דבר המעשה החל כך: באמצע השבוע האחרון, בעודי ממתין בבית המשפט לסיום הדיון של אחד מנשואי כתבה עתידית שאני עמל עליה בימים אלה, עלעלתי במעלה ובמורד הטוויטר. כבר מזמן ברור לי שאני מכור לשטות הזו בפרט ולמכשיר הסלולרי בכלל. ואיני לבד. בימים לא מעטים מוצאים עצמנו אשתי ואנוכי שרועים על ספתנו המרופטת בתום יום עבודה מעלף בלי להחליף מילה, בוהים ארוכות באדישות במסך הקטן והמרצד שלפנינו ובהתאם מתרוקן מוחנו אט־אט.
סטיתי. בחזרה לבית המשפט בתל אביב. אני יושב על הספסל מחוץ לאולם הדיונים ולידי אדון מקועקע ומבהיל שמגדף דקות ממושכות את הפרטנר שלו לשיחה הטלפונית. לרגע חששתי שאולי איאלץ לקרוא לשוטר פן הברנש ייטפל אלי בכעסו, אך למרבה השמחה הוא לא פנה לכיווני, ועם קץ הדו־שיח התוסס שלו חתם את דבריו ב"נתראה, נשמה, אוהב אותך". משנרגעו הרוחות ועדיין לא הגיע אובייקט הסיקור, התעמקתי שוב בציוצים שנפרשו לפני.
בין נאצות, גידופים ושלל התחכמויות, ידיעה מעניינת במיוחד תפסה את עיני: נעה לנדאו, עיתונאית רבת־כישרון מעיתון "הארץ" דיווחה באופן חי וחם על יהודייה אמריקאית שנחתה בארצנו ועם הגעתה, אחרי שהתבררו כלל הנתונים על אודותיה והתגלו כנראה קשריה ההדוקים לארגון שאמון על החרמת המדינה, נשלחה ברוב כבוד מציון המקודשת למקום שאיני יודע היכן הוא. הודות לנהלים, יש אפשרות לפעול כך. העיתונאית העלתה שאלות מוסריות כאלו ואחרות סביב העניין, שנראו לי לא רלוונטיות בעליל. בשלב הזה התחלתי להתרתח מעט. מדוע לאפשר למי שרצונו להרע לנו לשהות כאן ולפעול בחופשי? ומה לא פסול בהגנה עצמית?
למערכה נכנסה דמות נוספת: בעקבות הציוץ של לנדאו הגיבה חברת הכנסת המוערכת, לפחות בעיני ונדמה לי שלא רק בעיני, מירב בן־ארי וציינה בציוץ נוקב ומשעשע: "עוד יהודייה כזאת ואבדנו. יאללה בי". תגובה שבהחלט הרגשתי נוח איתה ואף יותר. תומכי ה–BDS למיניהם הם צרה צרורה למדינתנו. לא מדובר בלוחמי חופש נאיביים, מגדלי חד־קרן ומחוללי טוב, אלא בפגע רע ומסוכן.
לדוגמה, אותה גברת, אריאל גולד, שנשלחה מכאן אחר כבוד שייכת לארגון שמבקש לשנות את מעמדנו ובחירותינו הדמוקרטיות בדרכים מאוד לא נעימות. באתר הקבוצה קוראים לגופים כלכליים ולרשתות כאלה ואחרות שעושים איתנו עסקים להימנע מכך. זאת אומרת שחלומה של אותה ברייה הוא שביום מן הימים ניאנק תחת מצור כלכלי חונק, מזוננו יהיה דל וחיינו ארורים, ואז נבין שעלינו להעניק לפלסטינים הנגזלים את אדמותינו, חיינו ודירותינו. ואני לא סתם אומר דירותינו, כי בעת שעברתי על האתר של אותו גוף קראתי על הפגנות שהופנו כלפי סוכנות נדל"ן בעלת סניפים ברחבי תבל וגם בישראל, שמטרתן להביא להחרמתנו משום שעל פי המתואר שם גזלנו בתים מפלסטינים.
פנינה נוספת קוראת להפסיק לעשות עסקים עם חברה ישראלית שמספקת טכנולוגיה לצה"ל ובכך בפועל להחליש הן את כלכלתנו וכן את כוחו של הצבא שמגן עלינו. בתמונה אחרת שמוצגת לראווה באתר מונף שלט שבו כתוב שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא פושע מלחמה. חבריה של אותה תומכת BDS סבורים, על פי היקש לוגי בסיסי, שכולנו נלך ביום מן הימים להאג. אחד הדברים שהכעיסוני יותר מכל עלה בעקבות קריאת האינפורמציה שאותן נשים מנסות להנגיש לציבור. לפיה, במאבקים האלימים שהתפתחו סביב הגדר שמפרידה בין ישראל לעזה, וזאת אחרי שגורמים בצד הפלסטיני הודו שהנצים מצד חמאס היו מחבלים ולא אזרחים תמימים, צה"ל יורה על חפים מפשע.
אחרי שחברת הכנסת פרסמה את אותו ציוץ מעט שובב, החל מחול שדים כמעט בלתי נתפס. היו שגיבו אותו אבל אחרים נזפו בו, התייחסו בבוז לדבריה וקבעו שהיא חסרת תרבות, שאינה יודעת דרך ארץ ועוד ועוד. ואני חשבתי שאילו הייתה ניתנת לי הזכות לקבל החלטות, במקרה הזה הייתי דואג שלפני שאותה פעילה תוטס בחזרה למקום שממנו באה, היא תשהה במאסר קצר בישראל ואולי אף תוגש נגדה תוך כדי כך תביעת דיבה. לעזאזל, כמה מדינות בעולם שנמצאות תחת אש ואיום קיומי היו מתייחסות בסובלנות לאזרחים זרים, מכל דת שהיא, שמטרת העל שלהם היא לפגוע אנושות במרקם החיים ולהפיץ שקרים על הגורם המארח? אז מדוע כשחברת כנסת מפלפלת את דבריה במעט הומור ונפרדת מאותה פרסונה נון גרטה שאינה רוצה בטובתי או בטובתכם בצירוף ברכה מקומית מקובלת, כולם משתוללים?