ביום רביעי הייתי בכנרת. הלכתי לבקר חבר, אחד מחבורה של ישראלים טובים שתומכים מדי שנה בקבוצה של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים ומארגנים להם מחנה קיץ בן שבוע כמעט. הם נאבקים כרגע על קיומו של הארגון שמטפל בילדים, כי בישראל כל הזמן האדמה זזה, משתנים הכללים. הדרישות והיסודות הכי רעועים הם בשוליים.
האדמה רעדה. באמת רעדה. לפנות בוקר סיפר לי החבר שהוא הרגיש שמשהו זז באוהל. אחר כך הגיעו הדיווחים של תושבי טבריה, עפולה ויישובים נוספים בצפון. המים הכחולים של הכנרת לא הסגירו את מה שמתחולל מתחת לפני האדמה. גם מימיו הירוקים של הירדן הדרומי, שמקבלים מעט מדי מים מהכנרת, נראו שקטים. הרוח הניעה בעצלתיים את ענפי האקליפטוס, שום דבר לא זז חוץ מהם. בערב הייתה עוד רעידה, בלילה עוד אחת. בסוף השבוע כולנו נדבר על ההיערכות ובשבוע הבא נעבור הלאה. בכל זאת, יש חצי גמר מונדיאל.
זו הייתה תזכורת טובה למה שיש בכוחנו לעשות ומה מעבר ליכולות שלנו. את רעידת האדמה הבאה לא נצליח למנוע, אולי אפילו לא לצפות - אבל אפשר להיערך אליה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים בדיוק את הפרטים, כמו בשאר הזירות שאיתן מתמודדת ישראל. לפי אתר פיקוד העורף, בניינים שנבנו לפני שנת 1980 אינם עומדים כפי הנראה בדרישות התקן הישראלי לעמידות מבנים ברעידות אדמה, ויש לפעול לחיזוקם בהקדם האפשרי. עוד מתברר באתר שבניינים הכוללים מרחבים מוגנים (ממ"ד) נחשבים לעמידים במיוחד. כל בית צריך מרפסת, וכל דירה חייבת ממ"ד. זה הפרויקט הארצי הבא. האדמה היא רק תמריץ.
המומחים מעריכים שאירוע של רעידת אדמה בעוצמה מעל 6 בסולם ריכטר חוזר על עצמו מדי 80־100 שנה. הרעידה המשמעותית האחרונה הייתה ב־1927 בצפון ים המלח וגרמה לאבידות בנפש וברכוש בירושלים, טבריה, יריחו, רמלה ושכם. הההערכה היא שצפויה רעידה גדולה נוספת עד 2020.
המומחים טוענים שהמוכנות האזרחית בישראל לרעידות אדמה הינה נמוכה. בדוח שכונה "דגל אדום בפני ראש הממשלה וממשלת ישראל" התריע מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, על מחדל חמור ומתמשך לאורך שנים בטיפול בהיערכות ובמוכנות לאסון רעידת אדמה בישראל. זה היה עוד ב־2011. בימים האחרונים שוב דיברו על היענות נמוכה לתמריצי חיזוק מבנים. השורה התחתונה ברורה: באזורי הספר יותר מסוכן. פחות ממוגן. יותר ישן ויותר רעוע. זו התוכנית החברתית הבאה. נתחיל בנגב ובצפון ונעבור למרכז. השקעה כלכלית לטווח ארוך.
שקט ייענה בשקט
באופן מוזר הדבר דומה למה שקורה בסוריה: רעידת האדמה המדינית־ביטחונית־כלכלית השאירה חברה מרוסקת, אבל הבניין היחיד ששרד הוא מבנה השלטון. אסד הוא המנצח בתוכנית הריאליטי "הישרדות - מלחמת האזרחים". נציג העדה העלווית, פושע המלחמה, איש הגז, רופא העיניים שלא רואה ממטר, הצליח לנווט בין השנאות השיעיות והסוניות, בין איראן לבין סעודיה, בין ולדימיר פוטין לבנימין נתניהו, ולחזור למשחק. הוא שרד בעוד הכל התמוטט.
תוכנית ישראל לחיזוק הגבול באמצעות שכנות טובה וסיוע לתושבי סוריה היא צעד אמיץ, חשוב, מוסרי ומאוחר. ישראל תלויה בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ וברצון שלו ללכת הביתה. הוא היה הראשון שהפקיר את הפריפריה בסוריה. ישראל לא אימצה אותם, אבל היא תנטוש כמו תמיד, כי האינטרסים גוברים על הכל.
איראן לא תצא מסוריה. את זה אמרה לי לפני שנתיים אישיות ביטחונית בכירה בישראל. "זה פשוט", הוא הסביר, "אין לפוטין יכולת לגרום לכך, גם אם הוא יבטיח". השבוע רוסיה אמרה זאת פומבית: אי אפשר להוציא את איראן מסוריה. נקודה. "איראן אינה מתכוונת לוותר על השפעתה והתבססותה בסוריה", אומר אודי דקל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "היא מטמיעה מפקדים של משמרות המהפכה ולוחמים של המיליציות השיעיות הסרות למרותה בשורות צבא סוריה, הנלחם במורדים בדרום במיליציות הנמרים ובמיליציות ההגנה הלאומית.
"גורמי האופוזיציה וכוחות המורדים בסוריה ניצבים מול התסריט המוכר של נטישת המדינות התומכות בהם בשעת מבחן. הפעם אלו ארה"ב, ירדן וישראל, שתמכו בכוחות המורדים, בעיקר בצבא הסורי החופשי, ועכשיו הן עומדות מנגד ומאפשרות לקואליציה הפרו־אסדית להכות בהם ובאזרחים הסורים המתגוררים במרחב שבו נאחזו".
לדברי דקל, ראש הרשות העליונה למשא ומתן מטעם האופוזיציה הסורית, נאצר אל־חרירי, גינה את מה שכינה "השתיקה האמריקאית" לנוכח המתקפה, וטען כי רק "עסקה שפלה" יכולה להסביר את חוסר התגובה האמריקאית לנוכח המתרחש.
בשבוע האחרון נעקרו מבתיהם כרבע מיליון איש בעקבות הלחימה, כך עולה מנתונים שפרסם האו"ם. רוב העקורים מתרכזים סמוך לגבול ירדן ומספר אלפים התיישבו בסמוך לגבול ישראל, באזור המפורז שבגבול בין שתי המדינות על פי הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה משנת 1974. ישראל, שמעניקה סיוע הומניטרי לעקורים שהתיישבו בקרבת הגבול הצפוני, הודיעה שלא תאפשר לצבא סוריה להיכנס לשטח המפורז, וכהפגנת נחישות תגברה את כוחותיה ברמת הגולן.
"אי אפשר להתעלם מהעמימות המוסרית של ישראל נוכח האינטרס הביטחוני, אבל אפשר לשמור על שורה של כללים וקווים אדומים", מוסיף דקל. "נתניהו עושה זאת בהצלחה בשנים האחרונות בחזית הצפון. הרעיון הוא חופש פעולה מול איראן בסוריה, זה אפילו עדיף מבצעית. השני הוא מניעת התעצמות, השלישי הוא מדיניות של שקט בגבולות. שקט ייענה בשקט ובסיוע".
לנוכח האירועים עולה השאלה אם להמשיך את הדה־לגיטימציה של אסד או להשלים עם המציאות שהוא חזר וזהו. דקל ממליץ לבלוע את הרוק וללכת על מהלך משולב. "ישראל בחרה להשלים עם המגמה שאסד הוא המנצח במלחמת האזרחים ולקוות כי ההשפעה הרוסית בסוריה תגבר על זאת של איראן", הוא אומר. "כעת מוכנה ישראל להשלים עם חזרת שליטתו של אסד במרחב הגבול, תוך הבנה כי כוחותיו נתמכים על ידי המיליציות השיעיות וצבאו מונחה על ידי קצינים איראנים. כל זאת בציפיית שווא שרוסיה תרחיק את הכוחות האיראניים ושלוחיהם מסוריה.
"עם זאת, לישראל ניסיון חיובי של גבול שקט ויציב טרם מלחמת האזרחים, כשאסד שלט ברמת הגולן והיווה עבורה כתובת אחראית לנעשה מעבר לגבול. נראה שישראל מעריכה כיום כי במצב החדש יהיה לאסד אינטרס לשמור על השקט בגבול, משום שהאינטרסים שלו אינם זהים לחלוטין לאלו של איראן וחיזבאללה. אם זה המצב, נכון שישראל תתחיל לנהל דיאלוג עם משטר אסד, כנראה בשלב זה באמצעות רוסיה, כדי לבסס את היציבות והרגיעה ברמת הגולן, לקבוע את כללי המשחק ולדון בהגבלות על נוכחות איראן.
"בד בבד על ישראל להמשיך להפגין נחישות במניעת בניית תשתית צבאית איראנית בסוריה, בדגש על יכולות המאיימות עליה, וכן להמשיך לאחוז בקלף ההיזק שהיא יכולה לגרום למשטר אסד, אם יחרוג מההבנות ומכללי המשחק שייקבעו". כן, ישראל צריכה לקבוע כללים לשכנות טובה, בלי להיכנס לזהות השכן ולשאלה אם הוא משוגע, מצורע או קנאי. מה שטוב בגולן יהיה טוב גם מול חמאס בעזה. כדאי לעבוד על היסודות עכשיו, לפני רעידת האדמה האזורית הבאה.