כל מי ששואל את עצמו את השאלה - האם אני באמת נגד חוק הלאום או בעדו, צריך לרגע להתנתק ולחשוב על משהו אחר. משל, סיפור דומה אך שונה שיברר את הסוגיה המהותית. בואו ניקח נושא אחר, קל יותר לעיכול, פשוט, מובהק ומוכר. בואו נניח שהיינו מקדמים כעת, במקום את חוק הלאום, את ה"חוק למיגור חמאס". מי לא רוצה לסלק את ארגון הטרור המתועב הזה? קללל. חוק מיגור החמאס יקבע את הדברים הבאים: "מדינת ישראל לא תאפשר לארגון טרור גזעני, מוסת, שקורא להשמדתה, לקיים שלטון אימה הפוגע באזרחיה בגבולות ישראל". מי נגד? קשה למצוא. חנין זועבי היא לא דוגמה. מי שיציע חוק כזה יזכה לרוב מוחץ בכנסת ובעם. זה ברור, נחוש, מסוקס ולאומי.
אז למה לא מחוקקים את ה"חוק למיגור חמאס"? מסיבה פשוטה, בעצם שתיים. האחת, זה מובן מאליו. השנייה, לא דרוש חוק כדי לבצע את המהלך. לא מחוקקים את ה"חוק למיגור חמאס" גם כי זה מיותר וגם כי הממשלה חוששת מהשלכות החוק על חופש הפעולה שלה. אם יהיה חוק, יצטרכו לפרש אותו ולאכוף אותו, ואז ייחשף שוב באופן ברור ומביך ששלטון הימין - נתניהו את יעלון, נתניהו את ליברמן, נתניהו את בנט, שקד, לפיד, מופז, פרס, ברק - נמנע ממיגור וממיטוט שלטון חמאס והעדיף חלופות אחרות ששימרו את שלטון חמאס ברצועת עזה, ובעקיפין אף אפשרו לו להתבסס ולהתחמש.
נתניהו לא יציע את החוק, כי הוא משדר לעם, והעם משדר לו חזרה, שהוא חזק מול חמאס ושאין שום סיבה להציב כל מיני מגבלות. "תאמינו לי", הוא אומר, "אני עושה הכל" - והעם שומע ומאמין. כל כך מאמין, עד שאפילו כשאנשים אחרים שאינם שמאלנים בוגדניים שרוצים רק ברעתו של נתניהו, כמו נפתלי בנט בצוק איתן וגם עכשיו, או כמו שמחה גולדין, אבא של הדר ז"ל, אומרים שהממשלה רופסת, מהססת, בלי אסטרטגיה וללא כיוון פעולה ברור להשמדת חמאס או להכנעתו - הציבור ממאן לשמוע.
בסופו של דבר, חוק הלאום הוא חוק אי־אמון. חד וחלק. ממשלת נתניהו חוקקה אותו, כי אין לה אמון בבג"ץ, בעצמה ובנצח ישראל. הכי קל הוא החלק הראשון, הוא גם החלק היחיד שנאמר גם פומבית. כעת, שר החינוך במדינת ישראל ושרת המשפטים אומרים שהם אינם סומכים על בג"ץ, שלדבריהם הפך מוטה לשיח זכויות אדם ומיעוטים ושכח את ייעודה של מדינת ישראל כבית של העם היהודי, ולכן חוק הלאום בא להזכיר, לקבע ולשקף את עמדת הציבור כפי שבאה לידי ביטוי ברור בקלפי בעשור האחרון. זה גם סוחף קהל בוחרים, וזה מאוד ימני ומניב קולות לומר שאתה נלחם נגד בג"ץ.
הבעיה היא שלממשלה אין אמון גם בעצמה, כי חוק כזה מזכיר לה מה היא אמורה לעשות, כי לחוק אין שום השלכה מעשית ברורה - הוא מהווה הצהרת כוונות. הוא לא שונה מנאום של נתניהו בקונגרס או בפתיחת ישיבת ממשלה. החקיקה נועדה להבטיח שהממשלה הבאה, וזו שלאחריה, לא ישנו את הכיוון. זה אידיוטי, כי ההבטחה היא קליפה ריקה. ממשלה משנה במעשה, במהלכים, בתוצאות. לצורך העניין, מדינת היהודים תתקיים רק בתנאי אחד הכרחי ולא מספק: שיהיה בה רוב יהודי מוצק. בלי זה אין תוקף לאף חוק או פולמוס. אם יהיה רוב אחר, לא יהיה חוק ולא תהיה זו מדינת לאום. במקום לעשות, הממשלה מעדיפה לברבר ולהתקשקש.
# # #
מי שלא מאמין ביכולת לשמר רוב יהודי באופן דמוקרטי, בורח לחקיקת סרק. מי שעושה את זה, גם לא מאמין בכל הססמאות על נצח ישראל. אם זו מדינת העם היהודי לנצח נצחים, מדוע אנחנו צריכים להכריז את המובן מאליו בסיוע אבי דיכטר, איוב קרא ויריב לוין? הממשלה עושה את זה מדי פעם לעצמה: קובעת החלטה שתחייב אותה לא לסטות מהעקרונות.
מי שיקרא בעצמו לבד ובשקט את סעיפי חוק הלאום יגלה שכמעט אין אף סעיף שאפשר להתנגד לו או שנשמע כוחני, גזעני או מוטרף. החוק בעייתי במה שאין בו, לא במה שיש בו. זה קשור קשר ישיר להדתה. כלומר, לתופעות הנלעגות של ציבור דתי ומסורתי המנסה לכפות אורח חיים על אחרים כדי "לכבד את אורח חייהם". השיח הזה אשר מורה לחיילות לא ללכת בגופיות, לא לחשוף ירך שזופה וצברית, לא לשדר משהו נשי וסקסי, לא נוגע לתדמית הצבא או לביטחון ישראל אלא נובע מההשפעה השלילית שיכולה להיות למראות קורצים מדי מצד חיילות חילוניות מדי, חשופות מדי, נאות מדי, על נפשם הרכה של תלמידי ישיבת הסדר. מראות שעלולים לשבש את דעתם, להסיטם מדרך התורה, וידרדרו אותם במהירות לחילוניות.
סיפרה לי חברה דעתנית וחילונית כי רב מוערך אמר לה שיש אחוזים גדולים מאוד של חיילים דתיים שהשירות "מדתל"ש" אותם. דתל"ש זה קיצור של דתי לשעבר. "זו בעיה", אמר אותו רב בכובד ראש, והיא ענתה ביושר ובדיוק רב: "אולי הבעיה היא עם הדרך שלכם". אם ירך חשופה, אישה בצריח, בדל חזייה ושמץ מחשוף מערער את כל האמונה - אולי היא לא מספיק קורצת, מפתה ומשמעותית. כמו ילד שמטייל לבד ברגליים רועדות בתוך פרדס חשוך וממלמל: "לא מפחד, לא יקרה לי כלום", כך הממשלה צריכה למלמל את חוק הלאום, כי היא מפחדת שהיא ואלה שיבואו אחריה לא יעשו עם זה כלום.
הדבר המתעתע בחוק הלאום הוא הניתוק בין המקור לפרשנות. השיח הוא מפורשן. רוב האנשים ניזונים ממה שאמרו על חוק הלאום ולא מהנוסח עצמו. זה יותר מ"פייק ניוז", זה "פייק ויוז", דעות מזויפות. אני לא חושב לבד, אבל אם זה נגד נתניהו - אני בעד, או נגד. זה פוליטי, כיתתי ושטוח. לא משנה מה כתוב, לא משנה למה התכוון המשורר, לא משנה מה חשבו שיקרה (בוודאות, הם לא צפו את הסערה ואת ההכתמה הזאת), הכל נקבע על פי הפרשנות הלאומית והשבט שאליו כל אחד משתייך. במקרה הזה, החוק גויס למערכת הבחירות הבאה שכבר החלה. כחלון כבר צירף אותו לרשימת ההישגים שלו. הוא יודע שזו שטות, אבל לא הייתה ברירה - הוא לא מאמין שנתניהו יעשה משהו עם זה. גם זה סוג של אי־אמון.