בנימין נתניהו הוא שחקן מרכזי בזירה הבינלאומית, והביקור שלו השבוע ברוסיה הוכיח את זה שוב בגדול. הוא משחק גם כשהוא לא תמיד על המגרש. גם מהיציע של משחק חצי הגמר הוא יודע איך לכדרר ואפילו להבקיע. למוסקבה הוא קפץ לפחות מיממה, אבל זה היה מספיק. פגישה קצרה שבה זכה לכבוד רב ואפילו הספיק לעשות סיבוב תקשורתי כשצירף אליו לנסיעה ולמשחק שני ילדים חולי סרטן. בשביל פחות מזה מנהיגים היו באים למוסקבה.
אבל יש כאן עסקה, בעצם שתיים. הפשוטה היא עסקת תחזוקה. תחזוקת הקשר האישי, המדיני והפוליטי בין שני מנהיגים ותיקים ומיומנים כמו נתניהו וולדימיר פוטין. לשניהם טוב להיפגש, להראות את השפעתם ולינוק מהלגיטימציה הבינלאומית של רוסיה, שהגיעה לשיא במונדיאל אחרי התערבות צבאית מדממת בסוריה וכיבוש חצי האי קרים. הכדור הוא עגול, וכולם חתמו עליו. גם נתניהו הוסיף את השם ואת היוקרה האישית לתמיכה בפוטין.
זו הייתה גם פגישת חצי גמר. חצי גמר מלחמת סוריה. אין עדיין תוצאה, והמערכה רחוקה מסיום, אבל הנבחרת המצורעת של אסד, איראן ופוטין מובילה. נתניהו בא להשקיף מהצד, מהגבול. העסקה הפומבית מדברת על עדכון, הכרה במציאות, תיאום והחלפת עמדות, שימור הקו החם והקו האדום. העסקה הלא מדוברת היא הכרה במציאות כמו שהיא: אסד נשאר, וישראל ממשיכה להגן על האינטרסים שלה. אין חוזה מובהק שבו ישראל מתחייבת לשמר את שלטונו של פושע המלחמה בן טיפוחיה של רוסיה, אבל יש הבנה שבשתיקה. זו השיטה הרוסית. רולטה בלי כדור.
העסקה הגדולה היא סיבובית, בלי יכולת מימוש. פוטין רוצה את השפעת נתניהו על דונלד טראמפ להסרת הסנקציות הכלכליות מעל רוסיה אחרי כיבוש קרים, ובתמורה פוטין יוציא את איראן מסוריה. נשמע מעולה. הבעיה היא שאף אחד מהצדדים לא יכול לספק את הסחורה. פוטין לא יכול להוציא את איראן מסוריה. אולי גם לא רוצה. נתניהו לא יכול להסיר סנקציות. הוא בקושי יכול לעשות לובי למען הטלתן על איראן. העסקה היא שנתניהו ינסה ופוטין ישתדל, אבל עצם ההכרזה של ישראל שלא תקבל נוכחות איראנית מעבר לגבול משמרת את הלגיטימציה לפעול בעומק סוריה. נתניהו דורש ופועל, ופוטין מקבל את זה. כך נראה היגיון של עסקה שאין לה סיכוי להתממש.
נתניהו מחזק את העמדה הישראלית כי אי־יכולתה של רוסיה לסלק את איראן מאפשרת לו להמשיך לתבוע את הבלתי ניתן להשגה, בעיקר חופש פעולה לפעול בכוחות עצמו לשמירה על הקווים האדומים גם מול המציאות המשתנה.
הברית האסטרטגית
החוקר יונתן ספייר כתב מאמר במכון הירושלמי למחקרים אסטרטגיים, שבו דיבר על התמונה הכוללת: "המערכת הישראלית מקטלגת את רוסיה כמדינה 'יריבה', לא 'אויבת' ממש. עם זאת, המעורבות הרוסית לטובת משטר אסד בסוריה מאז 30 בספטמבר 2015 סיבכה במידה רבה את מצבה האסטרטגי של ישראל. לרוסיה, בכל הנוגע למעורבותה בסוריה, אין כוונות עוינות כלפי ישראל, אולם היא נמצאת בברית אסטרטגית עם איראן לטובת משטר אסד. לכוחות ההגנה האווירית הרוסיים, הממוקמים במחוז לטקיה ומכסים את כל שטחה של סוריה, הייתה ויש יכולת להגביל את חופש הפעולה האווירי של ישראל נגד איראן וארגוני הפרוקסי שלה. תרחיש זה נמנע בעיקר בגלל ביסוסו של המנגנון למניעת חיכוכים.
"ולמרות זאת, הצורך למנוע חיכוכים פוטנציאליים עם רוסיה מכניס יסוד משמעותי של מורכבות בכל הנוגע לפעילותה של ישראל באזור. אם תספק רוסיה לסוריה מערכת הגנה אווירית מסוג S־300, תגבר הסכנה הנשקפת לטייסים הישראלים... חזרתה של רוסיה לאזור התאפשרה עקב הוואקום שנוצר כתוצאה מהחלטתו של ממשל אובמה לחזור בו מהתחייבויותיו במזרח התיכון.
"מנקודת מבט ישראלית, היחלשותו של המבנה הביטחוני בהנהגת ארה"ב היא כמובן שלילית. בו בזמן, בתור 'הלקוחה' החזקה ביותר של ארה"ב באזור, מעמדה של ישראל בהחלט מאפשר לה להגיב על האתגרים הביטחוניים הנכונים לה, גם נוכח צמצום 'טביעת הרגל' האמריקאית באזור", כותב החוקר.
יותר מזה, נתניהו החזיר לשולחן את המעמד שלו ושל ישראל כמי שנתפסת כשער הראשון והמשפיע לדלתות הממשל האמריקאי בראשות טראמפ. הניסיון והוותק מקנים לו תדמית של מי שטוב לדבר איתו, לשדל אותו ולגייס אותו. העסקה הגדולה באמת נוגעת לסידור כל המרכיבים במזרח התיכון: חזית מחודשת מול תוכנית הגרעין של איראן בעזרת טראמפ, מימון חיזבאללה ופעילותו בסוריה, סידור המצב בעזה מול שלטון חמאס בעזרת מצרים וסעודיה, תחילת מהלך מדיני מול היורש של אבו מאזן והסדרת מאזן הכוחות בגבול הצפוני של ישראל. זה מה שצריך לעשות. ישראל חייבת לפעול בכיוון הזה.
לתוך תוכנית כזאת אפשר לצקת עוד רעיונות חשובים כמו מסילות אל המזרח של שר המודיעין ישראל כץ; רעיון האי; פירוז תמורת שיקום; משטר הביטחון בצפון והכוחות הבינלאומיים ועוד. ישראל צריכה ליזום, נתניהו מעדיף שלא ויש לו הוכחות לתפיסתו. לטענתו, עדיף להגיב ולשפץ, לתמרן ולבצר הישגים מאשר לעמול על קידום פרו־אקטיבי של תפיסה כוללת שמייצרת מיד התנגדות של כל מי שבאופן אוטומטי הוא נגד ארה"ב וישראל.
במבחן המציאות הפוליטית הוא צודק. הוא נהנה מהישגים ומיוקרה בשל המפגשים ולא משלם את המחירים של מה שהוא מבקש ודורש ולא מקבל. גם אם פוטין אמר לו השבוע שאסד יישאר ואיראן לא הולכת לשום מקום, מדובר עדיין בהישג מדיני. לא לחינם ישראל דורגה במקום השמיני ברשימת המדינות העוצמתיות בעולם. נתניהו חתום גם על זה.