ממשלת ישראל מודיעה כי בתום ארבעה וחצי חודשים של אלימות קשה בגבול רצועת עזה, שכוללת ניסיונות הסתננות לשטח ישראל, הבערת עשרות שדות, רצח חייל ישראלי והפגנות חסרות רסן, הושגו הבנות עם חמאס, שהובילו להפסקת אש. במסגרת ההבנות הללו, תנקוט ישראל כמה מחוות כלפי תושבי הרצועה, לעידוד כלכלתם, ובתמורה תשיב חמאס את השקט לרצועת הגבול. נוסף על כך, בשיתוף ממשלת מצרים הושגו הבנות הרואות בעין יפה מהלכים עתידיים לשיפור המצב ההומניטרי בעזה. ממשלת ישראל מקווה כי תנועת חמאס תעמוד בתנאי הפסקת האש, ולא ייאלץ אותה להשתמש שוב בכוח כדי להגן על ביטחון חייליה ואזרחיה.
ההודעה הזו לא נכתבה, ומן הסתם גם לא פורסמה. זה פחות או יותר הנוסח שאמור היה לצאת מירושלים ביום שלישי השבוע, אם מישהו שם למעלה היה מרגיש בטוח מספיק לספר לציבור את האמת הפשוטה, ששני הצדדים ניהלו במשך כמה שבועות מו"מ חשאי, ובסיומו החליטו להניח לנשק. ההודעה הזו, או גרסה מקוצרת שלה, לא יצאה גם מעזה, כי גם ראשי חמאס חוששים להשמיע את הביטוי "הפסקת אש".
מעניין היה לעקוב, ביממות שחלפו מאז שהיא נכנסה לתוקף, ביום שלישי בבוקר, אחר התפתלויות שני הצדדים. כמאמר הפתגם הערבי: יש אמת, ויש הבן דוד שלה. האמת היא שהושגה הפסקת אש. גרסת הבן דוד אומרת כי שלשום בבוקר נפתח מחדש מחסום כרם שלום, ובתמורה מיהרו בחמאס לנצור את האש. ככה פשוט. "השקט הושג בעקבות ההבנות שקידמו המצרים והאו"ם", הודיעה לשכת נתניהו.
בחמאס לא רצו להודות בהפסקת האש, מאחר שהם השיגו הרבה פחות ממה שרצו. ואילו בישראל ברחו מן הביטוי הזה, שמא יבין מישהו את הסוד הנורא, שירושלים מדברת עם הנייה וחבורתו במקום לחסלם בתוך 48 שעות.
ראשי חמאס יצאו ב־30 במרץ למבצע ההסתערות על הגדר עם יומרה להסיר את המצור מעל הרצועה. הם חזרו הביתה עם הישגים צנועים הרבה יותר. בעיית עזה אומנם עלתה לסדר היום הבינלאומי, כפי שלא צפה מעולם, וירושלים מבינה כי עזה חייבת להשתקם, כפי שלא הבינה מעודה. גם נתניהו השיג משהו. בתום ארבעה וחצי חודשים, הופסקה האלימות בגבול ללא כל פגיעה ב"בייס", מחנה התומכים שלו בציבור. ושניהם, כל אחד מסיבותיו, הצליח לסיים את העימות הזה בלי להידרדר למלחמה.
זרועו הארוכה של צה"ל
אז מה כוללות ההסכמות בין הצדדים? כל מה שאפשר היה להשיג בלי טיפת דם בודדה וללא כדור אחד. ישראל התחייבה לפתוח מחדש את מחסום כרם שלום, המשמש לכניסה ויציאה של סחורות מעזה ולמכירת גז וסוגי דלק. היא אף הסכימה להגדיל את כמויות הסולר שיימכר לתחנת הכוח ברצועה. נוסף על כך, שטחי הדיג מול חופי עזה יורחקו. לדייגים נוספו שלושה מיילים (כחמישה וחצי קילומטרים).
שלושת הסעיפים האלה משיבים לאזרח העזתי את היכולת לרכוש גז בישול וליהנות מעוד כמה שעות חשמל ביממה, ולענף הדיג ברצועה הם מעניקים זריקת עידוד. פתיחת כרם שלום מחזירה לחקלאי העזתי את האפשרות לשווק את סחורתו, שהרקיבה במחסנים במשך שבועות ארוכים.
הרחק מן הכותרות, מגלה הרשימה מציאות פרטית סבוכה. ברצותה, תשלוט זרועו הארוכה של צה"ל לא רק במידת האפשרות של העזתי להשיג ממון לרכוש לעצמו אוכל - אלא גם באופן שבו יבשל אותו.
עבור חמאס, הרשימה הזו היא כמעט חזרה לנקודת האפס. אבל השחיקה הגדולה בשטח והחשש מפני קריסת המשק עשו את פעולתם. על כך הוסיפו מתווכי האו"ם הבטחות לשלב שני ושלישי, שאליו רתמו את מצרים. בשלב השני, יואצו תהליכי הפיוס בקהיר. בשיחות האלה חותרים המצרים להפקיד את הרצועה מנהלית בידי הרשות, ולאחר מכן להקים ממשלת אחדות.
בשלב השלישי יחלו השחקנים בזירה - גם ישראל - בהשקת תוכנית השיקום האזרחית שהציע שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב. זו תוכנית יומרנית הכוללת הקמת מתקני תשתית, בתי חרושת וכינון נמלי ים ויבשה. היא דורשת בעיקר רצון עז של הצדדים ואת פירוק מנגנון החבלה שנקרא אבו מאזן. גם ישראל רתומה לתוכנית והביעה את הסכמתה. השלב השני והשלישי יצרו אופק עתידי עבור חמאס וסייעו בידי מנהיגיה להסכים להפסקת האש למרות המחוות הדלות.
שעתו של הספין
אבל ההסכם הזה ייזכר גם בזכות מה שאין בו. ממשלת ישראל הבטיחה לציבור כי הנעדרים יחזרו הביתה, וכי חמאס תרד על ברכיה. ישראל איימה שוב ושוב במלחמה ונקטה - כך נראה - שיטות בוטות של לוחמה פסיכולוגית, במיוחד בשלבי המו"מ האחרונים. למשל, הדליפה כי נשקלת אפשרות לחסל בכירים בחמאס. בחמאס, מצד שני, הבטיחו מאבק חורמה עד להסרה הסופית של הסגר הימי והיבשתי. אז הבטיחו.
ביום רביעי בבוקר היה מעניין לראות איך כל צד מחפה במילים על מה שלא השיג. ישראל התגאתה במבצע צבאי רב־עוצמה (מחיקת מטה ביטחון הפנים של חמאס בעזה), כמכה האנושה ששכנעה את חמאס ללכת לרגיעה. בפועל, מאמצי התיווך היו כבר בעיצומם ביום חמישי שעבר, כאשר המטה הופל. בחמאס אף הרחיקו לכת. גורמים מטעמם הדליפו לעיתון "אל־חיאת" כי הסכם הרגיעה קרוב מאי פעם, וכי הוא יכלול הסרה מלאה של הסגר. עיקרי ההסכם אכן חותרים להסרה מלאה של הסגר, אבל רק בשלב השני והשלישי.
והיה גם הליצן שבחבורה, עזאם אל־אחמד שמו, ממקורבי אבו מאזן. שלשום, כמה שעות אחרי שמעבר כרם שלום נפתח, ואת אנחת הרווחה של סוחרי עזה אפשר היה לשמוע עד אשקלון, אמר אל־אחמד כי המו"מ הוא "בגידה בעם הפלסטיני". הוא זעם מדוע הוא נעשה ללא שיתופה של הרשות, וכינה אותו פסטיבל. הרשות חוששת שכל הסדר בין ישראל לחמאס ישמש אבן פינה לתוכנית הגדולה לשיקום עזה, שתתבצע ללא שיתופה.
מדוע ליצן? כי לרשות הוצע פעם אחר פעם להיות חלק מן ההסכם הזה. למעשה, נועד לה תפקיד דרמטי, שאותו רצתה חמאס הרבה יותר מן המחוות שהעניקה לה ישראל. לפני כשנה הפסיק אבו מאזן לשלם משכורות ל־35 אלף פקידי ממשלה ברצועה, כפי שנוהגת הרשות לעשות כמעט מיום הקמתה. זו הייתה סנקציה שנועדה לייבש את כלכלת הרצועה ולהוריד את חמאס על ברכיה.
מי שמשלם את המחיר, עד לרגע זה, הן משפחות הפקידים הללו. מדובר בסכום של כ־40 מיליון שקל בחודש, העשוי לייצב את המשק העזתי. חמאס דרשו מהמתווכים להחזיר את המשכורות כתנאי להנעת הפיוס, אבל גם כדי להיאבק בבעיה הגדולה ביותר ברצועה כיום, דלדול המזומנים בארנקיו של האזרח הפשוט. אבו מאזן סירב, אבל זה לא הפריע ליועצו להטיח בהפסקת האש כינויי גנאי.
היחס ההפוך
לאורך החודשים הללו, לא ירדה מן הכותרות סוגיית הנעדרים הישראלים בעזה. לא בזכות לחציה של ירושלים, אלא הודות לפעילותן של משפחות גולדין, שאול ומנגיסטו. בזה אחר זה עלו שרינו והבטיחו להחזיר את הבנים הביתה. היו גם כאלה שהטעו את הציבור ואת המשפחות, וגרמו להם להאמין כי ישראל תציע לחמאס מחוות הומניטריות תמורת השבת הבנים. מראש לא היה לכך סיכוי: נושא הנעדרים מצוי בטיפול הזרוע הצבאית של חמאס, והזרוע מוכנה להשיבם רק תמורת עצירים חיים. ההצהרות שיצאו מירושלים יצרו רושם כי המתווכים השונים אינם מניחים לסוגיה. ובכן, המקום שאותו תפסו הנעדרים בשיח הציבורי בישראל עמד ביחס הפוך לעיסוק בהם במשא ומתן להפסקת אש.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]