זו כוחה של הדחקה. בגבול ישראל־עזה מתחוללת זה 105 ימים מלחמת התשה, רק שבישראל מסרבים לקרוא לה כך. ובינתיים, נמשכת ההסלמה של פעולה־תגובה־פעולה ואנו בדרך למבצע צבאי נרחב שסופו אף מלחמה. הלוואי שאתבדה.
מצוקתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כה רבה, עד שהוא לא טרח לבקר באזור מאז תחילת האירועים – "צעדות השיבה", בלשון חמאס, ב־30 במרץ.
זו מלחמת התשה שממשלת חמאס מנהלת בנחישות בשני מרחבים - באוויר וביבשה - בעזרת שלוש מערכות נשק: 1. עפיפונים ובלוני תבערה, ששרפו עד כה כארבעים אלף דונמים של חורש טבעי, שדות, מטעים ושמורות טבע. 2. הפגנות ומהומות על הגדר, שבהן גם נעשה שימוש במטעני חבלה ורימוני יד, שאחד מהם הושלך שלשום ופצע רב־סרן, סגן מפקד גדוד שריון. 3. שיגור רקטות, ובעיקר פגזי מרגמה, ליישובים בעוטף עזה.
מאתמול לפנות בוקר נורו מעזה יותר מ־170 רקטות ופגזי מרגמה למרחק של 10־15 ק"מ, ולמרבה המזל מספר הנפגעים היה קטן וגם הנזק לרכוש היה מועט יחסית. מאז פרצה מלחמת ההתשה שיגרו חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים סלפיים כ־500 רקטות ופגזי מרגמה – ממוצע של ארבע־חמש ליום.
עד כה, במלחמת ההתשה הזו, ידו של חמאס על העליונה. הוא קבע משוואה וכללי משחק חדשים. כללים אלה, לשיטת חמאס ובהשלמת ישראל, אומרים בערך כך: מותר לנו להפגין ולפגוע בגדר ומותר לנו לשרוף את שדותיכם, אך לכם אסור להגיב על כך בתקיפות בעזה. כל תקיפה, קטנה כגדולה, תיענה באופן מידתי ברקטות ובפגזי מרגמה. ישראל לא מצאה מענה לכללי המשחק שחמאס כופה עליה. אין כרגע פתרון טכנולוגי יעיל וזול יחסית לעפיפונים ולבלוני התבערה, וספק אם יימצא. ישראל אינה רוצה במלחמה וממשלת נתניהו רק רוצה לעבור את הקיץ בשלום, במיוחד כשהבחירות יתקיימו כנראה תוך שישה עד תשעה חודשים.
חמאס לא מתרגש
הממשלה מהמרת כי גם חמאס אינו מעוניין במלחמה, משום שיש לו כמובן מה להפסיד. אבל נראה שחמאס מזהה את מגבלות הכוח ואת החשש הישראלי לצאת למבצע נרחב או למלחמה, וממנף זאת לטובתו ולמיסוד המשוואה שהוא מכתיב. הגדילו לעשות קצינים בכירים בצה"ל, שתדרכו כמה עיתונאים כי "על עפיפונים לא יוצאים למלחמה" והאשימו את הציבור והתקשורת ביצירת היסטריה. אבל אתמול דובר צה"ל, תת־אלוף רונן מנליס, נאלץ להחליף דיסקט ולהודות כי אכן "יש פגיעה בתחושה הביטחון של התושבים".
משום כך חמאס גם לא מתרגש במיוחד מהאיומים של ישראל להסלים את התקיפות. אתמול ביצע חיל האוויר את התקיפה הגדולה ביותר ביום, מאז מבצע צוק איתן, שהשבוע מלאו ארבע שנים לתחילתו. ההישג של אותה מלחמה – שקט – הולך ומתפוגג לתוך האש ותמרות העשן. גם הניסיון שנעשה השבוע, בשליפה מהמותן של שר הביטחון אביגדור ליברמן ונתניהו, להדק את הסגר על עזה ולהכריז על סגירת הגבול בכרם שלום – נחשף במלוא ערוותו. המעבר לא נסגר, סחורות כמו דלק, מזון ותרופות המשיכו לעבור בו, ובמקביל מצרים פתחה את מעבר הגבול שלה ברפיח. במילים אחרות, הלחץ הכלכלי שהכריזו ליברמן ונתניהו התגלה כפייק ניוז.
מאז החלה מלחמת ההתשה, טוענים נתניהו וליברמן, וגם במערכת הביטחון, כי הקשב שלהם מופנה לאיום האסטרטגי החשוב יותר של זירת סוריה. נתניהו וליברמן מקדישים את רוב מרצם להכרזות בומבסטיות כי הם חותרים לסלק את איראן, חיזבאללה והמיליציות השיעיות שלה מכל שטחה של סוריה. זה לא יקרה, כפי שגם הם יודעים בסתר לבם. נראה שהמתווה המתגבש בהבנות בין סוריה־רוסיה וישראל הוא שאיראן תורחק מגבול ישראל למרחק של עד 40 עד 60 ק"מ – אף שזה יהיה בעייתי לכפות את זה בכלל ובאזור דמשק בפרט. אלא שבינתיים המציאות בעזה טופחת על פניהם של נתניהו וליברמן. סוריה ואיראן הן בעיה אסטרטגית לטווח ארוך, אך עזה גם היא כאן והיום זו הבעיה הבוערת יותר, תרתי משמע. אך נראה שלנתניהו וליברמן אין מושג מה צריך לעשות. הם לא רוצים מלחמה, וטוב שכך. אך הם גם אינם רוצים הסדר ארוך טווח שיביא לעוד שלוש־ארבע־חמש שנות רגיעה.
הסדר כזה אפשרי. אפשר לנהל משא ומתן ישיר או עקיף עם חמאס. מתווכים לא חסרים. אפשר להגיע בשלב ראשון למו"מ להסדר על החלפת שבויים ונעדרים, שבו תאלץ ישראל לשלם מחיר, כולל מחבלים עם דם על הידיים. בשלב השני, צריך להתחיל בהדרגה לאפשר לשקם את הרצועה במיזמים – לטווח קצר, בינוני וארוך - כולל הקמת תחנת כוח ומתקן התפלה, בניית תשתיות ביוב והקמת נמל. זאת במקביל להרחבת אזור הדיג לעזתים והסרת המצור. חמאס יצטרך להסכים לפירוז, לפחות חלקי, של הרצועה ולהשמדת חלק ממערך הרקטות שלו. אבל ספק רב אם במצבו הפוליטי הנוכחי יכול נתניהו להרשות לעצמו להגיע להסדר על פי מתווה זה או אחר. בקיצור, אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו. הוא מצוי במלכודת וכבר יש סימנים שהבייס שלו מתחיל לצאת נגדו.