עם כל הכבוד לאיים המלדיביים עוצרי הנשימה, למרוקו האקזוטית, לקפריסין הטורקית השופעת והזולה ואפילו לאלפים הפרועים, המקום שהישראלים סוגדים לו וחולמים לבלות בו את הקיץ הזה הוא האי היווני מיקונוס. בכל רשת חברתית פנויה אפשר לראות נשים שזופות בצבע ברונזה, דקיקות גזרה, עטויות ביקיני שמותיר מקום מועט לדמיון מונצחות על רקע מים כחולים ועמוקים ובתים בוהקים בלובנם בתוספת הכיתוב: “מיקונוס, כבר מתגעגעת".
האגדות והסיפורים מייצרים תמונה של מקום מושלם שבו האוכל מופלא, החום לוהט ומלטף, החופים מוזהבים וההנאה צרופה. בתיעודים הפרועים יותר אפשר לזהות בקבוקי שמפניה ענקים ויוקרתיים ופרצופים מחייכים, מזוינים בשיניים מחזירות אור מביטים עלינו מבטנו של מטוס פרטי. בכתבה שהוצגה לאחרונה בחדשות ניסו אפילו לפענח את סוד הקסם של האי ולהבין מדוע אנו נמשכים אליו. חלק טענו שהאטרקטיביות נעוצה במפורסמים שגודשים אותו, מתוך טענה, שהרשו לי לחלוק עליה, שאלו יודעים לזהות איכות. אחרים ציינו שזה משום שאפשר לקבל שם שירות כמו שצריך ופינוק נאות ששום אתר נופש בעולם לא מעניק.
בולשיט. אני הייתי במיקונוס. אולי קצת בניגוד לרצוני, בלי לדעת מה, איך וכמה. נשבע לכם. כך היה. עד כמה שזה נשמע מגוחך. בדיעבד כף רגלי לא הייתה נוחתת שם, וסביר להניח שהיא גם לא תדשדש באי הזה שוב. מיקונוס מייצג לטעמי את כל מה שכעור בעמנו ובעולם. בשנים האחרונות המקום הפך למוקד הבילוי של האלפיון העליון ושל כאלו שרוצים לגעת בזוהר. בהתאם, על כל מילימטר של האי האורחים מנפנפים בממונם בהחצנה גסה. מאידך המקומיים מנסים לסחוט אותך בעזרת צ'ארם חלקלק ותחת מעטה של מעניקי חוויה אקסקלוסיבית הם אומדים ובודקים אותך, ומחייכים אליך כי אתה ספק של אינסוף כסף. חומוס לניגוב זוכה לשם האקזוטי “גרגירי פרא שנבחרו היטב, כתושים בשום אורגני ולימון שנצרב בשמש הים התיכון", הדגים שמוגשים מתוארים ככאלו ש"נמשו ממעמקי הים בידיהם הטובות של דייגים חרושי קמטים" וכך הלאה. זו הטכניקה. כל דבר סתמי נעטף בסופרלטיב ריק. העיצוב “מהמם" ונעשה בידי בעל מלאכה ידוע, מקועקע וגבה מצח, ומהרמקולים בוקעת מוזיקת “אווירה" או “צ'יל אאוט" (כשם שאוהבים לומר העשירים והמסטולים).
בקבוק יין על החוף יעלה 1,000 יורו, ארוחה - מאות דולרים
היות שמדובר במקום שמיועד לאנשים שאיבדו את התחושה כלפי כסף ואת הבושה, בקבוק יין על החוף יעלה 1,000 יורו, ארוחה מאות דולרים, ועבור שמשייה ומיטת שיזוף ידרשו מכם למשכן את המשכורת השנתית. גם אני נעקצתי בבלוף הזה. בית המלון שבו לנתי נחשב מפונפן במיוחד. בפועל שילמנו אלפי שקלים לטובת אכסניית נוער עם ארוחת בוקר שזכתה לכותרת “טבעית ומהנה" אבל השאירה אותי רעב ועצבני בפתיחתו של כל יום. הבילוי הלילי היה נובורישי באותה מידה וכלל פיזוז לצד צעירים עשירים ושזופים כפחם בברמודות, שכל תקוותם הייתה שהג'ל בשערם יישאר במקומו עד בוא הזריחה ונשים שהעמיקו לאורך כל שעות הערב את יחסיהן עם המכשיר הסלולרי שבידן.
נדמה לי שאת שיאי הדחייה חשתי כשהגעתי לאחת המסעדות הנחשבות באזור וראיתי במרחק של שני שולחנות ממני ישראלי מוכר, שעשה את הונו מנוכלויות מרושעות, מבלה כשעל פניו מרוח חיוך רחב. הוא הביט לעבר השקיעה כשעשרות אירופים התנועעו לצלילי מה שמכונה “מוזיקת עולם" ולגופם טוניקות גוצ'י וחליפות קיץ בצבעי פסטל של הרמס. מלבדו היו שם עוד ישראלים שהשתלבו מצוין. ביכולת לבזבז כסף גנוב ועשוק אנחנו אירופים לכל דבר. כולם דיברו על החופש המושלם והפריחו לאוויר מילים כמו “שלווה" ו"הרמוניה", אבל לא היה ואין דבר רוחני ותרבותי בהחצנה הריקה הזו שהבסיס שלה הוא בוחטות של כסף.
האי מיקונוס הוא הביטוי הצלול ביותר להדוניזם הקפיטליסטי בצורתו הגולמית. יש מי שטוענים שהמקום מלא ב"טעם טוב" ושהשהייה בו היא "אסקפיזם מבורך", אבל אין שם גרם אנושיות. מי שנמצא שם הופך להיות חלק מפסיפס שמעצב בבואה של חברה משועממת, נצלנית, שנהנית מעצם העובדה שהיא מתחככת בסממני יוקרה. כשאני שומע על בן עמי שמשלם מאות ואלפי דולרים על בקבוק שמפניה רק כדי להתיז אותו, הלב נקרע.
כסף שהיה אפשר להפנות אותו למאות מטרות טובות ויעילות נשטף לביוב. לכן הרשו לי לבוז לאדם שמעלה משם סלפי או צילום קבוצתי מתמוגג וטוען שהוא רוצה להיות שם שוב. כי הגעגוע למקום לא נובע מהנאה אמיתית אלא מתחושה של עושר נבוב, שמאפשר לשלם הון על חופשה שניתן לחוות כמותה בישראל או בכל מקום בגלובוס בעלות פחותה בהרבה. לעזאזל, אם יש לכם כל כך הרבה כסף, תעשו איתו דברים טובים ואל תשרפו אותו רק כדי להרגיש שאתם מליינים. זה מגעיל.