הארץ בוערת ואנחנו מגיבים, פחות או יותר, כמו יהודי העיירה. כמו אותם אומללים שלא היו להם צבא, מדינה ויכולת אמיתית להגנה עצמית. גם אנחנו, אף על פי שיש לנו כל מה שלא היה בגולה, מביטים על האש בעיניים כלות ולא פוגעים במציתים. אבל יש שני הבדלים בינינו לבין יהודי העיירה, ושניהם לטובתם. הגבירים בגולה היו צנועים יותר ולא הרבו באיומים חסרי כיסוי. וכן, בעיירה השתדלו לשמור על כבוד עצמי, מה שאצלנו אבד מזמן. מתברר שעם כל ההאשמות על המנטליות הגלותית, גם אנחנו טיפחנו מנטליות כזו.
ביום רגיל מוצתות אצלנו עשרות שריפות שחורכות את הארץ והנשמה. זה מגיע ממערב, עם הנשק הכי פרימיטיבי שיש - עפיפונים. ואנחנו עומדים שמוטי כתפיים, מביטים לעבר עזה, זו שהתנתקנו ממנה, ומתפללים לטוב. מכבי האש של העיירה פרושים לאורך הגבול, לצד הרבה מאוד חיילים ומתנדבים. וכולם עסוקים בלהביט לשמיים.
סליחה, הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים. אחרי שהמכשול הקרקעי, התת־קרקעי, חומות הטילים והים לא עזרו, נשלחו למערכה רחפנים, מפוחים ועוד שכלולים לאין קץ. אבל כל אלו אינם מצליחים לעצור את הבעירה. ביום שלישי השבוע עלו בעשן שדות בניר עם, ליד מכללת ספיר, בנתיב העשרה ועוד, וכבר קשה לעקוב. שמורות טבע שלמות, על כל החיות והצמחים שבהן, כבר אוכלו בתבערה. מסעדות, עסקים משפחתיים, מטעים וחורשות. אינסוף עצים שניטעו על ידי מפריחי השממה וצבעו את פני השטח בירוק של חיים. אינסוף מעשי התיישבות, נטיעה, זריעה, יצירה - הכל הופקר ועולה בלהבות. שטח המקביל בגודלו לכל גוש דן כבר השחיר ואבדו בו חיים. עולמות שלמים התאיידו, ואנחנו שותקים.
אנשי הצבא הבכירים שלנו מפריחים קצת איומים לעבר חמאס, אבל בעיקר מאיימים עלינו. הם מזהירים מפני האווירה הציבורית שעלולה לדחוף אותנו לפקוד עליהם להכות באויב. הם ממלמלים משהו על משפטנים, מתריסים שלא נעז לחשוב על חזרה לעזה, לוחשים שחייבים לספוג בדרום כדי להתכונן לאיום בצפון, מפיצים תרחישי אימה. הכל מתוך אובדן עשתונות מוחלט.
ראש הממשלה איים השבוע ש"אם שליטי עזה יבחרו בהסלמה, הם ישלמו מחיר בלתי נסבל". עדיין לא ברור לבנימין נתניהו במה הם כבר בחרו? ההתקפות על הגדר, השריפות הן לא הסלמה? זהו מסר של שלום? שלא לדבר על שר הביטחון, מלך איומי הרהב הריקים, שהשתתק פתאום. ואילו החמאסניקים, לעומת המנהיגים שלנו, למרות חולשתם בשדה הקרב, לא עושים במכנסיים. הם מתחצפים לומר ולעשות - "ירי ייענה בירי".
יש לנו הטכנולוגיה המשוכללת בעולם. אנחנו רואים מי עושה מה ומתי ויכולים למנוע כמעט כל עפיפון ושריפה, אבל אנחנו משותקים. משותקים מפני העולם, הערבים, השמאל, משותקים מפני עצמנו. הצמרת הצבאית מורעלת ברוח של סירוס עצמי, מקדישה את עיקר אונה להסברה מדוע לא לעשות. והצמרת האזרחית מפחדת להנהיג, לקבוע, לבצע את מה שמוטל על השלטון בכל חברה - להגן על האזרחים. כך לא נוהגת מדינה ריבונית, כך לא נוהגת חברה שיש לה מנגנונים בריאים של חיות וכבוד עצמי. כך נוהגת אומה בקריסה.
כולם יודעים מה צריך לעשות - לפגוע בראשי חמאס, במתקניו, בשלטונו, להכאיב לאויב עד שיירתע, ייכנע או יובס. אבל הצמרת שלנו מפחדת, ומשום מה האדמה לא רועדת. אין מפגינים מול המטכ"ל ופיקוד הדרום, אין משמרות מחאה מול בית ראש הממשלה ושר הביטחון, ולא ברור מה פשר השתיקה הזו - האם איבדנו את הרצון לחיות?
מוסר אנטי־מוסרי
בזמן שדובר צה"ל רונן מנליס נסע השבוע לפרלמנט הצרפתי כדי לנסות להסביר למה אנחנו מעיזים להגן על עצמנו, רוסיה רצחה עוד כמה מאות אזרחים באזור דרעא, בהפצצות של חיל האוויר הרוסי בשירות רב־הטבחים הסורי. והנה, אף דובר רוסי לא ראה צורך לשחר לפתח פרלמנט אירופי או אמריקאי כדי להצטדק. להפך, כל שועי אירופה עלו לרגל למוסקבה כדי להשתתף בחגיגת הכדורגל הרוסית. השוודים, הצרפתים, הבריטים, הגרמנים ויתר הצדיקים היו אומנם מודאגים מההפצצות הרוסיות, אבל רק מאלה שניחתו לעבר השערים שלהם על המגרש. לא כאלה שריסקו בשבועות האחרונים ילדים, נשים וגברים סורים, בתי ספר ובתי חולים, שעומדים בדרכו של שליט רוסיה להציל את בן הטיפוחים הרצחני שלו.
איש בעולם לא טרח להתיק את מבטו ממסך שידורי המונדיאל, בעוד מעשי הטבח הרוסיים דוחפים עשרות אלפי סורים מפוחדים לעבר הגדר הטובה שלנו שבצפון. גם מי שגרם לארגנטינאים האומללים לבטל את משחק הכדורגל המתוכנן אצלנו, אותם אלה שמאשימים אותנו ברצח עם, לא הוציא הגה על הטבח שמבצעים הרוסים.
רק אנחנו ספגנו את כל הגינויים וההתקפות, אנחנו שמנסים להגיע בפינצטה לכל טרוריסט שנתפס על חם, וגם אותו שולחים לטיפול רפואי בבתי החולים שלנו. אנחנו, שלא מעיזים לפגוע אפילו במי ששורף את בתינו, שדותינו ויערותינו. ודווקא כלפי מי שבאמת רוצח, הורג ללא הבחנה, מגרש ועוקר, לא נשארו מילים חריפות. אותו מחבקים במונדיאל.
על רקע זה, מעניין במיוחד היה להקשיב לדוברים החסודים בכנס שהתקיים בפרלמנט הישראלי השבוע, אלה שהוטרדו דווקא ממצב הילדים הפלסטינים הנמצאים "תחת הכיבוש". החל מחבר הכנסת הנכבד ג'מאל זחלקה, שטען שהטייסים הישראלים שומעים מוצרט ומפציצים ילדים בעזה, ועד שגרירי האיחוד האירופי, הולנד ובריטניה, שנכחו בכנס והיו מוטרדים מהעלילות ומהכזבים ששמעו. משום מה, הם לא מצאו לנכון לנסוע צפונה, להתעניין בגורל הילדים הסורים שנרצחו, רוטשו, הפכו ליתומים או סתם נעקרו מבתיהם. הכל בסגנון המונדיאל הרוסי.
אגב, לא שמענו השבוע הבעות הזדעזעות אירופיות מהמשבר הכלכלי החמור באיראן. לא הובעה דאגה לילדי חורמשר, שאין להם מים. גם לא למפגינים ברחובות, שדרשו לחם והותקפו ברצחנות על ידי אופנועני המשטר. כל אלה אינם מעניינים איש, פשוט כי אי אפשר לעשות עליהם סיבוב בדרך לפגיעה בישראל וביהודים. כמו תמיד, הצביעות האירופית והעולמית ממשיכה לשבור שיאים. ממשיכים למנף כל עלילת דם נגדנו, להפעיל לגבינו מוסר אנטי־מוסרי, ולהפגין אלסטיות מורלית בכל מה שמשרת את האינטרסים שלהם, מעסקים ועד כדורגל.
ולכן עדיין נשאלת השאלה, למה אנחנו נרעשים כל כך מהביקורת שמוטחת נגדנו. אנחנו אומנם לא מעצמה כמו רוסיה, אבל יש לנו עוצמה, ויש לנו חברים. אנחנו לא ילדים עזובים. ובכל זאת, אנחנו מסרסים את עצמנו, מהלכים על הבהונות, מודאגים מכל משמיצן ומחרימן קטן, וחוששים לקפד את ראשי האויבים שלנו. אולי הגיע הזמן לטיפול פסיכולוגי לאומי?