1. לא, חברות וחברים, לא חום יולי־אוגוסט הידוע גורם לחלקנו תחושה של מחנק מעיק בגרון או סימפטומים של התקף חרדה לעתידנו. זו הפוליטיקה הזולה והנוראית שעוטפת אותנו, והקואליציה הזאת שמצליחה משבוע לשבוע להנמיך עוד יותר את תחתית החבית.

זהו חוק הפונדקאות שבנימין נתניהו, שיזם, יצר וקידם - מבטיח לתקן; זהו חוק הלאום, שמאיים להרוס את מרקם היחסים עם העדה הדרוזית ושאר המיעוטים; זהו מקדם החוק, ראש השב"כ לשעבר ויו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר, שעל מנת לקושש מעט קולות אצל חברי הליכוד בפריימריז הניח לרגע את הערבית הרהוטה שבפיו והתחיל לדבר בשפה הלאומנית; זוהי זעקת הרמטכ"ל, שרואה כיצד ההחלטה מכרסמת לו בצבא.

לא, חברים, לא הקיץ המהביל אחראי לכך אלא אלה ההדלפות המגמתיות והמרושעות של דברי הרמטכ"ל מהקבינט; זו המציאות המבהילה של חוק הפרגולות של אמסלם; זה "הדיל" שחשף ח"כ גפני: "ביבי ביקש שנתמוך בחוק הלאום, והוא יתמוך בנו בחוק הגיוס". זהו התדלוק הבלתי פוסק של מלאכת הפלגנות והרחבת השסעים, בכוונת מכוון, לצרכים פוליטיים, תוך ניפוץ ההסכמות והבריתות שתחתן בנינו כאן יופי של מדינה בתנאים קשים. זהו הניסיון לנפץ את אמון הציבור במשטרה, בצבא, בפרקליטות, בבית המשפט העליון, בתקשורת ובכל מי שמעז שלא להסכים עם נתניהו ועדתו.

לא, חברים וחברות, זה לא הקיץ המחניק, זה לא סרט בלהות, זוהי המציאות של קיץ 2018. ורק אל תגיבו על דברי במייל שאני מצרף לכם בתחתית העמוד ותגידו לי: "תראה איך נתב"ג מלא וכולם נוסעים, תראה את הכלכלה, בניהו, את הקניונים, את אחוזי האבטלה הנמוכים ואת היציבות בישראל לעומת המצב באזור. וחוץ מזה, בניהו - תביא מישהו רציני שיכול להחליף את נתניהו".

אל תעשו לי את זה. לא לנו אני חרד אלא לבנינו ולבנותינו, לחוסנה של הדמוקרטיה ולשלמות החברה הישראלית. עם האויבים נסתדר. ויש לי גילוי נאות: אני יהודי מסור, ישראלי גאה, שירתתי בצבא, אני משלם מסים כחוק, ומעולם לא קיבלתי אגורה מהקרן החדשה - אבל זו דעתי.

2. ההודעה שפרסם השבוע הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט הייתה מיצוי של קצה המעטפת שיכול לומר לובש מדים הניצב בראש הצבא על השפעת חוק הלאום על צה"ל ומשרתיו מהעדה הדרוזית. גם אם מישהו בירושלים החליט מדעת או בחובבנות, ללא שיקול דעת מספק (כמו שהעיד משה כחלון), חייב הרמטכ"ל לוודא שבמשמרת שלו לא ייפגע הצבא. לא מדובר רק בעניין פרקטי של מצבת לוחמים ומפקדים. עבור מפקד כמו איזנקוט, שהיה גם מח"ט גולני, גם אלוף פיקוד הצפון וגם רמטכ"ל, העניין עם הדרוזים הוא עמוק וערכי.

איזנקוט לא היה מגיע בשבת להפגנה בכיכר. צבא לחוד ומחלוקת ציבורית ופוליטיקה לחוד. היו מייצגים אותו רמטכ"לים לשעבר, אלופים במילואים והרבה מאוד מפקדים ואזרחים. כך אמר לי השבוע אחד מבכירי צה"ל לשעבר: "הם אחים שלי הדרוזים. רוב חיי ראיתי את הגב שלהם, הולכים לפני כגששים ומפלסים לנו דרך. ראיתי אותם מסתערים ונהרגים למען המדינה כשותפים וכבני ברית. הם היו הטובים שבלוחמים שלי. כעת אני וחברי נהיה הלוחמים שלהם".

3. כבר שנים שתחושת הקיפוח של בני העדה הדרוזית קשה וכואבת. בצבא דווקא הכל שוויוני והכל בסדר, אבל בחיים האזרחיים עדיין לא פשוט גם אחרי 70 שנה. הנה למשל סיפור אחד שהתרחש לפני כשלוש שנים, שאותו אני מספר לראשונה: מהעבר השני של קו הטלפון הייתה אם רעייתו של מח"ט גולני דאז, תא"ל רסאן עליאן. "מר בניהו, אני מצטערת שאני מטרידה אותך, אבל אולי תוכל לעזור לי. אבל בבקשה ממך, שרסאן שלנו ואשתו לא יידעו בכלל שדיברתי איתך". הבטחתי.

היא סיפרה לי שבתה, אשת המח"ט, עובדת בבית הספר בטייבה שבמשולש כמורה לעברית ושהיא מורה מצטיינת, אבל עדיין לא קיבלה קביעות. והנה, היא מספרת, האחראי על האזור החליט להפסיק את עבודתה בבית הספר ולמנוע ממנה קביעות, כדי לקדם מקורבת אחרת. האחראי, שהיה מקורב לתנועה האסלאמית, טען בחדרי חדרים שאשתו של מח"ט גולני, שהרג פלסטינים בעזה, לא יכולה להיות מורה במגזר הערבי.

אני הזדעזעתי ומיהרתי לדבר עם ראש המועצה ועם מנכ"לית העירייה דאז בטייבה וקיבלתי אישור לאמיתות הדברים. פניתי לשר החינוך נפתלי בנט שהתערב בשקט, הפעיל את סמכותו והשאיר את רעיית המח"ט במערכת החינוך. גם השר בנט, גם המשפחה וגם אני לא פרסמנו את הדברים, אבל אני משתף אתכם קוראי היקרים, כדי שתבינו את מציאות החיים של הדרוזים בישראל ואת המחיר שאחדים מהם משלמים מחוץ לאור הזרקורים.

4. האם יכול להיות שבעוד מספר שבועות נוכל להבין טוב יותר את אי־המדיניות או המדיניות של ממשלת ישראל בעזה? על פי הפרסומים, מנסה שליח האו"ם הבולגרי ניקולאי מלאדנוב (שבינתיים יצא לחופשת מולדת..), יחד עם מצרים ובעדכון ישראל, לקדם הסכמות ברצועת עזה בין חמאס לרשות הפלסטינית.

המצרים מבקשים שחמאס יעביר אחריות לאבו מאזן, שלא ממהר לדחוף את אפו ולקבל אחריות על הפצצה המתקתקת בעזה. נתניהו בכלל רצה תיווך אמריקאי, אבל המזרח התיכון איננו תוכנית כבקשתך. הוא נאלץ להסתפק בינתיים במאמצי האו"ם, שיולידו או הסכם או פוטנציאל לסבב לחימה נוסף כבר בקרוב.

5. מישהו בטח כבר העיר לשר הביטחון אביגדור ליברמן על כך שבתפקידו הרם ובאחריות הכבדה שעל כתפיו, אין זה יאה ואין זה מכובד שיוביל קרב ציוצי טוויטר פוליטי וציני עם יו"ר העבודה אבי גבאי. ליברמן כנראה טיפוס היפר־אקטיבי, מצייץ בכל פסק זמן, במעלית או ברכב, ושומר גם על חוש הומור, אבל יש גבול. הניתוח להארכת הפתיל דורש כנראה תחזוקה.

6. אני לא תל אביבי. נולדתי בשכונת יד אליהו ובנערותי הלכתי לקיבוץ, אבל כבר שנים שאני עובד בתל אביב ונהנה מנפלאותיה של העיר העברית הראשונה, שממציאה את עצמה שוב ושוב מחדש. מאז שהורדתי מעלי את הלו"ז הצבאי והאחריות הגדולה, אני מסתובב בעיר הזאת - בשדרות, בלב העיר, בפארק, במוסדות התרבות ובמסעדות, ולא מפסיק להתפעם.

לפני 18 שנה קרא לי ראש העירייה רון חולדאי והציע לי את תפקיד דובר העירייה, אבל העדפתי לפקד על גלי צה"ל. הייתה בינינו שיחה שבה ניבאתי לו צרות צרורות. הוא נהג אז קצת בכוחניות, די זלזל במקומוני תל אביב, שהכו בו ללא רחם שבוע אחר שבוע, והתנזר מהתנהלות פוליטית בת זמננו.

חולדאי שמע אותי וחייך. הוא שלף מהמגירה רשימת פרויקטים, מנה אותם בפני, הבטיח להקדים את לוחות הזמנים שנקבעו והצהיר: "העשייה שלי תנצח את הכל. הם ידברו ואני אעשה. לא אותיר אבן על אבן". והוא עשה. הוא פיזר בלב העיר המזדקנת פינות משחקים לילדים, כדי שיחשבו שיש שם צעירים, והם אכן החלו לנהור אל העיר שהפכה לצעירה ותוססת. פרויקט אחר פרויקט, שדרה אחר שדרה, הפכה תל אביב למותג בינלאומי, יעד מוביל לתיירות, חדשנות, בילוי, תרבות וקולינריה.

כשאני רואה את חולדאי, שנאלץ להתמודד עם הקוראים תיגר על מנהיגותו ומבקשים להחליף אותו, נמהלים אצלי המחויבות לדמוקרטיה ולחופש לבחור ולהיבחר, עם הכבוד, ההערכה והאשראי שצריך לתת לאיש הלא תמיד נחמד הזה, האיש היעיל שהפך את תל אביב למפעל חייו ומושא להערצה בארץ ובעולם. מגיעה לו קדנציה של הצדעה, של אמון, של הוקרה. קדנציה נוספת, מלאה או חלקית, להשלמת העשייה.

אינני תושב תל אביב, אבל את קולי, לו יכולתי, הייתי מעניק לחולדאי בלב שלם, בהערכה ובציפייה להמשך העשייה.

שבת שלום.
[email protected]