הסדר הפוליטי החדש עושה טוב לכדורגל, אבל לפני כן, האם תהיתם פעם מדוע הוא הפך לדת במדינות קתוליות–לטיניות ולא במדינות פרוטסטנטיות? כן, אני יודע שאנגליה, אהובתי הנכזבת והמאכזבת, זכתה בתואר הנחשק אי־שם לפני 52 שנה. אני יודע גם שגרמניה, שנייה רק לברזיל במספר הזכיות בטורניר החשוב, היא מעורבת מבחינה נוצרית–דתית, אבל אפילו היא בטלה מול הציר הלטינו–קתולי: ברזיל, איטליה, ארגנטינה, אורוגוואי, ספרד וצרפת, ששלטו במפעל הזה, סמל הכדורגל, כמעט מיום היווסדו.
ארצות הברית, למשל, היא מדינה חולת ספורט, אבל הכדורגל בה, הגם שהפופולריות שלו נמצאת בעלייה, הוא בעיקר עניין לקבוצות אתניות ממוצא קתולי: אמריקה הוואספית מעדיפה עדיין את הפוטבול, הבייסבול והכדורסל.
זה לא מקרי: אם ניקח את התיאוריה המפורסמת של מקס ובר על הקפיטליזם כתרגום גשמי לאמונה הפרוטסטנטית, הרי שמדינה פרוטסטנטית קפיטליסטית אמורה לדחות את הכדורגל על הסף: בענפי הספורט שלה שולט הרצון להיות הכי טוב, הזכאי לניצחון: הקבוצה המנצחת היא לעולם זאת ש"הגיע לה" - ממש כמו שבחיים הקפיטליסטיים המצליחן הוא הצודק והעני אשם בעוניו, פועל יוצא של הדרך שבה מביט האל על חייהם של מאמיניו הפרוטסטנטיים, שבעיניהם הצלחה בעולם הזה ממשיכה גם בעולם הבא.
אצל הקתולים, לעומת זאת (ואגב, גם אצל היהודים), החיים האלה הם רק הספתח לגלגול הנשמה: אתה יכול להיות עני מרוד, אבל צדיק גדול: בעולם הזה אתה יכול להתקיים על שאריות, אבל בבופה החופשי של גן העדן כבר מתקינים עבורך דליקטסים מבשר הלווייתן ושור הבר.
הציניות של הכדורגל, משחק שבו יכולה להיות קבוצה אחת טובה ודומיננטית, אך חסרת מזל, ולעומתה קבוצה שתעבור את החצי רק פעם אחת במשך 90 דקות, אבל תכבוש שער ניצחון מקרי, מתלבשת על האמונה הזאת כמו וולה מ–30 מטר היישר לחיבורי השער. חוסר ההגינות המובנה בכדורגל מדמה את חוסר הצדק של העולם הזה, של החיים האלה, ולכן רק בארצות קתוליות הכדורגל יכול להיות דת.
צדק קפיטליסטי
השימוש בווידיאו הוא כניעה של הכדורגל לתרבות המערבית–קפיטליסטית, רצון להתחבב מעט על מי שהם עדיין בעלי המאה, גם אם דעתם נחלשת: הלקוחות במערב אירופה וצפון אמריקה. להם קשה לשאת את חוסר הצדק שמובנה במשחק. אימוץ הצפייה בהילוכים חוזרים מקטין את חוסר הצדק הזה; גיבורים חסרי הגינות (שהיא ההגינות האמיתית עבור מי שגדל בצד האפל של החיים האלה) כמו דייגו מראדונה, כבר לא יכבשו לעולם שער באמצעות “יד האלוהים". העצירה המלאכותית לצורך צפייה בווידיאו, סימן ההיכר הבולט של המשחקים ברוסיה, מספקת במקביל (חכו רק שזה יתחיל) הזדמנות נהדרת למפרסמים, בעיקר כאלה שרוצים להיות מזוהים עם עובדות ועם החלטות נכונות. איפה נרשמה הסתייגות מה–VAR? במדינות הקלאסיות של הכדורגל, אלה שראו גם בהחלטות שגויות של השופט חלק מהאלמנטים שמקרבים בין המשחק הגדול לחיים עצמם. הרי גם בבתי משפט קורה שהשופט טועה וחורץ גורלות שלא בצדק.
כשאנגליה הצדיעה להיטלר
אפשר לספוק כפיים מול המונדיאל ברוסיה: בעוד חיל האוויר של פוטין מפציץ את המורדים בסוריה - רק כדי שחייליו של בשאר אסד (עם מעט עזרה מידידיהם השיעים) יוכלו לשחוט אותם על הקרקע, זוכה רוסיה ללגיטימציה מטורפת מצד שני מיליון תיירים שהגיעו לשלב הראשון של הטורניר: כפול מהתחזיות, והוכחה לכך שאיסור על הפגנת חיבה הומוסקסואלית או על הפגנות נגד פוטין לא ממש מזיז לתייר המערבי החדש.
למה אפשר לספוק כפיים? כי מי שיעשה כן ניחן בזיכרון קצר: בזמן המונדיאל בארגנטינה כיסה הקונפטי שהושלך מהיציעים על שלטון אימים; באולימפיאדה של 1936 התרפס העולם בפני אדולף היטלר; ואילו ארצות הברית (ובעקבותיה כל גרורותיה במערב, כולל אחת מהמזרח התיכון) החרימה את אולימפיאדת מוסקבה בגלל הפלישה לאפגניסטן (צחוק הגורל הוא שארצות הברית שמימנה בשעתו את המורדים המוסלמים שלחמו בכוחות הרוסיים, פלשה לימים לאפגניסטן בעצמה כדי לנסות למזער את הנזקים שמחולל במערב הגולם שקם על יוצרתו). ואפשר ללכת רחוק אף יותר: בימי השלום של מינכן, כאשר ממשלת בריטניה ניסתה לשלוח מסרים פייסניים לגרמניה, התקיימו משחקי ידידות בין נבחרות שתי המדינות. משום שהפיהרר עצמו כיבד בנוכחותו את המשחק שנערך בגרמניה, התבקשו שחקני נבחרת אנגליה להצדיע במועל יד בעת נגינת ההמנונים. אחת התמונות הבזויות בתולדות הכדורגל היא של שחקנים במדי נבחרת שלושת האריות עושים זאת מול יציע הכבוד, רגע לפני המלחמה.
בכך לא תמה הסאגה המבישה: במשחק הגומלין שנערך באצטדיון וייט הארט ליין התנוסס בגאווה מעל לאצטדיון דגל צלב הקרס. את אשר התחולל בנפשו של יהודי–אנגלי (טוטנהאם של אותן שנים אכלסה יהודים רבים) עם קרובי משפחה בגרמניה אפשר רק לנחש.
אפשר - ואולי גם צריך - למחות כלפי פיפ"א על מכרם בכסף צדיק לפוטין, ואביון בעבור נעלי כדורגל חדשות מתוצרת קטאר, אבל שימוש ציני בספורט בכלל ובכדורגל בפרט היה תמיד חלק מהרפרטואר הפוליטי: מנוויל צ'מברלין ועד מירי רגב.
זיכרונות אהבה ממקסיקו
ועדיין, שנותיו היפות של המונדיאל היו המחצית השנייה של המאה ה–20, וזה לא היה בגלל הכדורגל (זה אף פעם לא בגלל הכדורגל). הסיבה היא שהעולם המזועזע מההרס וההרג של מלחמת העולם השנייה החליט לעשות הכל כדי להפיק לקחים - והמונדיאל התאים לאג'נדה הזאת כמו שער ניצחון בדקה ה–90 של הדרבי. כשגרמני מדבר על “הנס של ברן", הוא מתכוון לרגע לידתה של גרמניה האחרת אחרי מלחמת העולם השנייה. אומנם המלחמה תמה תשע שנים לפני הנס המדובר, אבל בערך בתקופה הזאת חזרו מעט השבויים שנותרו בחיים מחזית המזרח לבתיהם, והנס הספורטיבי (במסגרתו הפכה הנאציונל מאנשאפט פיגור של 2-0 לניצחון 2-3 דרמטי בגמר המונדיאל שהתקיים בשווייץ) התחבר לנס הכלכלי של שיקום גרמניה.
טורניר ספורט שמפגיש שחקנים ואוהדים מכל קצוות תבל לחוויה מרכזית אחת התאים מאוד לפילוסופיה הפוסט–מלחמתית והפוסט–טראומטית שביקש המערב לקדם כחלק מהחלת ערכיו על העולם. השאיפה הזאת, שהגיעה לשיא עם המהפכה התרבותית של שנות ה–60, הביאה את הרומנטיקה של אירועי הספורט הגלובליים לשיא: שיאני אולימפיאדת מקסיקו 1968 חתכו לא רק את האוויר הדליל של מקסיקו סיטי אלא גם את השמרנות הישנה, כשחלק מטקסי המדליות מנוצלים למחאה פוליטית נגד אפליית שחורים באמריקה.
שנתיים מאוחר יותר, באותה זירה ממש, התקיים גם אחד המונדיאלים שנחשבים לטובים בכל הזמנים, זה שבו הוענק הגביע בפעם השלישית לנבחרת הכי יפה ושמחה שידע המשחק אי־פעם. לא בכדי היה זה פלה, שכחלוף כמה שנים עבר לניו יורק קוסמוס, הראשון לסדוק את חומת ההגנה של פילוסופיית החיים האמריקאית שדוחה את הכדורגל על הסף.
כ"ח שנים מאוחר יותר היה נדמה שהכדורגל השלים את המשימה: המונדיאל בצרפת משך אליו לא מעט מאנשי השעה, סלבס, אלה שנחשבו פעם לחוג הסילון. המיקום האופנתי הכניס לכל סלון בעולם את יציעי הכבוד, שבהם נראו לא רק אוהדים צבעוניים אלא גם אנשי עסקים, כוכבים הוליוודיים, האנשים היפים והנכונים. נדמה היה ששום דבר לא יעצור את הכדורגל, אפילו האינטרנט, חיה חדשה יחסית בשטח התקשורת של אותם ימים, הצטרף לחגיגה הגלובלית בלי לחתור תחת יסודותיה. זה היה נכון בערך כמו הקריאות שהעלו על נס את צרפת האחת, מדינת כל אזרחיה, שפרצו מפי החוגגים את זכייתה המפתיעה של הנבחרת המארחת בטורניר, זכייה שהתבססה לא מעט על כישרונם של מהגרים ובני מהגרים.
מופרעי קשב
קשה להאמין, אבל זו הייתה שירת הברבור של הכדורגל כחוויה מודרנית, רומנטית ושוחרת שלום. המהפכה הטכנולוגית–תקשורתית, שהייתה אז בחיתוליה, החזירה את הכוח להמונים, חתכה את המתווכים, שימשה פלטפורמה לכל מי שעיין בסתר את האליטות, והפכה את הכדורגל מביטוי תרבותי של גלובליזציה לשיקוף של רוח התקופה. אם תרצו, ההגעה של המוני תיירים לרוסיה של פוטין מבטאת את היחס העוין לערכים שמנסים לקדם כלי התקשורת שנותרו בשליטה אליטיסטית: על כל סיפור MeToo# - המהלך התקשורתי המשמעותי ביותר של הכוחות הנאורים, בלי ולפעמים עם מירכאות - יש שלושה גברים שהגיעו לטורניר בגפם, מתוך מטרה ליהנות ממין גדול תמורת כסף קטן (יחסית). על כל סטרייט שצעד בגאווה מתוך הזדהות עם חבריו, מכפר סבא וראשון לציון ועד לסן פרנסיסקו, יש המוני תיירים שהגיעו ליהנות קצת ברוסיה של פוטין. אלה הבהירו שההכלה והקבלה הן לא יותר מנחלתם של כמה אינטלקטואלים חילונים ליברלים בעולם שמתכנס בחזרה לתוך קונסרבטיביות לאומית, חברתית ומשפחתית.
אבל הטכנולוגיה גרמה לא רק להפרעה באג'נדה שהפכה את המונדיאל לאחת מהחגיגות הכי כיפיות של המאה ה–20. היא הפכה את כולנו למופרעי קשב, חסרי יכולת להתחייב לתוכן מתמשך: אם פעם הלכנו לקולנוע כדי לראות סרטים שלא היו זמינים בטלוויזיה, הרי שהיום אנחנו הולכים אליו כי אנחנו כבר לא מסוגלים להתחייב לשעה וחצי של צפייה רצופה במציאות רב–ערוצית, שבה אצבעותינו מרחפות בו–זמנית על השלט ועל מסך המגע של הטלפון החכם.
במונדיאל הזה נשברו שיאי הצפייה בפלטפורמות הדיגיטליות. הרשו לי להניח שמי שצפה, כמוני, מתוך אילוצי עבודה, בחלק מהמשחקים על גבי הטלפון הנייד שלו, ראה בעיקר את ההיי–לייטס: זו לא הפניית עורף לכדורגל, חלילה, אלא לעצם הרעיון שניתן להקדיש שעתיים רצופות למשהו שאינו שינה.
הקטארים באים
הכדורגל העולמי, אחת החוויות הגלובליות הגדולות ביותר של המאה ה–20, משנה את צורתו. הנבחרת המארחת של המונדיאל הבא, קטאר, תורכב משחקנים מתאזרחים. ביטוי מדהים ללאומנות החדשה, הצעקנית, זאת שששה אלי קרב אבל לא מוכנה לשלם את המחיר. זאת שבה הכסף קונה הכל. אם את החלק הטוב של המאה ה–20 אפשר למקם על הציר שבין מקסיקו 70' לצרפת 98', הרי שהכתובת “ברוכים הבאים למאה ה–21" נמתחת על הציר שבין מוסקבה לקטאר, בין גזפרום לבארות הנפט. נכון שרק ארבע שנים מפרידות בין השתיים, במקום 28 בדוגמה הקודמת, אבל גם זה מסימני הזמן: במאה ה–21 תהליכים גלובליים הם הרבה יותר מהירים.