בכל שנה סביב ימי בין המצרים ותשעה באב הים הופך למסוכן ומלא זרמים. כמו עם ישראל. בלגן מאורגן וסוחף. כמו הישראלים הים הוא גם מהנה, גם מושך, גם סוער וגם מסוכן. בעיקר זרמי המעמקים. אני מתפלסף על הים, כי לאחרונה נסחפתי לגלישה על סאפ. גלשן שעליו עומדים וחותרים בעזרת משוט. המועדון של דנה ועמית ענבר מארגן מדי יום כמה חתירות של גולשים ובעיקר גולשות, וכמי שזה עתה החל לעסוק בתחום נסחפתי והתרשמתי מכללי התחביב החדש שדומים לחיים עצמם.
כלל ראשון לעומד על הגלשן הוא להביט אל האופק. הרגליים יעשו את שלהן מול הגלים המטלטלים, והמבט אל האופק יבטיח יציבות. מבט למטה על הים, על הגלשן או על עצמך יביא לנפילה. הכלל השני הוא לחתור. כל הזמן. מהירות שווה יציבות. כל רוכב אופנוע - תחביב נפלא בתנאי שאתה לא מתנגש בוולוו (סליחה, דני, החלמה מהירה) - כמו כל רוכב אופניים, סקייטים או סקייטבורד יודע את זה. אז התחביב הזה מעודד חתרנים. בימים אלה גם אני חתרן בלתי נלאה.
תוך כדי חתירה וחתרנות הבחנתי בעוד כלל שמיד הזכיר לי את החיים הפוליטיים בארץ ובעולם. מכיוון שיש משוט אחד, הדרך להתקדם בחתירה היא בכמה אבחות משוט לצד אחד ואז כמה לצד השני. פעם ימין ופעם שמאל. זה מיד הזכיר לי דברים שאמר פעם אהוד ברק, כשעוד היה ראש ממשלה ופוליטיקאי פעיל, חמקן וזהיר, חכם אך מתחכם, שהתמודד עם ביקורת נוקבת על זיגזוגיו, כלומר על שינויי הדעה שלו. ברק לקח משל מתחום השיט ואמר שמפרשית שמגיעה לחוף מבטחים נאלצת לזגזג פעם לשם ופעם לשם. ברק הסביר שהוא מזגזג, אבל היעד שלו ברור. הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע.
גם כיום ברק יוכל לטעון שהוא יודע בדיוק מה היעד שלו, ולכן הוא זיגזג בין ילד התפנוקים של יצחק רבין לצ'ילבה של שמעון פרס, מקים ישראל אחת, עמותת תקווה לישראל, המשחן שלא ישן, קמפ דיוויד, שפרדסטאון, קמפיין האימים מול אריאל שרון, שר הביטחון של אהוד אולמרט ושל בנימין נתניהו. הכל זיגזוגים לצורך הגעה ליעד. רק אנחנו לא תמיד בטוחים שהבנו. עוד מעט נחזור לברק, אבל מי שאוכל אותו בלי מלח בדרך ההתקדמות הזאת הוא ראש הממשלה.
בניגוד לברק, נתניהו נוקט הכחשה וזעם כשמדברים איתו על זיגזוגיו. אם תשאלו אותו, הוא מעולם לא זיגזג. הוא יציב, רק העולם משתנה סביבו. אצל נתניהו לזיגזוג יש מנגנון הפעלה מיוחד נוסף: לחץ נגדי. כלומר, אם כולם אומרים דבר אחד, כדי לייצר תנועה שונה חייבים להפעיל לחץ נגדי. זה מה שדרבן אותו לשאת את הנאום בקונגרס האמריקאי נגד הסכם הגרעין ונגד ברק אובמה. זה מה שעומד מאחורי הפשרות ההיסטוריות הבזויות שעשה מול הפולנים ומול הונגריה: להבנתו, המדינות האירופיות הללו יכולות להפעיל לחץ נגדי מול האיחוד האירופי, שנתניהו רואה בו גוף מוטה, מנוון ואנטי־ישראלי, ששבוי בקונספציה שגויה והרסנית בעניין הפלסטיני והערבי.
לזגזג בלי בושה
הפלא המרתק הוא שהניתוח השכלי של נתניהו לא מונע ממנו להיות קורבן של אותו מנגנון הפעלה. קחו את הפער בין מעמדו הבינלאומי לבין התנהלותו הפוליטית: ראש הממשלה משחק בתקופה האחרונה בליגה של הגדולים. הוא קפץ לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ראה משחק חצי גמר במונדיאל, הכין את הקרקע לפסגת הלסינקי, הצטלם, העביר מסרים, זכה לאזכור מחמיא מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ והיה שם כשישראל דורגה במקום השמיני בין המדינות העוצמתיות בעולם. אבל למרות הכוח, המעמד והתמיכה בישראל הוא נשאר פוליטיקאי שפועל רק כשהוא חייב לעשות זאת ורק כאשר לוחצים עליו.
אבל הוא לא רק נלחץ, הוא גם מזגזג בלי בושה, בלי היסוס. הדוגמה האחרונה היא חוק הפונדקאות. הוא הונח באישור ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה על ידי יעקב ליצמן, תוך החרגת זוגות גברים הומוסקסואליים. נתניהו שתק. ליצמן יצא נגד ההומואים, וראש הממשלה לא עשה כלום. הוא לא דפק על השולחן, לא מחה, לא התערב. אבל אז החלו המחאות והלחץ הציבורי. בלי למצמץ נתניהו פרסם סרטון שבו הוא יוצא נגד התיקון שיוצא נגד ההומואים. אחלה. כולם מחאו כפיים. אבל אז הוא הצביע והעביר את החוק כפי שהוא, תוך הבטחה שהוא יתוקן בעתיד. פעם ככה ופעם ככה. אם הלחץ ייפסק, זה לא יקרה לעולם, כי נתניהו פועל רק תחת לחץ.
זה בדיוק מה שקרה בעניין הדרום. במשך מאה ימי תבערה נתניהו לא בא לבקר. החלה ביקורת והופעל לחץ, נערכו הפגנות ונכתבו מאמרים, והשבוע שני ביקורים: באוגדת עזה עם שר הביטחון ובשדרות. נתניהו בא להיות ולהיראות, אבל דילג על השדות.
גם החלטת הקבינט וסוף השבוע האלים הם תוצאה של לחץ מימין, בעיקר של נפתלי בנט, להגיב ולהפציץ. נתניהו אותת שזו לא הדרך, אבל הלחץ ואי־שביעות הרצון עשו את שלהם. נתניהו מיישר קו עם בנט ושוב מאיים על חמאס. גם בהצהרה הפולנית נתניהו עמד זקוף, עד שהלחץ נהיה מעיק. או אז הוא הבטיח להביא בחשבון את הביקורת של ההיסטוריונים, אך בינתיים לא עשה כלום. אולי כי הלחץ פסק והביקורת שככה.
נתניהו לא יוזם. הוא מתנהל, מגיב, מכבה שריפות. ואם יש קצת לחץ, הוא לא מהסס לפרסס. בניגוד לפוליטיקאית הנערצת עליו מרגרט תאצ'ר שאמרה: "הגברת הזו לא בעניין של פניות", נתניהו לא מהסס וחוזר בו. מהר. ובלי בושה. וזה עובד. כמו במקרה אלאור אזריה, כמו במקרים של חוק הלאום וגיוס בני הישיבות.
אהוד ברק, שותפו לשעבר של נתניהו ששפע מחמאות למנהיגותו, הזהיר השבוע מפני גל לאומנות ששוטף את ישראל, "הדומה לתנועות שסגדו לקסמו האפל של הצירוף 'גזע, דם ואדמה'". לדבריו, "בקרבת 'החור השחור' של לאומנות אפלה, משיחית, פועלים כוחות המעקמים את המרחב־זמן ואת המסלול של הפרויקט הציוני כולו. החתירה למדינה אחת, יהודית־משיחית ועם רוב מוסלמי של אזרחים ונתינים מחייבת את ריסוק היסודות והמוסדות של המדינה הציונית־דמוקרטית. חמור ככל שיישמע זה 'או זו - או האחרת'. השתיים האלה לא יכולות להתקיים יחדיו".
מי שקבע שאין פרטנר, ריסק את השמאל הישראלי והלך עם נתניהו כל הדרך לחיסול מפלגת העבודה אמר עוד השבוע: "קומץ זעיר מתמרן מנהיג חלש, לחוץ ולחיץ, שמאחוריו מפלגה פופוליסטית, על מתווה מסוכן מאין כמוהו, הנוגד את האינטרס הלאומי ואת עמדות רוב הציבור. רוב מוחלט של הציבור בישראל רוצה להבטיח רוב יהודי ואופי ציוני־דמוקרטי לישראל, ולכן מעדיף גם בהיעדר אפשרות מיידית להסדר, להתגרש מהפלסטינים. 'אנחנו כאן והם שם', תוך הבטחת המשך השליטה הביטחונית בכל השטח לכל טווח זמן שיידרש". ברק חותר במשוט השמאלי כדי לחזור לפוליטיקה או לשמר את כוחו ולהישאר על הגלגל.
מהליכוד נמסר בתגובה: "אין טעם להתייחס לניסיון השבועי של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל בתולדות ישראל, לקושש כמה כותרות בתקשורת".