127 ק"מ - זה המרחק מיישובי צוחר לתל אביב. אבל זו מדינה אחרת, עם איכות ורמת חיים שונה - ובעיקר התייחסות שלטונית שונה. הפעם האחרונה שהתושבים שם ראו מישהו בכיר מהשלטון הייתה כאשר שמעון פרס ז"ל בא לחנוך את בית הספר האזורי הממוגן. הם לא התלהבו אז, הם בטח לא מתלהבים היום.
נסעתי לשם עם שושק'ה, שהתנאי שלה היה שהיא נוהגת. "לא יכולה שמישהו אחר נוהג. בעייתית, תסתגל", אמרה. טוב בסדר, נשמה, גם לי יש בעיות. האישה היחידה בחיי שנהגה אותי מחוץ לתל אביב זו ארזה, כי היא באמת יודעת לנהוג. ואגב, היא לא בלונדינית.
"גם אני יודעת. יש לי רישיון ג' עד 15 טונה. תרגיע".
לא יכול, אבל אנסה. טעות אחת בכביש המהיר ואת יורדת מההגה. אני לא לוקח שבויים, נהיגה זה מקצוע ולא תחביב. הפנמת?
"תשתוק, יותר עדיף לך".
ופתאום היא שלפה כפפות לבנות מהמגירה ושרוול ליד שמאל, כדי שלא תישרף לה היד מהשמש. מה נסגר איתך, תגידי?
"תחשוב שאתה מר דייזי ואני הנהגת שלך. אני לא אוהבת רק יד אחת שזופה".
הדלקתי סיגריה, על אף שאסור לעשן אצלה באוטו, ושאלתי אותה: נבדקת? פסיכיאטר מומחה אישר את ההליך הזה בנהיגה? כי כפפות נהיגה אני מכיר, אבל לבנות ממשי עוד לא ראיתי.
"אז הנה פעם ראשונה", היא השיבה.
אנחנו חברים עשרות שנים, חשבתי לעצמי, באמת שלא ידעתי שהיא חייבת אבחון ומהר. אבל היי, אף אחד לא מושלם. שושק'ה נוהגת בסדר, מקשיבה לווייז כדי שיתריע על מכמונות ומצלמות. אחרי הפנייה לשדרות, הנוף משתנה מירוק לצהוב שרוף. שטחים עצומים מפויחים, עדות לטרור היומיומי שחווים תושבי הארץ הזו שהיא לא אנחנו. רק חסרים פה בתים כדי שהאזור ייראה כמו סרייבו במלחמת האזרחים במה שהייתה יוגוסלביה.
הגענו לבית במושב. בבית הזה גרה משפחה שלא חסר לה כלום. האם הגיעה לשם בגיל שנה, בגלל אבא עם אידיאולוגיה שהקשיב לדוד בן־גוריון ולובה אליאב. אז עוד לא קראו לה ציונות־דתית־מלוכנית־גזענית אלא רק הגשמה. במלחמת ששת הימים, היא זוכרת את רפיח בוערת. ביום כיפור, כאשר הייתה בת 15, נפצעו שני פועלים שלהם מעזה שהתמודדו ביניהם במושב בקרב סכינים מי מהם ייקח את הבית שלהם. "מה לעשות? אנואר סאדאת אמר להם שכבשו את פלסטין, אז הם הגיעו לקחת את השלל".
מאז היא חוותה מאות ימים של עורף מכיל, והפנימה שאין על מי לסמוך, זולת על עצמה ועל משפחתה. בעלה הגיע לשם ב־1978, צעיר תל אביבי שוויתר על ג'וב מסודר באל־על רק בשביל האהבה.
אתה תימני, איך ויתרת על ג'וב מסודר עם קביעות כדי להיות חקלאי? לא השליכו אותך מהעדה?
"אני לא מצטער לרגע. באתי בשבילה, ובנינו כאן חיים. הכל טוב".
הם הולידו ארבעה בנים. אומנם הילדים לא למדו בישיבת הסדר של גיבורים שמשרתים בצה"ל רק 17 חודשים, אבל הבכור בן 39 הוא יוצא סיירת מטכ"ל, ואחיו שירתו בהנדסה קרבית. למה? כי זו מסורת במשפחה. אבא שלה שירת בחיל.
הבן הצעיר מאבטח באירופה, אז בנחלה שלהם יש עוד שני בתים לבנים הנשואים. בן נוסף גר בסמוך. כולם מתפרנסים מחקלאות, הנשים שלהם עובדות באזור, הילדים מסתובבים במדשאה הגדולה, גם הכלבים. האם אחראית ביומיום על נכדיה, וכמובן מבשלת כל הזמן לשבט הקטן שמתכנס כשהוא רעב.
# # #
זו הפעם השנייה שלי אצלם. חם מאוד, אבל אין לחות. הבכור מגיע ואומר: "מה העניינים, קוף. אל תשאל איזה יופי, קיבלנו תעודת זהות כחולה מכם. בוא תשתה משהו, נחגוג".
לא הבנתי את הבדיחה, יקירי.
"לצערי, זו לא בדיחה", הוא מספר ביובש. "רק השבוע הציבו כאן סוללה של 'כיפת ברזל', ואנחנו שמחים. בניגוד אליכם בישראל, שיש לכם דקה וחצי מרגע האזעקה, לנו יש 12 שניות בדיוק להתמגן, אבל לא ספרו אותנו. נמות, נמות, נחיה אז נחיה".
אתה רציני? כי אני קצת מתקשה להאמין.
"תבדוק אותי. אני תמיד מדייק, על השנייה".
אמו מביאה ספל גדול, מלא רסיסים של טילים. "אספנו את זה מהדשא, במטחים האחרונים", אמרה, "אבל זה כלום, רק הבוקר הרמנו בלון בוער שנחת לי ליד הקיר של המטבח. מתרגלים לכל, רק האטימות כואבת".
ברקע נשמעים קולות של פצצות. "אין מה להתרגש", אומר האבא. "המצרים יורים בכל מה שזז. לא־סיסי אין קבינט ולא או"ם, והוא מפרק לדאע"ש את הצורה. נראה שצה"ל גם עוזר למצרים, כולם חברים של כולם".
השבוע ירד ערפל על האזור - והמשמעות שלו היא פק"ל קרב מלא. הבכור בכיתת כוננות של המושב (שני הבנים הנוספים מפורקים מפציעות, אבל חמושים). הוא יצא מיד לשטח, כי ערפל זה חדירות מהגדר, באוטומט. התצפיתניות מתקשות לעתים לאתר פרצות בגדר, שלפעמים שוכחת להתריע בגלל הלחות. והמוחריבין מסתובבים שם הפקר־הפקר פטרושקה.
"פעם אחת הגיע כוח של צה"ל", מספר הבכור, "הגשש ירד ולא מצא עקבות. הם התקפלו, אבל החבר'ה שלנו מצאו שניים יושבים, לא חמושים ופוחדים, ליד אחד המשקים. ככה זה כשיש ערפל, בלתי אפשרי לנעול את הגדר לגמרי, והעזתים יודעים את זה".
המצב הביטחוני מדאיג אותם פחות. הם לא יודעים מציאות אחרת, זולת כוננות מתמדת. הדאגה העיקרית שלהם היא כלכלית - כי השלטון מתעלל בהם. כבר שנים ששום שר כלכלי, כגון שר החקלאות אורי אריאל, לא באו לבקר ולשמוע אותם.
"הבנאדם דתי, מתנחל שדואג לחבר'ה שלו באיו"ש. אם הוא כבר בדרום ושמענו על זה בדיעבד", מספר האבא, "אז הוא מבקר ביישובים הדתיים. אצלנו הוא לא היה מעולם".
כן, כיפה'לה על הראש הייתה עוזרת לפרנסה. בעבר גידלו פלפלים ותרנגולי הודו. הם הפסיקו עם זה, כי הפסידו ימבה כסף. עכשיו מתרכזים בעגבניות, 300 דונם רק זה. לגדל קילו עולה להם 3 שקלים. הם מקבלים כמה אגורות יותר מרשתות השיווק. אבל השוס העכשווי הוא ייבוא עגבניות מטורקיה לקראת החגים.
"הלירה הטורקית התרסקה", מספר הבכור. "בדולר קונים משם שני קילו. אנחנו לא יודעים איך ומה גידלו את העגבנייה. כאן יש לנו התמודדות עם מזיקים, אנחנו מפסידים מאות ק"ג בגלל וירוסים. אבל חוץ מטורקיה, המדינה קונה עגבניות מעזה. עזה מזוהמת, מגדלים ירקות במי שופכין ללא טיהור, ללא טיפול. זה נורמלי בעיניך?".
לא, באמת שלא. רשתות השיווק שותות להם את הדם בקשית. למשל עמלת החאווה של 22% מכל שקל. לא הצלחתי להבין את הסוגיה, גם אחרי שהסבירו לי לאט.
"החזקתי ממך יותר", אומר הבכור, "מה קשה לך להבין? זה התחיל ב־12% וטיפס. כרגע אנחנו על 22%. פשוט מאוד, בחשבונית כותבים הנחה - כי אסור להם לגבות עמלות. אז הרשתות פשוט שותפות שלנו. אם נתנגד לא נמכור, וזו הפרנסה שלנו".
עוד לא התאוששתי מהסוגיה של החאווה, ואז שאלתי על ההובלה. כי בעבר הבנים היו מביאים את הסחורה למחסן המרכזי של כל רשת.
"הנהגתי מסורת, שלפיה כל ילד שמשתחרר מהצבא מתחיל לעבוד עם המשאית. יוצא לפנות בוקר עם הסחורה", מספר האבא. "אבל הרשתות התחילו לטמטם אותנו בדרישות ולהוריד לנו את מחיר ההובלה. השיא היה שהן דרשו להתחיל להוביל בקירור. אתה מבין שמשאית מותאמת להובלה בקירור עולה 800 אלף שקל? ועוד לא דיברתי על הפחת. ירדנו מזה ואנחנו משלמים לחברת הובלה".
הבכור מתערב, ומעמיק בהסבר. "אנחנו מתעסקים עם פקידים שאין להם מושג. מה זו הדרישה הזו? הם לא מבינים בכלל מה זו עגבנייה. הרי מדובר בירק טרי, שהכי חשוב מתי אתה קוטף אותו, כי הוא מלא במים. אם קטפת בצהריים, גם הובלה בקירור לא מקררת אותה, כי היא נקטפה חמה. ואם קטפת השכם בבוקר, היא תישאר קרה, בטמפרטורה שבה נקטפה גם כמה שעות אחרי. זה מאוד פשוט, אבל לא רוצים לריב, רוצים לחיות ולהתפרנס. מעניין אותי איך מובילים מעזה את העגבניות שקונים מהם. הן הרי גודלו במי ביוב, הובלה בקירור אין, אבל איתנו אפשר לשחק משחקים. לרשתות השיווק וכמובן לשלטון, הכי חשוב לספר לציבור שמחיר סל המזון הבסיסי ירד באופן משמעותי. אבל זה לא קסם, כדי שהמחיר לצרכן יירד, מכריחים אותנו להפסיד".
ברקע נשמעים, לצד הפצצות, צחוקים של ילדים. שאלתי איך האמהות מסתגלות למצב הביטחוני. מתברר שהשבט בדרום, שהשלטון של ביבי־איווט־נפתלי הגבר לא מכיר בשייכותו למדינה, מתחתן בעיקר עם בני האזור.
"מי שלא גדלה כאן", מסביר הבכור, "לא תהיה מסוגלת לחיות כאן. אשתי ואני מהאזור, אנחנו לא יודעים אחרת. כשהתחילו הקסאמים לא התייחסתי בכלל.
אבל אחרי שמישהי מהמושב חטפה פגיעה ישירה בבית, התאפסתי על עצמי. בכל אזעקה אנחנו מתמגנים. אין כמו הפחד לקבוע סדר עדיפויות".
# # #
גם הפועלים התאילנדים הסתגלו מהר לשגרה. הם בסדר, אבל אב המשפחה מתגעגע לעזתים. "אני לא צריך שהם יאהבו אותי, אבל הם עובדים טובים. מבחינת השקפה פוליטית, אני הרבה יותר ימני מכל מה שאתה רואה בכנסת. אבל אני אדם מציאותי, ומכיר את רצועת עזה כמו שאני מכיר את הבית שלי. המצב שם בלתי אפשרי, אני מדבר איתם. הם חיים בקטסטרופה, שנייה לפני אסון תברואתי, וכאשר תפרוץ שם מגיפה, אנחנו נשלם את המחיר, לא אתם בתל אביב".
הוא צודק. תראו מה קורה כאן עם העכברת, או קדחת הנילוס. עשרה חולים ויש כאן היסטריה. בעוטף חיים אולי מאה אלף איש לאורך הגבול, מול 2.2 מיליון תושבים, שרובם המוחלט מוזנחים. והשטויות שמדברים בקיבינימט הביטחוני־מדיני בפרט ובאגם הדרעק בכלל פוגעות באינטליגנציה הבסיסית. איך בדיוק מצפים מרוב התושבים שם למרוד בחמאס? באילו אמצעים בדיוק? יש לתושבים מקור נשק עצמאי, מימון, ידע, מנגנון? חזרנו לתקופת המחתרות אצלנו? כמובן שלא, אבל הטמטום חוגג.
האבא טוען שחייבים למצוא פתרונות תעסוקתיים. "שיבנו להם אי מלאכותי, נמל בקפריסין, שיעשו משהו", הוא אומר, "לשבת בירושלים ולומר על הכל 'לא' זה פשוט מאוד. על מה אנחנו אומרים 'כן'?".
הבן שלו מתערב ואומר: "לא ייתנו להם כלום, הכל כאן תעשייה של עושים שלום. למה שייתנו להם נמל, אם כל מה שמגיע לרצועה עובר דרך אשדוד, או שאנחנו מוכרים להם את המלט?".
תגידו, אין חשש כאן מחטיפות? הרי אם תיחטף כאן חיילת, או אמא וילד, זה משנה את כל המצב. הלחץ הציבורי יהיה להחזיר את הרצועה לימי הבריאה, לא רק לכבוש אותה.
"אל תדאג, זה לא יקרה", עונה הבכור. "יש כאן קודים ברורים, גם לארכי־מחבלים אצלם. הם יודעים בדיוק את המגבלות שלהם ושלנו. אם הם חוטפים אישה, אז זה חרבו־דרבו. לא הקש בגג, ולא טלפון שמל"ט בדרך אז תלכו לבקר את הדודים כי אנחנו מורידים לכם את הבית בעוד שתי דקות. הטרור צריך להראות עשייה לאלו שמממנים אותו, ואנחנו מכירים את המשחק. הבניין של 12 הקומות שהורידו לפני שבועיים? בדיחה שהתבטאה בשני פצועים, שפשוט התעכבו כשיצאו מהבניין. אל תאמין לשטויות. אנחנו כאן משוכנעים שצה"ל בכלל יורה על מטרות קרטון. אתה זוכר שצלף הוריד לנו חייל לפני איזה חודש? הבנו שהמחבלים היו בסוג של אימון והצלף טעה. הם לא הפסיקו להתנצל עוד לפני שדפקנו בהם את הפגז הראשון בתגובה לצלף".
כן, אתה צודק. אני הפנמתי מזמן שאנחנו חיים את המציאות של הסרט "לכשכש בכלב", עם דסטין הופמן ורוברט דה נירו.
# # #
האמא הלכה לערוך שולחן לארוחת צהריים. הבנים התפנו לטיפולים ברייזרים לפני שיחזרו לשטח. שתיתי עוד אספרסו במרפסת, וגלשתי ברשת לבדוק מי נגד מי. הנה נפתלי הגבר וסמוצ'קנע נתנו מתנה לציבור שלהם, עם אקדח לכל לוחם. מספיק שירות של 17 חודשים בצה"ל כדי לתרגל כאן מערב פרוע. עכשיו לכל כיפה'לה יהיה גם אקדח אישי. כמו שאני מכיר את צבאנו המפואר, שביותר מדי פעילויות בשטח מאבד חיילים על ירי דו־צדדי, זה מה שיקרה עכשיו בערים המיושבות. על כל חשוד בפח"ע יירו ארבעה גיבורים, הוא לא ייפגע, אבל מסביב יהיו קורבנות של נזק משני.
אנחנו ציבור שלא מתרגש מ־350 הרוגים בתאונות דרכים בשנה, מ־55 קורבנות טביעה בחופים לא מוסדרים בכל קיץ, מ־50 פועלי בניין הרוגים בשנה - אבל מתחפשים לגיבורים בכל אפשרות לחסל איזה עראבר ברחוב, גם אם לא מגיע לו.
על גראס רפואי לחולים נמרר את חייהם המרירים בלאו הכי. על גראס לאנשים, שיירגעו קצת מלהרוג אחד את השני בכביש, הס מלדבר. מה פתאום שיהיו משומשים? למי נמכור את הסחלה שיוצא לנו מהפה בכל דקה, טוען השלטון, אבל הרבה נשק חם בבית - זה יופי זה. כל אישה ששואלת את בעלה איפה היית, מסתכנת ביישור מקורב לפיקת הברך. בפעם הבאה אל תשאלי שאלות, כי אם תשאלי אני מוודא הריגה.
או, הנה, רבים על גשר ההליכה בתל אביב. רק עשר שנים מתכננים אותו. את גשר הזהב בסן פרנסיסקו בנו בפחות זמן, אבל לאוקלנד לא היה את ליצמן וגפני. זה משנה משוואה, רבותי, זה קשוח־על־אמת. לא משהו שחצי מיליארד שקל לא ישנו להם את ההלכה שבעל פה, אבל עדיין קשוח.
אוכל. שולחן עמוס כל טוב, וראיתי סיר מרק בשר תימני, חילבה וסחוג. אמרתי לאבא: סחתיקה, לא שכחת את המורשת. הוא חייך, אבל האמא הפולנייה הזדרזה להסביר שהיא זו שמכינה חילבה וסחוג וגם מבשלת את המרק. "הוא יודע רק לעשות ילדים טובים", אמרה, "וגם על זה יש ויכוח".
אחר הצהריים, צריך לחזור לישראל. יאללה שושק'ה תתחילי להיפרד, צריך להגיע לרדיו. יצאנו, הם נשארו עם השיגרע שלהם, אנחנו בדרך לשלנו. די עם הכפפות, שושק'ה, אני ממהר. "תרגיע ומיד. 72 דקות אתה בתחנה. לא רוצה לשמוע אותך מתלונן".
בצומת מסובים טלפנתי לכיפוש, להודיע שאני בארץ. שושק'ה קיזזה ארבע דקות מהתחזית של הוייז.
טאץ'־דאון בדקה ה־68.