מוטב היה לו תשעה באב היה מוקדש לשאלה איך למנוע חורבן עתידי

כאן יעלה אולי מישהו שאלה, אני למשל, האם בית שני חרב באמת בגלל שנאת חינם? לא בטוח. הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור יפה, אבל לא זו הסיבה שבית המקדש חרב. הסיבה היא שהרומאים היו רעי לב בדרגה שהמילה שנאת חינם קטנה עליה. רוע לב כזה, בדרגה שהמילה שנאת חינם קטנה עליה, הוא גורלו של העם הנרדף שלנו זה דורי־דורות. לא נפטרנו ממנה כלל גם בחודש אב בשנת תשע"ח. זה העיקר, ולכן העיסוק בשנאה הפנימית שבתוכנו והטלת האשמה על עצמנו היא לא תופעה כל כך בריאה בעיניי. מוטב היה לו יום האבל הזה היה מוקדש לשאלה איך למנוע חורבן עתידי. 

 

אמת, לא חסרה שנאת חינם בינינו. נכון גם שתיאורי יוספוס פלביוס על המאבקים בין הפלגים בעם תוך כדי המצור על ירושלים, ושריפת מחסני המזון זה של זה, צובטים את הלב. נכון שאם הייתה אחדות בין הכוחות היהודיים שלחמו ברומאים, הקרבות היו יעילים יותר. מי יודע, אולי אספסיאנוס ובנו טיטוס היו מגיעים לפשרה עם היהודים, אולי לפחות לא היו הורסים את בית המקדש? בהיסטוריה דמיונית הכל ייתכן. בכל מקרה, בטוח שאחדות הייתה מועילה לעם העומד על נפשו. הלקחים להווה ברורים.

עם זאת, לא זה; לא שנאת החינם בתוכנו היא הנושא העיקרי של תשעה באב. אופי ציון תשעה באב היה בריא יותר בעיניי אם הוא היה מוקדש לזיכרון הימים שבהם היינו עצמאיים ורוב בארצנו. כרגע הדגש הוא על חורבן בית המקדש, אבל זה צריך להיות יום של אבל על כך שכוחות הרשע מרומא שבאיטליה הרסו זאת. היום אנחנו חיים לכאורה ביקום אנושי יותר, כי מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, איטליה או גרמניה, או שתיהן יחד, כבר לא מתכננות לשלוח צבא לחסל אותנו.

נדמה לנו שאנחנו בעולם נאור שתמיד היה כזה, וטבעי שהוא כזה, ולכן אנחנו יכולים כבר להתחיל להאשים את עצמנו במרתונים של חיטוט עצמי. שכחנו שגרימת תשעה באב ויום שואה חדשים גם יחד היא עדיין שאיפה של כוחות רבים מדי ונחושים מדי בעולם הערבי והמוסלמי שסביבנו.