חייבים לדבר על טבען של מלחמות ההתשה, אף על פי שהשבוע האחרון היה שקט. זהו שקט שקרי, והוא חלק מטבען של מלחמות התשה. שוב מדברים על הסדרה בעזה, ושוב מתנהל מו"מ חשאי, ושוב זה יסתיים בפריצת דרך זמנית, כך עד העונש הבא.
ממשלת הימין הלאומני־דתי, ארה"ב, סעודיה ואפילו האו"ם בתמונה. כולם מבטיחים לעזתים "תשתיות". שהן כמו התרופה שמפתחים לסרטן בעוד הקליינט חולה בדלקת ריאות דוהרת והוא זקוק לאנטיביוטיקה ועכשיו, כמו פריצת ההסגר הימי וחילופי שבויים, אסירים וחללים. היתרון בתוכנית "התשתיות" (אם הרשות ואבו מאזן אכן בתמונה) הוא שהיא אמורה לספק לאזור רגיעה זמנית, כזו שמאפשרת לנתניהו ולליברמן להתפאר בכך שמדיניותם התקיפה היא היא שהכריעה את האויב והביאה לשקט. וכרגיל, כעבור זמן, צלף הורג חייל כאן, חיל האוויר מפציץ שם, וברור שלא הולכים לשום הסדרה עם אויב אכזר שרוצה להשמידנו.
במקביל להתשה ברצועה מתנהלת התשה בסוריה ובגדה, משום שהמשמעות של מדיניות הממשלה, בדיוק כמו במלחמת ההתשה אחרי מלחמת ששת הימים, היא שאנחנו לא זזים מילימטר. בכלום. גאווה יהודית. המניעים על פני השטח של מלחמות ההתשה הנוכחיות הם דמגוגיה פוליטית ואידיאולוגיה משיחית. זו שאחרי מלחמת ששת הימים, להבדיל, הייתה פרי טראומה ישנה ורהב חדש.
הניצחון הדרמטי שחרר במכה אחת מטען חרדות שהקולקטיב הישראלי גרר ממלחמת השחרור, שהייתה מלחמה של להיות או לחדול. האופוריה שבעקבותיה, הריחוק של תעלת סואץ ושאר קווי האש ממרכזי האוכלוסייה ושיכרון התקשורת (גילוי נאות, גם אני) גרמו לתחושה שמה שקורה "שם" הוא תקלה מצערת אי־שם מעבר להרי החושך. היה ברור שהממשלה, צה"ל וחיילינו הגיבורים שהביאו לנו את הניצחון הגדול עושים הכל כדי להצילנו.
ממשלת גולדה, דיין וחיים בר־לב כרמטכ"ל הלכו אסטרטגית (כלומר היו מוכנים להקריב חיילים) על החזקת קו התעלה כמדיניות קשיחה. למה? גבולות אושוויץ והמצרים רוצים להשמידנו. וכמובן שיכרון המרחבים שזה עתה נכבשו. לא עזרו תחנוני האמריקאים, האו"ם והמצרים עצמם להסדר שלום. לבה של הממשלה היה עם הנופלים, ראשה היה בחשבונות מדיניים (חסרי תוחלת), ואגרופיה הכו באויב האכזר. ממרץ 69' עד אוגוסט 70' קברנו מאות חללי שווא ושיקמנו אלפי פצועים. יהודים כמובן. קורבנות האויב הם חלק מטקטיקת "הניצחון". אצלנו נפלו עשרה? אצלם הרגנו מאות והרסנו עיר שלמה (פורט תוופיק). העולם הנאור מוחה? FUCK THE WORLD.
היתרון הפוליטי של מלחמות התשה בכלל הוא שלא קורה בהן שום דבר בסדר גודל מטלטל. הדם יירד טיפין טיפין, חייל פה חייל שם, שום דבר שמחייב ועדת חקירה או חשבון נפש לאומי. כל מרכיבי ההתשה דאז נמצאים במלחמות של היום במכפלות של הנהגה קנאית יותר, מושחתת יותר, חסרת אחריות יותר, שמנהלת מדיניות שמנוגדת לדעת מחצית מאזרחי המדינה.
לרציונל של ניהול מדיניות מלחמות ההתשה של ממשלת נתניהו ושות' אין קשר לביטחון. לא עזה, סוריה או הגדה מאיימות על ביטחון המדינה. אבל ברור כי כאשר יורים, אף אחד לא מדבר על הסדר מדיני, על חקירות, שחיתויות או חוקי גזע. ההבדל הגדול ביותר בין ההתשה דאז להתשות 2018 הוא זהות הקורבנות. מי ששילם בדם על מחדלי ממשלת גולדה היו חיילי צה"ל. בני הערובה של המדיניות הנוכחית הם האזרחים, מיישובי וערי העוטף ועד כלל אזרחי המדינה אם נגלוש למלחמת הכרעה. מלחמת ההתשה 69'־71' הייתה טעות טרגית וכישלון מדיני וביטחוני שהוביל למלחמת יום כיפור. יש סיכוי לא רע שמלחמות ההתשה של היום יובילו למלחמות הכרעה בשלוש חזיתות ובאלפי טילים.
מלחמת הפשרה
יש שתי דרכים לסיום המצב: או מלחמת הכרעה או כניעה למציאות. בשנים האחרונות לא חסרו אצלנו קולות נעלמים שקראו לצאת למלחמת הכרעה בסוריה. דובריהם בתקשורת היו אהוד יערי בערוץ 2 וצביקה יחזקאלי בערוץ 10, שייצגו קציני צה"ל חמומי מוח ופוליטיקאים משיחיים, קרי דם. רובו של אגף הימין תבע לכבוש הן את עזה (אין לישראל כלים אמיתיים להתמודד עם כיבוש עזה) והן חלקים מהגדה (הבית היהודי דורשת לספח מיד את שטחי C).
הממשלה, בצדק גמור, נמנעה ממלחמות הכרעה עקב הסיכוי שהאש תתלקח בשלוש החזיתות, ובעיקר עקב הפקפוק המוצדק ביכולת של הציבור והכלכלה לספוג אבידות משמעותיות. אם הרע מכל יפרוץ, ברור שננצח, בדיוק כמו שברור שנפסיד. לכן, כשצריך להחליט על מלחמת הכרעה, גיבורי הפה והכפיים נעלמים ונאלמים. הפשרה שלהם היא מלחמות התשה. הבעיה: כמו בכל עניין שהממשלה נוגעת בו, גם את ההחלטה שלה עצמה, לא לצאת למלחמת הכרעה, היא מערערת במו ידיה ולשונה.
משך שנים מנהל הימין בממשלה קמפיין הפחדה, שהופך כל תנועה של ערבי מעבר לגדר לאיום קיומי וכל פסוק שטן אקראי לאסטרטגיית לחימה מתוכננת להשמדת ישראל. הקמפיין הזה יצר ציבור מבועת־תמיד, שידרוש ויתמוך בממשלה שקודם כל תפציץ ואחר כך תבדוק למה וכמה. עד כדי כך הייתה יעילה שטיפת המוח הזו, שתמונות "טרור העפיפונים" ללא תגובה יהודית הולמת החלו לערער את אמינות הממשלה ברמה של או קאזוס בלי או פיגוע אלקטורלי. ועכשיו, כשאינך מסוגל לנהל מלחמת הכרעה ומלחמת ההתשה מיצתה את עצמה, לך תסביר לציבור מבועת, שונא ושוחר נקמה, שצריך איפוק. הנפגע העיקרי, אגב, הוא נתניהו, שאוכל את פרי דמגוגיית ההפחדה שלו כשליברמן ובנט חוגגים על "חולשתו".
אגב לא אגבי כלל: הטוענים כי הממשלה מפקירה את הביטחון עושים לעצמם חיים קלים, קלים מדי בהתחשב בעובדה שהביטחון הזה שכולם מדברים עליו הוא בסך הכל הביטחון האישי והכלכלי של הפרט, בעוד לממשלת הימין יש שיקולים נוספים, שביטחון הפרט לגביהם הוא משני אם לא זניח.
מאחורי השיקול אם לצאת למלחמת הכרעה או להמשיך במלחמת ההתשה ניצב המניע האמיתי של מדיניות הממשלה, והוא קידום נחוש ועקבי בשלוש החזיתות האמיתיות של ממשלת הימין. האחת, חסימת כל דרך להסדר מדיני, השנייה כרסום הדמוקרטיה לטובת ההדתה, והשלישית תחזוקת מפעל ההתנחלויות וקידומו. מול השיקול הזה ניצבת הדרך היחידה להימנע ממלחמת הכרעה או התשה והיא כינון הסדרים מדיניים עם חמאס והרשות הפלסטינית והסדרי הפסקת אש עם סוריה וחיזבאללה. אומרים שלפעמים חלומות מתגשמים.