ביום שני, 1 באוקטובר 1973, יצא יוסי ברקן לסיור לאורך תעלת סואץ וביחידות צה"ל בגזרה המרכזית והצפונית. הוא לא האמין למראה עיניו. "רמת הכוננות של כוחות צה"ל בקו הקדמי נשארה שגרתית", הוא מעיד, וזאת אף על פי שימים אחדים קודם לכן הורה מפקד פיקוד הדרום אלוף שמואל גורודיש־גונן להעלות את רמת הכוננות לג' - הגבוהה ביותר.
האחריות להחזקת קו ולביצוע הפקודה הייתה של אוגדה 252 (עוצבת סיני), שעליה פיקד אלוף אלברט מנדלר, שמאוחר יותר נהרג במהלך מלחמת יום הכיפורים. בתום סיורו דיווח ברקן לפיקוד הדרום בבאר שבע כי פקודת אלוף הפיקוד לא קוימה. אי־מילוי הפקודה הוא רק עוד ראיה אחת לאווירת החידלון, ההפקרות והשאננות ששררו בצה"ל, במיוחד בחזית הדרום, בימים שקדמו למלחמה. עדותו של ברקן הושמעה השבוע בכינוס מיוחד במרכז למורשת המודיעין (מל"ם) בגלילות ומתפרסמת כאן.
עבודת שטח
ברקן, שסיים את שירותו הצבאי בצה"ל בדרגת אל"ם, התמנה ביוני 1972 לראש מדור מצרים במודיעין פיקוד הדרום. שמו לא רק שאינו מוכר לציבור הרחב, אלא שהוא גם אינו ידוע לרבים שחיו וחיים את התקופה ההיא. משום מה הוא הודר מכל הכנסים שעסקו במלחמה, ומעולם לא הוזמן להשתתף בהם. ברקן, יחד עם קומץ קצינים מוכרים יותר כמו סגן בנימין סמנטוב, ראש מערך התרעה במודיעין פיקוד הדרום, סא"ל יואל בן פורת ועוד כמה, ובכלל זה אנשי מודיעין חיל הים, היו בין הבודדים שחששו מפני המלחמה וניסו להתריע עליה.
מי שהוציא את ברקן מתהום הנשייה הוא ד"ר תא"ל (במיל') דני אשר, ששמע וכתב את עדותו בספרו החדש "מעשה אמ"ן - סיפורו של המודיעין הצבאי בצה"ל 1972־1985". מדובר בכרך השני בסדרה. קדם לו כרך ראשון, שסקר את תולדות המודיעין הצבאי עד ל־1972. הכרך השלישי, שיגולל את סיפור המודיעין הצבאי מ־1985 ועד ימינו, צפוי להתפרסם בעוד כשנה.
מי שיזם את הוצאת הכרכים והטיל את המשימה על ד"ר אשר הוא אלוף אביב כוכבי, כיום סגן הרמטכ"ל ומועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא. ב־2012, בעת ששימש כראש אמ"ן, התפלא כוכבי לשמוע שלאמ"ן אין יחידה ייעודית ששוקדת על כתיבת קורות הארגון. וזאת בניגוד למוסד ולשב"כ, שיש להם מחלקות פעילות להיסטוריה ולמורשת, שבהן נכתבות תולדות הארגונים. אבל אליה וקוץ בה: המוסד והשב"כ מתנהגים כמו תרנגולת הדוגרת על הביצים. למרבה הצער, ואף שישראל מתהדרת בהיותה דמוקרטיה מערבית, מחקריהם לעולם אינם מתפרסמים. מי שרשאי לקרוא בהם הוא קומץ של עובדי הארגונים מדרגת ראש מחלקה (רמ"ח), שלרוב לא טורחים לנצל את הפריבילגיה הזאת.
הכינוס שהתקיים השבוע במל"ם נערך לרגל הוצאת הכרך החדש. הוא מספר את סיפורם של אנשי המודיעין הזוטרים - חיילים פשוטים, מש"קים וקצינים - שטרחו בכל התקופה שקדמה למלחמה, בסיני וברמת הגולן, לאסוף כל פיסת מודיעין על האויב ויכולותיו. אלה הם אנשי השטח האפורים, שאינם זוכים, גם היום, להערכה שהם ראויים לה. הם תמיד חוסים בצל קצין האיסוף (קצ"א), מפעיל הסוכנים המחויט מהמוסד, המסתובב בעולם ונפגש בבתי קפה, בדירות סתר או בחדרי מלון עם סוכנים, או החוקר המומחה באגף המחקר של אמ"ן, שיושב בחדר הממוזג.
לעומתם, ביקום מקביל, חיים התצפיתן במוצב, סייר האוויר, מפענח הצילומים בחדר החשוך, המאזינה או המאזין המתמיד לרשתות הקשר, הקב"ר (קצין הבינה הרשתית) שמנסה להבין את מה שנקלט, והקצין לתפקידים מיוחדים (הקת"ם) מיחידה 504, שנפגש על דיונה במדבר או על הר טרשים עם סוכנו, הבדואי או רועה הצאן.
אלה הם האנשים, שאז, לפני 45 שנה, התריעו וזעקו, אך שוועתם לא עלתה השמיימה. קולותיהם הושתקו, והדוחות שחיברו הוכנסו למגירה, נזרקו לפח או תויקו בקלסר במקרה הטוב. ראש אמ"ן אלי זעירא, הצנחן הכריזמטי והיהיר, ונושא כליו המסור תא"ל אריה שלו, ראש מחלקת המחקר, חנקו כל דעה או הערכה שסתרה את ה"קונספציה". אותה קונספציה, מונח שנקבע בידי ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי המלחמה, הייתה התיאוריה, או הנחת המוצא, שנוסחה באמ"ן כבר ב־1968, כי מצרים לא תפתח במלחמה לפני שתשיג מערכות נשק אסטרטגיות כמו מטוסי הפצצה, טילי קרקע־קרקע וטילי אוויר־קרקע.
הקונספציה חודדה עוד יותר בתקופת כהונתו של זעירא והפכה לדוֹגמה, כמעט דתית, שגרסה כי בעצם מצרים אינה יכולה לפתוח במלחמה. כל פיסת מידע וכל הערכה אחרת שסתרו אותה פורשו בידי מחקר אמ"ן כעדויות להכנות לתרגיל צבאי רחב (במקרה של מצרים שם הקוד לתרגיל היה "תחריר 41") או להגנה (במקרה של סוריה בשל חשש לתקיפה ישראלית).
כזכור, ועדת אגרנט הדיחה מתפקידיהם את זעירא ושלו, את ראש ענף מצרים במחקר סא"ל יונה בנדמן ואת קמ"ן פיקוד הדרום סא"ל דוד גדליה.
ועדת ההתרעה
בשנים שלפני המלחמה המשיכו במחלקת האיסוף של אמ"ן בפיקודו של אל"ם מנחם דיגלי, שהחליף בתפקיד את אל"ם אברהם ארנן (המייסד של סיירת מטכ"ל), במשימות שעיקרן היה פיתוח מערך האיסוף הצבאי, הכוונה של היחידות והמקורות בחיל ובקהילת המודיעין כולו.
כמו כן שקדו בענף מבצעים מיוחדים (מ"מ) ובסיירת מטכ"ל (שעליה פיקד ב־72'־73' אל"ם גיורא זורע) על מבצעי מודיעין שנועדו להשיג מידע איכותי וזמין בזמן אמת. בין השאר התקינו לוחמי סיירת מטכ"ל מכשירי האזנה שחוברו לקווי הטלפון של מצרים בגדה המערבית בואכה קהיר. את המכשירים (שכונו "האמצעים המיוחדים") ייצרה היחידה הטכנולוגית בפיקודו של אל"ם יוסי לנגוצקי.
איש מפתח במאמצים לפתח הבנה טובה יותר של היכולות של מצרים והאפשרות שתצא למלחמה היה סא"ל יואל בן פורת, עוזרם של ארנן ודיגלי במחלקת האיסוף. בן פורת היה איש מערך ההאזנה של יחידה 848 (כיום 8200) אך גם קצין מחקר בעברו, והוא ראה בהתרעה משימה מרכזית. בהמשך מונה למפקד היחידה וסיים את שירותו בדרגת תא"ל.
על רקע זה הוא הגה רעיון להקים “ועדת התרעה" משותפת לאיסוף ולמחקר, שתעסוק גם בעקרונות וגם בפיתוח כלים. נציג המחקר בצוות היה רס"ן אלקנה הר נוף. התוצר העיקרי של הוועדה היה ספר "סימנים מעידים" למלחמה. זה בעיקרו היה ריכוז של 150 פעולות (באוויר, בים ובעיקר ביבשה) בגזרה המצרית וכמאה בחזית הסורית, שזיהוין של חלקן על ידי המודיעין ישמש כהתרעה וכאבן בוחן לכך שפני האויב למלחמה.
רשימת הסימנים המעידים בחזית הדרום כללה, בין השאר: קידום כוחות צליחה למחפורות ולנקודות צליחה, בניית מערכי הביצורים ורמפות הטנקים לאורך התעלה, תגבור ארטילריה, קידום כוחות משוריינים, שינוי היערכות טנקים לאורך תעלת סואץ קידום סוללות של טילי קרקע־אוויר והפלגה בהולה של ספינות מנמלי הבית.
כשהושלמה העבודה על הספר ורוכזו כל הסימנים המעידים, הסביר בן פורת לפקודיו כי יש לצבוע כל סימן מעיד שמזוהה בצבע אדום. אם ייצבעו 60%־70% מכלל הסימנים, יש להתריע כי מלחמה בפתח, גם אם אין שום מידע מודיעיני קונקרטי שמצביע על כוונת מצרים או סוריה לצאת למלחמה. "הספר היה אמור להיות כלי טכני שינתק את המעריכים מ'קונספציות'", כותב אשר. לדבריו, בפועל "נראה שלא עשו בו שימוש רב לפני מלחמת יום הכיפורים".
לאחר כניסתו לתפקיד ניסה יוסי ברקן לשפר את יכולות איסוף המודיעין בפיקוד הדרום. הוא דרבן להגביר את גיחות מטוסי חיל האוויר לשם צילומי אוויר פנורמיים, להרבות בסיורים ובתצפיות בקו ולבצע ביקורות תקופתיות ביחידות המודיעין. כמו כן, הוא הדגיש שיש להמשיך במיזם של תיעוד חתכי השיפועים, אורך המדרגות ועומק המים בשתי הגדות של תעלת סואץ, כדי להבין, ללמוד ולהיערך כראוי לאפשרות של צליחה מצרית. הכוח המבצע את הבדיקות היה יחידה 707 (צוללנים הגנתיים) של חיל הים, שהחלה במיפוי גדות התעלה והאגמים כבר ב־1970.
בסמיכות זמנית לכניסתו של ברקן לתפקיד, מונה ביוני 1972 סגן עודד קמיניץ (קם) למפקד חוליית הפענוח בפיקוד הדרום. הוא הגה רעיון מקורי וחשוב מאין כמוהו בתחום הפענוח והסימנים המעידים למלחמה: הוא ביקש להגיע לחיזוי מרבי של תפיסת עמדות החירום של סוללות הארטילריה של הצבא המצרי בחזית התעלה כסימן מעיד למלחמה, ולזהות את העמדות המיועדות לתגבור החזית ומיקומן. קמיניץ יצר קשר עם יחידת המחשב של הכור הגרעיני בדימונה, שהייתה אז מהיחידות המתקדמות בנושא.
בעזרת המחשב של הכור נרשמו כל העמדות החפורות של סוללות הארטילריה המצרית ממערב לתעלה, כולל הגדולות ביותר שהיו שייכות לדרגים של הארמיות ורמת המטכ"ל. כל עמדה קיבלה "מספר ברזל". בתום כל גיחת פענוח הוזרמו נתוני העמדות המאוישות ליחידת המחשב. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה התמונה, ועודד קם הצליח להציג לקמ"ן הפיקוד, סא"ל גדליה, את מפת היערכות החירום של הצבא המצרי, אשר מימושה יהווה סימן מעיד מרכזי לפתיחת מלחמה.
מהלך אחר לו היה שותף ברקן לפני המלחמה היה פיתוח מטוס זעיר ללא טייס (מזל"ט). הוא ושותפיו למיזם איתרו נגד בבסיס חיל האוויר בחצרים שתחביבו היה הטסת טיסן ממונע. הנגד הסכים לשתף עמם פעולה. הניסוי הראשון התקיים באביב 1973 במנחת שדה תימן ליד באר שבע.
"לגחון הטיסן חוברה מצלמה מסוג לייקה, שהוכוונה לצילום אוטומטי", נכתב בספר, "הניסוי הצליח, והוחלט לבצע ניסוי נוסף באזור איסמעיליה שבתעלה. המפעיל הצליח להטיס את הטיסן לעבר הגדה המערבית של התעלה. לפתע רצו חיילים מצרים לעמדות ירי. יחד עם המפעיל החלטתי להנחית את הטיסן לפני שתתפתח תקרית ירי. מרוב התרגשות ובגלל כיווני הרוח, נפגע הטיסן קשות במהלך הנחיתה. התמונות שהתקבלו היו מאוד מטושטשות ובלתי ראויות לפענוח. התאכזבנו מהתוצאה ונאלצנו להעניק למפעיל פיצוי כספי חלקי על הנזק מקופת היחידה". יחלוף כמעט עשור עד שמל"טים יוכנסו לראשונה לשדה הקרב, במלחמת לבנון ב־1982.
סימנים של מלחמה
הספר, כפי שמעיד מחברו, אינו מתאפיין בגילויים רבים. "כמי שעוסק במחקר היסטורי בכלל ובזה של צה"ל בפרט וחי את נושאי המודיעין במהלך יובל השנים האחרונות, היו לי אישית מעט הפתעות", אומר ד"ר אשר ל"מעריב־סופהשבוע", "ייחודו של הספר שהוא מסתמך על זיכרונות, רישומים ומסמכים אותנטיים, בעיקר של אלה שלקחו חלק בעשייה". ובכל זאת, הוסיף, "על הספר אמר ראמ"ן בעבר האלוף גזית שנכון שאין בו סודות גדולים, אך הוא (אם היה ראמ"ן המצרי) היה משלם עבורו מחיר גבוה, בעיקר בשל נקודת המבט הכוללת באופן כרונולוגי ובמקביל את תחומי העשייה כולם".
אפשר למצוא בספר כמה חשיפות מעניינות. כמו לדוגמה העובדה שהתבררה לאחר המלחמה, כי המודיעין הסורי הפעיל חוליית טרור של ארגון ה"צאעיקה" למטרות הונאה והסחת דעת מההכנות למלחמה. כשבוע לפני המלחמה השתלטה החוליה על רכבת שהובילה עולים מברה"מ למחנה המעבר בווינה. ראש הממשלה גולדה מאיר התייחסה לחטיפה בחומרה וטסה לאוסטריה לפגישה בנושא עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, שנכנע למחבלים ב־28 בספטמבר. חלק ניכר מהקשב ומאמצעי האיסוף של המודיעין הוסטו לטיפול במשבר.
שלושה עריקים מצבא סוריה דיווחו לפני המלחמה על צו נשיאותי להקפאת שחרורים מהצבא. סוכן־אלחוטן שכינויו "קינשסה" שהופעל בידי 154 (כיום 504), היחידה להפעלת סוכנים חוצי גבולות, שלח מברקים המצביעים על שינויי היערכות וכוננות ברמת הגולן: ב־2 באוקטובר 1973 יירטה יחידה 848 שיחה של אשת קצין בחטיבת שריון 47 שחיפשה את בעלה והתברר לה כי החטיבה ירדה מאזור חומס לגבול עם ישראל. באמ"ן ידעו ממידע קודם שחטיבה זו הוקמה רק למטרה אחת: מלחמה בישראל. אל"מ חגי מן, שהיה קמ"ן פיקוד צפון במלחמה, סיפר בכינוס כי התגלה מידע על משאיות לחם שהוסטו מנתיבן השגרתי לבסיסים קבועים כדי לספק מזון לכוחות שנפרסו ליד הגבול. ועוד ידיעה שהגיעה ל־154 דיברה על כך שנאסר על רועים בכפרים לצאת לשדות בקרבת הגבול.
בעקבות מברקו של "קינשסה" שלח מפקד 154 אל"ם ינאי זקס מכתב לרמ"ח איסוף מנחם דיגלי, ובו ריכז את כלל ידיעות היחידה המצביעות על אפשרות למלחמה.
אסור גם לשכוח כי ב־25 בספטמבר טס חוסיין מלך ירדן לישראל ונפגש במטה המוסד בגלילות עם גולדה מאיר. חוסיין סיפר על ההכנות והתוכניות המתואמות למלחמה בין מצרים לסוריה, וכי צבא סוריה נמצא בעמדת זינוק לתקיפה. לשיחת חוסיין־גולדה האזינו מחוץ לחדר בכיר בחטיבת המחקר באמ"ן סא"ל זוסיה (זיז) קניאזר וראש מחלקת ביטחון שדה אל"ם אברהם אלזון. במקביל, אל"ם אהרון לברן, סגנו לענייני מבצעים של אריה שלו, שוחח עם בכיר מהמודיעין הירדני ושמע דברים דומים.
אפשר גם להוסיף את המברק שיירטה ב־5 באוקטובר יחידה 848, ששלח הנספח הצבאי של עיראק במוסקבה למטהו בבגדד. את המברק פענח סא"ל ראובן ירדור, מפקד יחידת הפענוח, ובו נאמר במפורש כי פני מצרים וסוריה למלחמה.
למרות פריטי מידע אלה ואלפים רבים שנזכרים בספר בדבר סימנים מעידים והכנות למלחמה, זעירא, שלו וחסידיהם לא שינו את הערכתם בדבר "סבירות נמוכה" למלחמה. רק המידע שסיפר סוכן המוסד אשרף מרוואן בשבת לפנות בוקר, בפגישתו בלונדון עם ראש המוסד צבי זמיר, שינה את ההערכה ועורר את מפקדי אמ"ן והדרג המדיני להבין כי כנראה "היום תפרוץ מלחמה".
זעירא הצליח בשנים האחרונות להפיל בפח ולשטות בעיתונאים וחוקרים ואפילו את ראש אמ"ן לשעבר שלמה גזית, שהחלו לקבל את גרסתו השקרית כאילו מרוואן היה סוכן כפול. מספרו של דני אשר אפשר להבין בחדות כי גם אם מרוואן לא היה קיים, היה לישראל שפע מידע כי המלחמה בפתח.
ולכן, כפי שכבר הצביע בעבר בכיר המוסד דוד ארבל בספרו "שיגיון ללא כיפורים" (שנכתב עם אורי נאמן), צריך לחדול מלדבר על "הפתעת יום הכיפורים". מוטב לדבר על קיבעון מחשבתי של הדרג המדיני, הצבאי ובכירי אמ"ן, בראשות זעירא. מצרים וסוריה לא הפתיעו את ישראל. ישראל הפתיעה את עצמה.