1. כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מבטיח כי בקרוב יקבלו הפלסטינים "מתנה יקרה" בתמורה להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אני בספק אם מישהו בירושלים נופל מהכיסא. ברור לכל שאצל איש העסקים שיושב בבית הלבן אין ארוחות חינם, והיה ברור שהחשבונית תוגש לנו בקרוב ותעמעם את תחושת האופוריה. בינתיים, גם בשדרות פנסילבניה וגם ברחוב בלפור מתמודדים עם עניינים מדיניים וכלכליים לצד חקירות לא פשוטות, שמלוות בעורכי דין ובעוזרים לשעבר שהופכים לעדי מדינה ומאיימים להפליל את הבוסים שלהם לשעבר.
ביום רביעי השבוע, לאחר פרסום דבר הסגרתו של עורך הדין של טראמפ, מיהר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לצייץ בטוויטר שהוא "מקנא" בארה"ב - "שם יש תובע חזק שעובד מהר, לוקח עוזרים למשפט וכל אחד מוסר את שידוע לו בתקווה שזה יקל על עונשו שלו. לקנא", חותם ברק בקצות אצבעותיו על המקלדת. 

ברק אולי מקנא, אבל שוכח שעוזריו לשעבר של טראמפ לא שומרים על זכות השתיקה בחקירתם, להפך: הם פותחים את הפה ומשתפים פעולה עם רשויות אכיפת החוק בהפללת הבוס שלהם לשעבר. ברק מקנא, אבל שוכח שאצלנו בישראל לא תמיד נהגו כך העוזרים לשעבר של ראש הממשלה. הם לא מיהרו להפליל את הבוס שלהם לשעבר - לא בתחום קבלת התרומות ולא בתחומים אחרים. לכן, רגע לפני החזרה לחיים הפוליטיים ולפני שמקנאים צריך להפעיל את הזיכרון ולא לסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור.
2. לא אחת במסגרת תפקידי כדובר צה"ל תהיתי עד כמה בר מזל אנוכי, שבתקופת כהונתי העיתון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי כבר לא הופיע. שמחתי אולי כקצין וכדובר הצבא, אך הצטערתי מאוד כאזרח. בנעורי, אחת לשבוע ביום רביעי הייתי מתגנב בשעת הצהריים ל"מועדון לחבר" בקיבוץ כדי לסחוב ראשון את גיליון "העולם הזה" על שלל הסנסציות בתחום הפוליטי, הכלכלי והרכילותי.
 
ככתב ב"על המשמר" (ז"ל) שפר עלי גורלי, היות שאת "העולם הזה" הדפיסו בדפוס החדש של "על המשמר", ומדי יום ג' בלילה יכולתי לצפות בפלטות לפני ההדפסה ושעה אחר כך לקחת גיליון טרי ממכונת הדפוס.
 
"העולם הזה" כמו "על המשמר" היה בית ספר לעיתונאות שהצמיח כאן שדרה גדולה מאוד של עיתונאים וצלמי עיתונות, היה חתום על אין ספור סיפורים בלעדיים וישב כיתוש טורדני על צוואריהם של ראשי שלטון מפא"י כחריג יחיד בתוך עיתונות מגויסת בוועדת העורכים בידי דוד בן־גוריון, איסר הראל וצה"ל.
לצד המפעל העיתונאי שנאסף אל אבותיו, פעל אורי אבנרי ז"ל לקידום אג'נדה פוליטית. הוא עשה זאת כמדינאי, כחבר כנסת וכאזרח מפגין, חולם ולוחם. הוא היה ציוני שנוי במחלוקת, שראה למרחוק יותר מכל ממשלה. רבים ברשתות החברתיות שמחו השבוע על לכתו, ואני לעומתם מבקש לזכור אותו כציוני שחלם ולחם ולא ויתר ושילם מחיר כבד על אי־פופולריות, אבל התעקש להטביע כאן חותם.
 
3. על תדמיות ומציאות בשדה הרפואה אני רוצה לכתוב לכם עכשיו, ומעשה שהיה כך היה: קרובת משפחה שלי, קרובה מאוד אפילו, נקלעה בעל כורחה לדלקת חריפה במעיים. היא נדרשה לחודש וחצי(!) של אשפוז בבית החולים ולאחר חודשים של הפוגה לא פשוטה בבית לניתוח בטן וכריתת חלק מהמעי המודלק. גם האשפוז וגם הניתוח הסתיימו ברוך השם בהצלחה, וקרובת המשפחה חזרה לחייך. 
 
רבים מחברי הטובים תהו אז על שיקול הדעת הלקוי שלי כשהפקדתי את קרובת המשפחה בבית חולים הלל יפה בחדרה. "אתה אדם לא אחראי, אבי בניהו", אמרו. "אתה משחק בחיים של קרובת המשפחה שלך". חייכתי אליהם ולא עניתי. הלחץ גבר לקראת הכניסה לניתוח: "אוקיי, אשפוז מילא, אבל ניתוח בהלל יפה? יש יכולת לנתח בכל בית חולים בארץ. מיד יתקשרו אליך ויתאמו אשפוז לניתוח", הבטיחו החברים, ואני סירבתי. רק הלל יפה. אני שמח שכך החלטנו. 

בית החולים הלל יפה. צילום: דוברות בית החולים

 
קרובת המשפחה שלי הייתה במשך חודש וחצי של אשפוז ועוד שבועיים של ניתוח קשה והחלמה בידיים האמונות מאוד של פרופ' ריקרדו אלפיסי ושל המערך הכירורגי של הלל יפה בחדרה שתחת ניהולו. האמינו לי שבחנתי כל דבר בעיניים של עיתונאי ותיק, לא רק את הטיפול הרפואי שהיה מקצועי, מסור, אחראי ושקול, אלא גם את ניקיון השירותים, את נייר הטואלט שלעולם לא חסר, את העציצים והמעליות ואת האוכל וניקיון החדרים, את קצב החלפת המצעים - הכל היה מצוין. ומכאן למדתי את שידעתי: בית החולים הלל יפה בחדרה הוא בית חולים מצוין, הוא בית חולים של הקהילה והאזור שלנו.
זאת ועוד, בית החולים ומנהלו, כמו גם הסגל הרפואי והכללי, יודעים משהו על תדמיות. הם מבינים שהלל יפה נמצא תחת זכוכית מגדלת, ושלא כמו בתי החולים ה"ממותגים", ממנו מצפים ליותר, ומחיר השגיאה שלו גבוה שבעתיים משל האחרים. והם מתאמצים ואפילו מתאמצים מאוד.
 
אני מרגיש חובה גדולה וגם שליחות לכתוב את הדברים הללו, וזוהי גם ההזדמנות שלי להודות לפרופ' אלפיסי ולכל הרופאים שעובדים איתו, לצוות האחיות, עובדות ועובדי המשק והסניטרים על טיפול מסור, מקצועי ואחראי ובעיקר מוצלח. תודה לכם. 
 
ויש לי גם הודעה לח"כ בצלאל סמוטריץ', שלא רוצה שאשתו תלד במחלקה עם ערביות. חודשיים בהלל יפה מלמדים אותך עד כמה השותפות שלנו עם ערביי ישראל היא גדולה וחשובה ועד כמה אנשים כמוך וכמו "שליחי הציבור" שלהם מנסים לקלקל. לא תצליחו.
4. כבר חלפה שנה מאז שנדב קתאלי מהקיבוץ שלי, להבות חביבה, שכל את רעייתו שי־לי ואת בתם התינוקת יעלי בת השנה זכרן לברכה בתאונת דרכים מחרידה בכביש 40 בדרום. מאז נדב מגדל לבדו את איתן ויערה ילדיו ובמקביל הוא משקיע זמן ומאמץ למניעת התאונה הקטלנית הבאה. הוא מוביל את המזכירות ואת בני הקיבוץ וחבריו למאבק ברשויות התעבורה לבניית כיכר תנועה בצומת הכניסה לקיבוץ, שהפך למלכודת מוות. כן, ממש כך. ראש המועצה האזורית כבר התייצב, וכעת צריך לשכנע את משרד התחבורה. נדב לא יוותר וגם אנחנו לא. ואת תרומתי הצנועה למאבק של נדב קתאלי ושלנו - אני שם כאן.  
5. תא"ל (במיל') אביגדור קהלני, גיבור ישראל, הוא גם לוחם, גם מחנך וגם סופר. את ספרו השישי במספר "מנהיגות במעגלי החיים" הגיש לי בהתרגשות השבוע. הוא הוציא אותו בהוצאה עצמית, שלה קרא "עוז 77" על שם ספרו הראשון רב המכר.
 
בספרו בוחן קהלני דרך מודלים היסטוריים וקיימים מהי מנהיגות ומיהו מנהיג. לצד משה רבנו, גדול המנהיגים ביהדות ולצד בן־גוריון, שמעון פרס, מנחם בגין, אריק שרון ונוספים, הוא טוען שגם אמא ל־13 ילדים היא מנהיגה, והוא מראיין אותה בספר כמו גם מפקד צבאי, מנהל מפעל, מחנך וראש ארגון. הוא מונה את רון חולדאי, את ראש עיריית חולון מוטי ששון, את דוד פתאל ואת פיני גרשון כמנהיגים בתחומם. 
 
השאלה אם מנהיגות היא תכונה מולדת או נרכשת נדונה אף היא בספר. הוא כתוב בגובה העיניים ורצוף דוגמאות וחוויות של המחבר ומרואייניו. גילוי נאות - גם אני מופיע בספר בפרק קצר על מנהיגות ותקשורת ועל מנהיגות בעידן הטוויטר והרשתות החברתיות, אולם לא זו הסיבה שבחרתי להעניק את הספר השישי של אביגדור קהלני כשי לחג לחברי, לקוחותי ובני משפחתי.
6. לפני יומיים הלכתי לאכול ארוחת צהריים אצל "שמש" בשוק התקווה. בכל פעם שאני בשוק אני לא פוסח על ביקור ב"קפה מזרחי" אצל עזרא. 70 שנה קיימת החנות הזאת, והיא פועלת עם אותן מטחנות קפה ותבלינים ועם אותם תנורי קלייה. יש בה אותם ריחות וטעמים והזיכרונות ממחוז ילדותי ונעורי. 
הייתי שם עם סבתא שפיקה ז"ל, עם אבא יעקב ז"ל ועם אמא תבדל"א, ועכשיו אני הולך לבד. וחוץ מזה, עזרא הוא ממוצא דמשקאי ואנחנו מתרגלים ערבית רצוצה. הסבא שלו, חכם עזור ז"ל, גדול מוהלי דמשק וסבו של הרב עזרא טראב, רבה דהיום של שכונת התקווה, היה גם המוהל שלי, ועל פי הסיפורים הייתי האחרון שהוא מל בחייו ועשה זאת בידיים רועדות, אך במקצועיות והכל יצא ברוך השם תקין.
שבת שלום.