בגיל שבו חלק מההורים שולחים את ילדיהם לצבא ומיטיבי הלכת כבר נוגעים בסבאות, אני הולך להיות, בעזרת השם, אבא. קשיש אנוכי. מבוגר, עם כאבי גב ושיער לבן. אבל לפחות הגעתי לזה. היו שפקפקו. שלא האמינו. נדמה לי שגם חלק מבני משפחתי הקרובים התחילו להביט בי בחמלה מתוך מחשבה שאסיים את חיי לבד ונטול צאצא שילווה אותי ברגעי האחרונים. באופן כללי לא קל ההריון הזה. כמות החששות והפחדים שנדחסים בתשעת החודשים הללו למוחו של אדם לא תיאמן: האם העובר ייצא בשלום ובחתיכה אחת לעולם? מה יקרה אם תהיה תקלה חלילה? ומהי תקלה? מי ידע שיש כל כך הרבה כשלים אפשריים בדרכו של זרע להפוך לבן אנוש?
כשהגענו לבדיקות אצל הרופא, הוא סיפר לנו בידענות ובסבלנות על החלטות כאלה ואחרות שניאלץ לקבל במקרה של צרה. אילו תסבוכות! אבדנו בין הררים של ריזיקות, חישובי טוטו ואלגוריתמים מסובכים שמכמתים את הסיכונים והסיכויים שמשהו יתפקשש. אחר כך עברנו לשלב המעשי. בתום הכנה טכנית, מכשיר האולטרה־סאונד החל לסקור את רחבי הרחם של אשתי כדי לתור אחר ליקויים, ועל הדרך להציק לעובר שרק מבקש לישון ולהתרחק מזוועות העולם החיצון שקרבות ובאות. הרופא הניח בידי דף ועט וביקש שאסמן וי ברובריקות שליד מערכות הגוף שזיהה כתקינות. עשרות קטגוריות. מהגפיים, דרך המוח ועד הטחול. יש אפשרות שלא יימצא לו הטחול בבדיקה? אוי ואבוי! ואם חלילה לא יהיה לו טחול? איך יחיה? מי יכול להסתדר מינקות בלי טחול? ומה לעזאזל הטחול עושה?
כשהפוביות שקעו מעט, הבנתי שהתחושה הארורה הזו תלווה אותי במשך חודשים ארוכים ושנים על שנים. מדוע צריך את הייסורים הללו? אי אפשר לקבל ילד גדול מוכן לחופה, ארוז ומחונך עם חותמת? שיגיע כבר מועד הלידה. ואם ניתן שיחסכו ממני גם את הצער של השנים הראשונות, ההתבגרות, התיכון והצבא. כששיתפתי את אשתי במחשבה הזו והוספתי שייתכן שאדרוש בשלומו של הילד רק בחגים, היא התחרפנה. בהתחלה כעסה ואחר כך פרצה בבכי. מכאן הבנתי שבתקופה הזאת אולי כדאי להימנע מבדיחות בסגנון הזה. אז הפסקתי. אף שהיה בזה כיף מסוים. ואגב, גם אסור לומר לנשים הרות שצמחה להן הבטן. אפילו בהומור. הרצוי הוא להביט בתפיחה ולציין שלא רואים כלום.
כנגד הרצון לקבל דור חדש במצב בגיר קומפלט, מדווחים לי שליבת ההורות שוכנת ברגעים הקשים שביקשתי לדלג מעליהם ושאלו מועדים קסומים שאסור להחמיץ, כי בהם טמון טעם החיים. ומה לגבי מין היילוד? האינסטינקט הטבעי והגס שלי כגבר בבוני וצר אופקים דורש בן שייקרא על שם אבי המנוח, שאוכל לשוחח איתו על נושאים מסוקסים, לעשות יחד דברים שרק אנחנו עושים ולנהל קנוניה נגד אשתי. וואי וואי וואי איזה צחוקים נעשה על חשבונה. עם זאת, חבר קרוב טען באוזני שבנות הן ברכה ולהיט לכל אב. קל יותר לגדלן, חוכמתן רבה יותר, בבוא המועד שבו גופנו נחלש עזרתן מסורה, הן מסיבות נחת בלי סוף ובכללי, העתיד שייך לבנות המין החזק באמת.
בתחילה אמרו לנו שזה בן. שמחתי וצהלתי. בחנתי מוהלים אפשריים וקניתי חליפות ספורט מיניאטוריות ובוהקות. מה לעשות, אני קלישאה מהלכת. בסיומה של בדיקה נוספת התברר שמדובר בבת. נגוז החלום לגדל את רונאלדו הבא. אפילו בערן לוי הייתי מסתפק. גם זה נגוז. מרוב הלם שקלתי לנטוש את הארץ ולהתכחש לכל. כי מה יהיה בבוא היום שבו אצטרך לשמור על הילדה מבנים מרושעים וחרמנים? תפסתי את עצמי בידיים. אתם יודעים מה? דווקא מאוד מתאימה לי ילדה קטנה וחמודה. נסיכה לבית אתגר שתטפס עלי, תקרא לי "אבא" ותשמש מקור לגאווה בהישגיה לכל השבט. בסופו של דבר, מה זה משנה, בן או בת, העיקר שיגיע משהו בריא ומתוק.
אבל מה אני מקשקש על עצמי. נסחפתי. איני המוקד כאן. אשתי היא הנושאת בנטל. רק כשמגיע שלב ההריון, מתחוור לגבר המצוי איזה מאמץ עילאי עושה הצד הנשי עבורנו. ויש לכך השלכות. מאז שנודעה לנו הידיעה המשמחת, כל יום בביתנו הוא קרקס. זוגתי כמהה לפתע, בלי שום התרעה מראש וללא קשר למציאות, לטעמים מפתיעים. כשיש התקף רעב, השם יעזור לכולנו: אם אין מענה בצורת חבילה משביעה של אוכל, רצוי וכדאי לרדת למחתרת. מסכנה, יש לה כאבי ראש נוראיים ועקביים, ומכיוון שצריך להישמר בסוג ובכמות התרופות, הסבל ארוך ואינו מרפה. עייפות כרונית מלווה אותה, ריחות שאהבה דוחים אותה, ובלי שום סיבה נכנסים בה מצבי רוח לא ברורים. למרות כל אלה היא עדיין עומדת בגבורה בשלל הייסורים בשילוב המטלות הקבועות. ובכל זאת אעז להתלונן ואשאל, נו כבר, עברו תשעה חודשים?