות הנשק מסיני לעזה, ועל פי הערכות צה"ל, הן קטנו בצורה דרמטית. במקביל, צה"ל פוגע בדרכים שונות ומגוונות במשלוחי הנשק המיועדים לרצועת עזה, הרבה לפני שהם מגיעים לתחנתם הסופית. לנוכח זאת, פגיעה משמעותית ביכולות הצבאיות של חמאס, בדגש על מערך הרקטות ומחסני הנשק, עשויה להיות הפעם אפקטיבית הרבה יותר, ותוצאותיה יורגשו במשך שנים ארוכות. 

לנוכח המכות הקשות שסופג חמאס בכל הקשור למנהרות ההתקפיות, פרויקט שהושקעו בו משאבים רבים והארגון הולך ומאבד אותו, מנהרה אחר מנהרה עוד לפני השלמת בניית המכשול, נראה שהנשק המרכזי של ארגוני הטרור ברצועה היה ועודנו הרקטות. בהסתכלות צבאית, אם צה"ל יפגע פגיעה קשה במערך הרקטות, חידוש מאגרי הטילים לאחר מלחמה לא יהיה משימה קלה עבור חמאס. ואפשר להעריך שהארגון מביא בחשבון גם את השיקול הזה בבואו להכריע אם להיכנס לעימות צבאי עם ישראל.

המערכה שמנהל צה"ל בשנים האחרונות נגד פרויקט המנהרות היא הוכחה טובה לכך שמערכת הביטחון יכולה לפגוע בצורה קשה ביכולות הצבאיות של חמאס. אם יידרש צה"ל למבצע ברצועה, פגיעה קשה ביכולות הצבאיות של חמאס היא בהחלט מטרה ראויה.

מאז ההתנתקות לא מיקד צה"ל את התכלית המבצעית לפגיעה משמעותית ביכולות הצבאיות של חמאס. גם במסגרת המבצעים הגדולים. שונה מעט היה מבצע צוק איתן, שתכליתו הייתה להשמיד את המנהרות ההתקפיות, משימה שאליה צה"ל לא נערך כנדרש ולא היה מוכן באופן מספק להתמודדות עם האיום ברמת הפקודות, הציוד והאימון המוקדם של הכוחות.

את מרבית התעצמותו הצבאית עשה חמאס בשנים שלאחר ההתנתקות, אז ציר פילדלפי בגבול בין מצרים לעזה הפך פרוץ לחלוטין ובמנהרות ההברחה הועברו אמצעי לחימה מתקדמים וחומרי נפץ תקניים, כמעט ללא מגבלה. במשך פחות מעשור הצליח חמאס להגדיל את טווחי הרקטות מ־7־8 ק"מ עד ללמעלה ממאה ק"מ, להכניס טילי נ"ט מתקדמים ואמצעי לחימה רבים. אל מול ההתעצמות של חמאס, ישראל נותרה אדישה. 

במשך כמעט שלוש שנים מפקד פיקוד הדרום יואב גלנט ומפקד אוגדת עזה צ'יקו תמיר לא הוציאו מבצע שתכליתו פגיעה בהתעצמות הארגון. בסופו של דבר, גם כשיצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה בדצמבר 2008, אישרה הממשלה בראשות אוהד אולמרט רק חלק קטן מאוד מהמבצע בצפון הרצועה, וללא תכלית צבאית משמעותית לפעולה המוגבלת הונחה הצבא לגבות מחיר כבד מחמאס, להשיב את הביטחון לדרום ולהשיב את ההרתעה.

משום שלא קבעה תכלית צבאית או מדינית במבצע הראשון מאז ההתנתקות, לישראל חלק מרכזי במציאות הנוכחית שבה סבבי הסלמה ומבצעים צבאיים מתרחשים מדי כמה שנים. אז ישראל לא רוצה במלחמה, אבל כזו עלולה להתרחש בתקופה הקרובה, וכדאי שהלקחים מהמבצעים הקודמים יופקו.

כל הסימנים מצביעים על כך שהלקחים ממבצע צוק איתן לא הופנמו, לפחות בכל מה שקשור לעבודת הקבינט. גוף ההיגוי הביטחוני של ממשלת ישראל הפך פוליטי לחלוטין. ויכוחים שנכון שיתנהלו בדלתיים סגורות על מדיניות התגובה של צה"ל, הפכו פומביים. בקבינט הביטחוני של 2018 כבר אין צורך בהדלפות לתקשורת. אפשר פשוט לדבר כמעט על הכל בראיונות או בכנסים שונים. בצבא קוראים לזה לויאליות למערכת שבה אתה חבר: בדיונים הפנימיים תיאבק על האמת שלך, אבל כשמתקבלת ההחלטה תייצג אותה כלפי חוץ כאילו היא שלך. בקבינט הנוכחי, אפילו יותר מאשר בעבר, הלויאליות נעדרת גם מאוצר המילים. 

טרור העפיפונים הוא רק מרכיב אחד בהחלטת חמאס לנהל עימות מתמשך עם ישראל לאורך הגבול. זה התחיל בתהלוכת השיבה, ועכשיו העפיפונים והבלונים. צה"ל איחר להבין את המשמעות של טרור העפיפונים ועסק בתחילה רק בחיפוש אחר פתרונות הגנתיים, לעומת חמאס, שכבר מההתחלה הפך את העפיפונים לכלי נשק תודעתי. צה"ל קבע משוואה שעל פיה פגיעה בגדר או חדירות חבלניות לישראל יגבו מחיר מחמאס. לטענת צה"ל, זוהי משוואה יעילה. אבל עם העפיפונים הצבא התעכב במשך כחודשיים בקביעת תגובה, וכעת כבר הרבה יותר קשה להחזיר את המצב לאחור.

צה"ל כבר מזמן אינו פרה קדושה. הביקורת כלפיו מצד חברי הקבינט לגיטימית, כל עוד היא הוגנת ועניינית. אבל שרים או חברי כנסת שמשבחים את ראש הממשלה על הדרך שבה הוא מנהל את העימות מול איראן ובלי למצמץ טוענים טענות נגד צה"ל על המדיניות מול חמאס, הם במקרה הטוב פופוליסטים עם תעודת חבר קבינט.