סנדי לא גרה כאן יותר. בחמישי שעבר טסתי ב־04:50, ועוד לפני שהגעתי ליעד כבר שינו לה כתובת. כיפוש הייתה מעשית ומדויקת כרגיל. היא סיפרה לי שהיא בכתה, שהיה לה קשה. אבל אני מכיר אותה, היא התגברה יפה. ואני עדיין מתגעגע לכלבה שבכלל באה בשביל גיאצ'ו, אבל בפועל הייתה הצל שלי 14 חודשים. אף פעם לא הייתה לי חיית מחמד, גם דג זהב לא הצליח לשרוד את המעבר מהשקית עם המים לאקווריום אצלי. אני בן לפולנייה, שהנכנסים למעונה חלצו אצלה נעליים כמו במסגד, לפני שהורשו להיכנס. נכון שלא היה לה דייסון ולא רובוט, אבל גם טביעות הרגל על הרצפה לפני מגע כף הרגל עם השטיח טופלו מיד כמובן. עניין של שיטה וגישה.
נכון שסנדי לא הייתה מאולפת כנדרש. אז מה? גם אני לא. אולי בגלל זה נקשרתי אליה. הכנענית המעורבת במשקל 27 ק"ג גם הייתה קשורה אלי. אכלה מהידיים שלי, מהצלחת שלי, וכל הזמן רצתה ממני תשומת לב. נכון שבגודל שלה, עם זנב גדול שמעיף חפצים מהשולחן בסלון, לא היה לה סיכוי אצל כיפוש. נכון שכאשר הייתה משועממת היא חיבלה בכל מה שזז, והיה לה כוח עצום. אבל יש לה עיניים חכמות, ואנחנו הבנו אחד את השנייה, גם כאשר הסקרנות שלה גרמה לה לברוח אחת לשבוע לראות אתרים חדשים. בהתחלה חששתי לה, בהמשך הפנמתי שהיא תמיד חוזרת אלי, גוררת את הרצועה הכבדה שקניתי לה ושומעת את המשפט: איפה היית, טומטום? ומתחילה ללקק אותי.
כיפוש, דאגת לה לבית טוב? שאלתי מחו"ל. "כן, מאמי. עשיתי את המקסימום. קשה לי נורא, אבל הייתי חייבת להחליט. אתה לא עזרה גדולה, אתה חי את הרגע ודוחה כל מה שאפשר. היא גדולה מדי ולא מתאימה לבית. אבל דאגתי לה, אני מבטיחה לך".
גיאצ'ו היה מעשי. "אבא, סנדי הלכה לבית אחר. אני רוצה אוגר סיבירי ותוכי ז'קו שידבר איתי. אתה מביא לי, כן? אמא הבטיחה לי. היא אמרה שאתה תביא". רציתי להשיב לו שאמא שלו הביאה את השימוש במניפולציות רגשיות לשיאים חדשים, אבל הבטתי בשניהם בשיחת וידיאו, ועניתי בקור רוח: ילד, אין יותר חיות בבית. אנחנו גרים בדירה, ואמא לא מסתדרת עם חיות, לא מסיביר ולא מאפריקה. כיפוש, את מבינה את מה שאני אומר, הייתי מספיק ברור? פסחתי על איזה דגש? שאחזור על הדברים? "הכל ברור, מאמי. תחזור, נדבר על זה. תקנה לגיא גיטרה אמיתית, ותביא לו עוד כמה דברים קטנים. הוא מספר לכולם שאבא יביא לו מתנות - ברבות - לא רק אחת".
איני יודע לדבר על רגשות, רק להסתלבט על הנושא - סחבק נוסע על ריגושים, לא על רגשות. כמו ששחף אומר, חסר לי דיוק רגשי, אבל אני יודע לקדם עלילה. להכיל, להפנים, ובעיקר לא להחצין.
# # #
השיחה הסתיימה. הבטתי בתקרה, ראיתי את גלאי העשן, אבל בא לי לעשן סיגריה. דחיית סיפוקים זה לא אני. הוצאת את מברגת הפיליפס האוטומטית מהטרולי. כולם שואלים אותי מדוע אני מתנייד עם מזוודה גדולה. לך תסביר לאנושות, שאני תמיד צריך כלי עבודה. תיק־תק־תוק, פירקתי את הברגים ממנעול החלון. אחרי זה עם הסכין של מגש הפירות, נטרלתי את הלשונית, כדי שאוויר גרמני טהור ייכנס לחדר.
אבא שלי היה גאה בי על הביצוע המהיר והמושלם. כל חייו הוא טען שיש לי שתי ידיים שמאליות, שאיני יודע להפעיל מחרטה ולהרגיש את הגראד מהחריטה. זה נכון, אבל לדאוג לרווחתי תמיד ידעתי. פתחתי את החלון לרווחה, הבאתי כוס עם מים מחדר האמבטיה שתשמש כמאפרה, והדלקתי את הטלוויזיה. היה שם ערוץ ישראלי, שבגרמניה זה סוג של אירוניה, לפחות לדעתי.
יש בערוץ הזה לקט של תוכניות, כולל הבלה־הבלה המוכר של דיירי אגם הדרעק שלנו. שרת המשפטים איילת שקד מחתה במיקרופון על ההתייחסות לשרי הממשלה כאל פושעים. חייכתי לעצמי. יקירתי, אתם הרבה יותר גרועים מפושעים, ל־ד־ע־ת־י. אין לכם דם בגוף, ובטח לא בושה בפרצוף. כל מיני שרלטנים, ששפת הגוף שלהם מזכירה לי תמיד לקרדה שמנונית משוק לוינסקי, דיברו שם בפאתוס על חוק הלאום. כאילו לא היה לי לאום לפני, כאילו אני לא דור שני במדינה היחידה בעולם שמציינת בתעודת הזהות של אזרחיה את הדת היהודית כלאום. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שהיא סוג של תיאוקרטיה במסווה של דיקטטורה דמוקרטית. בין המצביעים על חוק הלאום הפאשיסטי, יש כמובן חניוקים שמתייחסים למדינה כאל מטרד, אינם מכבדים את חוק הגיוס, שונאים את ערך העבודה, עושים פרנסה מעושק החילונים, מטרידים את החילונים באמצעות כפייה דתית פרימיטיבית לפי פרשנות לתורה שהם המציאו - אבל הם לאומנים, כן, רבותי. זו מטרת הלאום, תהיה עלוקה, תעשוק, תחמוד את כסף רעך, ותהיה יהודי טוף ולאומני.
חוק הלאום אינו מגדיר אותי, אשמח למחוק את הדת מתעודת הזהות שלי. אם גפני, ליצמן, סמוצ'קנע, יוגב ודיירים נוספים באגם הדרעק הם הלאומנים החדשים, אז ליהדות הלאומנית אני מתייחס כמו דן בן אמוץ מהספר "לא שם זין".
# # #
עכשיו אנחנו מרמים, כרגיל, הפעם את הדרוזים. עד שכבר מצאנו עדה תמימה ונורמטיבית, שבניה מוכנים למות בשבילנו בכל יום נתון ושמגויסת בחוק ליחידות לוחמות - אז אגם הדרעק מעביר עליהם עוד סיבוב של הונאה. הרי כל חקיקה כאילו לטובתם לא תעמוד במבחן בג"ץ. אבל אם אפשר להרוויח עוד יום באמצעות עוד שקר, אז למה לא?
בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת, כאשר הייתי מספיק מפגר בהתפתחותי כדי לשרת בלבנון את האינטרסים הרקובים של אגם הדרעק דאז, הוצבתי כמילואימניק ביחס"ר של דרוזים. היינו רק שלושה מילואימניקים יהודים ביחידה. החבר'ה שם התייחסו אלינו כאל נסיכים. דאגו לא לדבר ערבית בנוכחותנו, אכלו בשר ציד בצד, כולל דורבנים חמודים, כי סברו שאנחנו משגיחים על כשרות. אני משוכנע שאיני היחיד שזכה ליחס כזה. אני משוכנע יותר שכל הגנרלים לשעבר וראשי מערכות הביטחון זכו ליחס זהה ואולי גם טוב יותר. שום שלטון לא הטיל ספק בנאמנותם מאז ימי הקמת המדינה. אז מדוע לפגוע בהם? מדוע לפגוע בצ'רקסים (בסך הכל כ־6,000 חיים בארץ, בשני יישובים)? מדוע לפגוע בבדואים, שאינם חייבים להתגייס בחוק, אלא מתנדבים לשירות ונהרגים פה ושם?
אין לי מושג, אני רק משוכנע שפוליטיקה מושחתת ומשחיתה. בשל האילוצים הכרוכים בהבטחת הכנסה לדייר/ת באגם הדרעק, לחברי מרכז נגועים בריקבון משחית, שמצפים לאתנן בתמורה לתמיכה - סוג של מחלה ממאירה, שמחריבה את הרקמות הבריאות במרקם חיינו כאן, שנפיץ בלאו הכי. עוד לא הבנתי מה מתכוונים מנהיגינו הנגועים באגו מחריד לעשות עם המגזר הערבי בארץ. איך הם בדיוק יסבירו לשאר העולם את הצעד הפאשיסטי הזה? אבל הכי יפה שהזקפה הלאומית, שמתוחזקת באמצעות הטיפשורת המטונפת, היא לסמן לנו כל התבטאות אנטישמית של איזה בריטי סתום, או צרפתי מאוס, או איזה אוסטרי גזען שהוא נצר למשנתו של אדולף היטלר. כן, רבותי, הגויים המחליאים האלה רעים, כי הם שונאים אותנו. ורק לנו, עם בחירה לדעתנו - כי עוד לא נמצאו ראיות שאלוהים באמת בחר בנו - מותר להתאכזר ולהתעמר במיעוטים שאינם אנחנו. כנראה שהדיבר ה־11 בלוחות הברית היה השרלטנות.
# # #
פתאום נקטעו מחשבותי לשמע השיר הבא: "עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות/ התמונה מטושטשת, הצליל לא ברור/ כי כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו/ פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא/ כולנו מכורים למישהו, שמבקש עכשיו תרגישו/ אז מה נעשה עם הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה/ כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?".
את השיר הזה, "עבדים", כתב והלחין ברי סחרוף ב־1998. צפיתי בו מבצע אותו בקליפ יפה עם הגיטרה האדומה, והתגעגעתי לאז. תמיד אני מתגעגע לימים שלא יכולים לחזור, אם כי גם "אז" היה מטורף כאן. אבל אז הייתי דלוק, אומנם לא בשיא ה"דלקה" של עשר שנים קדימה, אבל מספיק מסודר בראש כדי להתעלם מהסחלה מסביב. להיות נקי, רק להיום כמובן, זה מצב שחושף את קצות עצביך לטינופת שעוטפת אותך באוויר סמיך וחם. הפנמתי שאני כבר לא ב"בארבי", על המרפסת תאורה אצל שאול מזרחי הענק, שמוסר לי בירות וערק מלמטה, עם היד הארוכה שלו; ומזהיר אותי בכל פעם מחדש שאם אני אגרום לשריפה למעלה הוא יהרוג אותי קודם.
ארזתי לבד, ירדתי למטה ונהגתי לנמל התעופה הגדול ביותר בגרמניה, והשלישי בגודלו באירופה. אכלתי כריך והבטתי בעוברים ובשבים. עשרות פעמים הייתי בארץ הזו, שכבר שכחנו מה עשו לנו אנשיה. בכל פעם שאני מגיע ועוזב, אני נזכר בטלוויזיה הראשונה שלנו בבית בגבעתיים. נדמה לי שקראו לה סאבא, אם כי איני משוכנע מחמת מחיקה של כמה אונות חשובות במוח. היא הייתה מתוצרת גרמניה, ושאלתי את אבא למה גרמניה, קיבינימט? הוא ענה לי שאני צודק, אבל יש להם סחורה טובה.
אגב, זה נכון עד היום. הם חזקים בסחורה, עם יעיל, שרק מחכה למנהיג מספיק מטורף כדי להשמיד כל מה שזז. הרי קשה להתעלם מההיסטוריה שלהם ב־250 השנים האחרונות, גם אם לא קראתם את כל כתביו של פון קלאוזביץ'.
ותמיד, אבל תמיד, בא לי לשאול כל נותן שירות גרמני שאני נתקל בו, "תגיד לי אשפה אנושית שכמוך, מה עשה סבא שלך בשנים 1939־1945?", אבל אני נמנע מזה. כי גם כאשר הכרתי עיתונאים גרמנים, ושאלתי בעדינות הטיפוסית שלי, זכיתי לתשובות בסגנון: "אוי־אוי, תקופה איומה שלעולם ננצור בלבנו. אבל סבא שלי למזלנו, לא היה כשיר כל כך, אז הוא היה פקיד"; ואני הבטתי בהם ושאלתי את עצמי למה אני לא שואל: אם כולם היו פקידים, איך נטבחו על ידם שישה מיליון?
מצד שני, גם אדולף אייכמן, בשבתו בווילה ואנזה, עשה בעיקר עבודת פקידות, שהתבטאה בפתרון הסופי. הוא מת קל מדי לטעמי, על החוט. אפשר וצריך היה לפרוס ממנו כל יום פרוסה, עד שייגמר. חלאות. גם אם תיתנו לנו 27 צוללות במתנה, ועמלה כפולה למיקי גנור, דוד שמרון ויצחק מלכו, אסור לנו לשכוח אתכם. אבל אנחנו שוכחים, והדור הצעיר הרי לא יודע בכלל מה היה אז. נורא חבל.
# # #
ארבע שעות אחרי ואני בכתריאליבקה. שוב באוטו, מקשיב לטמטום סביב פרשת איתן ברושי. לא מכיר את הטיפוס הזה. שומע מסביב שהוא עבריין מין סדרתי. סוניה וברונק'ה מהפלחה ומהלול מספרות סיפורי זוועה עליו. אבל הראיס שלו, שבכלל היה בחופש, הרשיע אותו וגזר את דינו באמצעות הרשתות החברתיות.
וואו, כבר אין הליכים מסודרים במפא"י, הכל וירטואלי. מעניין איך הנאצים היו מתפקדים עם היעילות שלהם, אם בתקופתם היה אינטרנט ופייסוש. אבל אולי עוד נלמד איך, לך תדע. ללא שום התייחסות אם ברושי הוא עבריין מין כן או לא, אני מקווה שיגרור את אבי גבאי לבית משפט. אני מעוניין לראות את הראיס של מפא"י מתגונן עם עובדות וראיות. חבל שברושי תבע רק 300 אלף ולא עשרה מיליון.
בהמשך התראיינה שלי סטילטו־סכינאי אצל יעל דן בגללי צה"ל, ואמרה שבעקבות ניסיונה בחקירות - אחרי שגבתה עדויות של נשים מתלוננות - היא גיבשה עמדה. הלו, גברת סכינאי, איזה ניסיון יש לך בחקירות, גבירתי? מתי סיימת קורס חוקרים, איפה השתלמת בתחום? איזו השכלה רלוונטית לתחום החקירות רכשת, כדי לזהות עבריין מין סדרתי וטיפוסי? האם גברתי למדה קרימינולוגיה, ועשתה התמחות קלינית של ארבע שנים בתחום? למה לרמות, למה? ממתי ראיון עיתונאי ו/או שיחה עם מקור ו/או מתלוננת מוגדרים כחקירה?
איך את לא מתביישת לומר "יש לי ניסיון בזה"!!! גברת סכינאי ממפא"י, אין לך ניסיון בכלום. היית כתבלבת ביומון של מפ"ם, לירלרת ברדיו ודאגת לעצמך לנחיתה רכה בפוליטיקה, באמצעות הטלוויזיה. לא שכחתי כמובן את אותו ראיון מביך עם עמיר פרץ, שדאג לך במפא"י, ואחרי זה דקרת אותו בגב. כי ככה אתם במפלגה המטונפת סדרתית, בדיוק כמו משל העקרב והצפרדע - זה הטבע שלכם. גם, ואולי בעיקר, הטבע שלך!!!
# # #
הגעתי הביתה. היה ריק ושום חיה לא זינקה עלי לחבק וללקק אותי. הבטתי בקיר במסדרון, שסנדי הקיזה ממנו את הצבע והטיח, הוא נראה מושלם. כיפוש דאגה "שהבעל מקצוע", שעובד אצלה און־קול, יגיע בהיעדרי ויתקן מה שצריך. גם הכלים של סנדי לא היו. בהמשך התברר שהם הועברו לבתי יולי, שיש לה כלב. הבכורה, ירדן, לא רצתה את הכלים החדשים - אגב, בני פחות מחודש - כי הכלבה שלה גמדה קטנה ששוקלת 1.7 ק"ג. היא הייתה טובעת בתוך צלחת המים של סנדי.
ישבתי על הספה, זרקתי את הרגליים על השולחן, וחשבתי לעצמי למה תמיד צריך לרצות את כולם. מדוע אנחנו נולדים עם רגשות אשם? אב מטמיע בבנו את המשמעות של שלום בית - אל תתווכח עם האישה, זה לא שווה את זה.
בסוף שנות ה־80 ראיתי בניו יורק את מופע היחיד של הקומיקאי ג'קי מייסון (יעקב בן־משה מצא), "העולם לשיטתי", שרץ בברודוויי. אם אני זוכר נכון, הוא הסטנדאפיסט הראשון שעשה את זה בברודוויי. הוא עמד על במה, לידו היה כדור הארץ גדול, בידו מטה, והוא דיבר על אמריקה ועל יהודים. היה לו פאנץ' על שיחה עם אביו, יום לפני חתונתו הראשונה (הוא אהב להתחתן). וכך בערך אמר לו אביו: "אין לי הרבה עצות לתת לך, זולת אחת. תזרוק את כל ארון הספרים שלך, את כולו. שכח מיד כל מה שלמדת וראית עד היום. מדוע? כי אשתך שתחיה יודעת הכל, כולל מה שטוב בשבילך. בעיקר מה שטוב בשבילך".
אז כיפוש יודעת כל מה שטוב בשבילי, בשבילה ובשבילנו. לא שואלים אותי, רק מודיעים לי.
טלפנתי אליה, להודיע שאני בבית. "יופי, חיים שלי. איך בלי סנדי? בחיי שאני מתגעגעת אליה. אבל לא היה מה לעשות, היא סבלה. אני יודעת שהיא סבלה. אני אגיע עוד מעט". היא לא דיברה על הצער שלי. כנראה שלא צריך. עוד לא הייתי אישה, אבל אני מניח שלשיטתן לא צריך לדבר על צער של בן הזוג, אולי כי אסור לנו להצטער בכלל.
הבטתי למקום שבו נהגה הכלבה לרבוץ, על הרצפה ליד המזגן. אמרתי לעצמי סנפ־אאוט־אימידייטלי. הלכתי למלא אמבט קצף, ודיברתי לסנדי בראש. הלו, טומטום, כלבה של אבא, אני מקווה שטוב לך בבית החדש. בחיי שאני מקווה.
זהו, נגמר.