מי שעינו חדה, או שהוא גר ביישובי עוטף עזה, הבחין בוודאי בשימוש הפוחת בבלוני תבערה מצד חמאס. זה לא שנגמר להם האוויר, לאנשי הזרוע הצבאית, או שנרשמה סרבנות לשרת ביחידת מפריחי הבלונים. בשבועות האחרונים כתבתי כאן על החשיבות שמייחסים בחמאס לאמצעי הזה, שמצד אחד מחולל מהומה בישראל, ומצד שני אינו הורג, ולכן אינו מספק עילה למלחמה. אמרתי שראשי חמאס לא יוותרו עליו בקלות, אבל מטרתם אינה להבעיר את השדות. זהו רק האמצעי. המטרה העליונה שלהם היא הקלות בסגר, ואותן הם יוכלו להשיג, לשיטתם, באמצעי לחץ.
אירועי הדמים שקרו השבוע הם תקלה עבור חמאס. הם לא רוצים לאבד לוחמים, ובוודאי לא לגלוש למלחמה. מלחמה תרחיק אותם מן המטרה העליונה. אבל הם אינם נלהבים לחדול מהבערת הגבול. לתפיסתם, ישראל מבינה כוח, והבלונים הם אמצעי להפעילו. רק אם תרגיש שהיא בגבה אל הקיר, תסכים להרפות מן הסגר.
במשחק הזה אין ארוחות חינם, וחמאס לא הפחיתה את השימוש בבלונים בלי שתקבל משהו בתמורה. בתקופה האחרונה נחשפה הנהגת חמאס מפי המצרים לתוכנית השיקום שהגה צוות השלום של טראמפ. בשבוע שעבר שהתה בקהיר משלחת חמאס. שלשום ביקרו שם האמריקאים. זו יוזמה יומרנית, מרובת סעיפים, מעין תוכנית מרשל שנועדה לחלץ אותם מן הבוץ. באופן פרדוקסלי, היא מייצגת את חלומם הרטוב. פרדוקסלי, כי מכולם, דווקא אמריקה מובילה אותה. אמריקה, שרואה בהם ארגון טרור.
בעוד הגבול עם ישראל בוער, רושמת היוזמה האמריקאית עוד התקדמות. לא רק שצמרת חמאס מובאת בסוד העניינים, אבו מאזן אף מסיר את התנגדותו המתמשכת לתוכנית. זה מפנה דרמטי. עד לאחרונה, ובהתמדה, התעקש הראיס לבלום כל יוזמת שיקום ברצועה. מאז הונחו הפרטים בפניהם, נעתרו ראשי חמאס לרדת מהשימוש בבלונים, כדי להכשיר את האווירה להשקת תוכנית. לא סגירת כרם שלום ולא התקיפות של צה"ל שכנעו אותם לעשות זאת. אבל הם לא יוותרו על האלימות מיד אלא בהדרגה, כדי לא להיראות כמי שנכנעו, ותמיד יניפו את הגרזן הזה ממעל, כדי להשתמש בו כקלף לחצים על ישראל.
התוכנית האמריקאית יומרנית אומנם, אבל חלומית במושגים עזתיים. שליחי טראמפ, קושנר וגרינבלט, הצליחו לרתום אליה את ישראל, מצרים, האיחוד האירופי, סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר ואחרים. האם תקרום עור וגידים? מעטים נותנים לה סיכוי. אבל במצבה של עזה, גם יישום חלקי הוא חבל הצלה.
היוזמה הסעודית
חידה: מי אמר כי העולם צריך להיאבק בתוקפנות האיראנית בצורה שבה הוא נמנע מלפעול בשנות ה־30 מול הנאצים? שגריר סעודיה בוושינגטון, הנסיך חאלד, שהוא לא במקרה גם בנו של המלך. במאמר שפרסם השבוע קבע הנסיך כי איראן מציתה מלחמות בשלט רחוק, ובכך היא דומה למשטר הנאצי. אין זו הפעם הראשונה שבה ארמון המלוכה מגייס את גדול הרוצחים בהיסטוריה לקמפיין שלו נגד השכנים. אחיו של חאלד, יורש העצר מוחמד, כבר השווה את חמנאי להיטלר. הכל נשאר במשפחה.
כשריאד מדברת בלשון זו, עולה התהייה אם הם יודעים מי היו הנאצים. בילדותנו נהגנו לאחל למישהו ששנאנו במיוחד, שימות בקבר של נאצר. ילדים (וקשישות מרירות) נוהגים לגייס ברצינות גמורה את השטן כדי לקלל את זולתם. בניגוד להיטלר, שניצח על מנגנון השמדה שיטתי וגייס למענו את כל המשאבים הלאומיים, אצל נאצר היו אלה בעיקר ססמאות. כשנקרתה בדרכו הזדמנות להגשים אותן, הוא קרס לתוך עצמו בתוך שישה ימים.
כזו היא ההשוואה בין המשטר האיראני לנאציזם. היא מעידה בעיקר על בעליה. עם ידידים כאלה, מי צריך ספרי היסטוריה. אומנם אין מדובר בחבורת צדיקים, אבל הפער בין טהרן לבין מכונת ההכחדה של היטלר גדול מאוד. האיראנים אינה נוקטים השמדה שיטתית, יומיומית ובטוחה של בני מיעוטים. נכון שחוקתם מעניקה פריבילגיות לשיעים בניהול הרפובליקה (חוק הלאום, הגרסה הפרסית), אבל אין בהתנהגותה ולא בתורתה סולם של גזעים. היטלר הצדיק את תפיסתו באומרו כי אין ליהודים, לצוענים ולאחרים זכות להתקיים. האיראנים, לו רצו להשמיד יהודים רק משום שהם יהודים, היו עושים זאת מזמן. עוינותם איננה ליהודים, אלא למפעל הציוני, שהישגו העיקרי הוא הקמת מדינת ישראל.
בניגוד להיטלר, לרפובליקה האסלאמית של איראן אין שאיפות התפשטות גסות. אומנם היא פועלת להרחיב את השפעתה, להתערב בענייני מדינות אחרות וליצור לעצמה בסיסים בבירות האזור, אבל בכך איננה שונה עקרונית מאויבתה המרה סעודיה, או מהגדולות במעצמות. ואם יש בעולם סולם מוסרי של אטימות ורוע, איני בטוח שהאיראנים תופסים בו מקום נכבד מן הסעודים.
כל ניסיון לכרוך באותה נשימה את איראן עם היטלר מפחית מעוצמת הרשע של הנאציזם ומעומק הסבל שזרע לדורות. אז אם מישהו פוגש איזה נסיך סעודי בקרוב, שיבקש ממנו, לטובתם ולטובתנו, להשמיט מדף המסרים המשפחתי את הסעיף על הרייך השלישי.
פעם הייתה כאן תעמולה
אתמול נערך בהיכל התרבות בראשון לציון ערב מחווה לאחים דאוד וסאלח אל־כוויתי, צמד המוזיקאים היהודים מעיראק. על יצירתם האומנותית הם זוכים להכרה אדירה כאן ובמולדתם. זו עדנה מאוחרת אבל מפוארת. מארגן האירוע, אברהם רחמים, הקדיש פרק נאה לסמל נוסף מאותה פזורה. שמו סלמאן דבי, ומעטים הישראלים ששמו אומר להם משהו.
דבי היה שוטר לשעבר במשטרת בגדד. בשנת 1952 הוא עלה לישראל, ובמרוצת השנים השתלב בשידורי קול ישראל בערבית. החל ב־1968 הגיש תוכנית שבועית בשם "אבן אל־ראפדיין", בן שני הנהרות. מיליונים בעיראק ורבבות בישראל האזינו לו בהערצה. הייתה לו מתכונת קבועה. תחילה אמר את דעתו על סוגיה חמה שבכותרות, ששירתה כמובן את צורכי ההסברה של ישראל, ואז השמיע משל עם מוסר השכל. רבים מתרגשים עד היום לשמע המשפט הקבוע בפיו, שהקדים את המשל. האִיי הִיַי אלְקסַה, אתפַאדַ'לו אִסְמַעוּהא (זה הסיפור, אתם מוזמנים להאזין לו).
שאול מנשה, חברו לשידור, אמר השבוע בערגה כי דבי היה אגדה רדיופונית. לתוכניתו האזינו מיליונים בעיראק ובמדינות ערב, ואף בצמרת השלטון בבגדד. להערכתו, פעל דבי בתיאום עם גורמי ביטחון. עוד סיפר מנשה כי בשנותיה האחרונות האזינו לה גם לוחמי צבא עיראק שהיו מוצבים בירדן. השחקן והמורה עודד עמית, שנולד בשם עאדל אל־מועלם ועלה לישראל ב־1970, זוכר שבילדותו האזין לתוכניתו של דבי. בערב שידורה התיישב אביו ליד המקלט והצמיד את אוזנו אליו. "היו ערבים שהלכתי ברחוב, ושמעתי את קולו בוקע מן הבתים. הוא סיפר לעיראקים אמיתות שהם עצמם לא ידעו".
ב־1980, אחרי כאלף תוכניות, יצא דבי לגמלאות. הוא נפטר בעירו תל אביב בגיל 85, בלתי מוכר בארצו, אבל שבע מעריצים במולדתו. שנה אחר כך הופל סדאם חוסיין, שאליו כיוון דבי רבים משידוריו.
אברהם רחמים הואיל להעביר לידי הקלטה של אחד משידוריו, שאותה השמיע אמש במופע. "זה הסיפור, אתם מוזמנים להאזין לו", פתח דבי. שליט אחד, המשיך וסיפר, הציב את עצמו מושל על ארץ בניגוד לרצון נתיניו. הוא זרע עוינות ומוות כפי רצונו. באו אליו הנכבדים, אמרו לו: אדוננו, העם מבין מדוע יש רעב, מהיכן בא העוני, את הקשיים הם ראו, ואת הדיכוי יודעים לשאת. אבל הם רק שואלים, מתי כל זה ייגמר? ענה להם השליט: בתוך כמה שנים. שאלו בציפייה: אז הכל יחלוף? לא, ענה להם, אז הם יתרגלו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל