דנו בחוק הלאום מכל זווית, אבל שכחו מישהו בקרן זווית. אלה העולים מן האימפריה הרוסית, העולים ששיבתם מן הגלות אל מולדתם העתיקה היא נס. נס שכל כך התרגלנו אליו, עד כי אנחנו שוכחים שבמשך 2,000 שנה זה נחשב חזון מיסטי בלבד. הנבואה של ישעיהו על היום שבו ה’ יעשה פלאים “ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ”, או חזיון משורר תהלים “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים הגדיל ה’ לעשות עם אלה”, נקראו כציפייה לדבר מה שמעל לגדר הטבע, אשר יתקיים אם וכאשר המשיח העל־טבעי ירכב אלינו על חמורו. והנה הפלא קרה, היהודים שבו לארצם, והחל משנות ה־90 הגיעה גם העלייה מן הגלות הסגורה ביותר, מעבר למסך הברזל האטום.
מה עשינו אנחנו, הישראלים הוותיקים יותר? כרגיל, הצלחנו לקלקל הכל. היו בתוכנו כאלה אשר בתוך הנס שאיחד שנית את הלאום, מצאו עילות לקבוע שחלק מהם אינם יהודים על פי ההלכה. גרוע מכך, מצאו דרכים שלטוניות לקבע את ההפרדה הזו. “אומנם שמכם כהנא או רבינוביץ’, ואביכם יהודי”, טענו בפניהם, “אבל אינכם כשרים למהדרין. אומנם בתעודות הסובייטיות הוגדרתם בסעיף הלאום כיהודים, ולא כרוסים, אוקראינים או קירגיזים, אבל בשביל הרבנות שלנו אינכם יהודים”.
כאשר העולים המופתעים והפגועים, שתמיד ראו את עצמם ובצדק כיהודים, וסבלו כיהודים, הביעו נכונות להתגייר, העמדנו בפניהם קשיים כל כך גדולים, שהגיור נעשה כמעט בלתי אפשרי. הגיעה עת נס קיבוץ הגלויות ושיבת הלאום היהודי לארצו, אבל אנחנו פירקנו את הלאום היהודי במו אכזריותנו ויצרנו חלוקה מוזרה שלפיה יש יהודי כשר על פי הרבנות, ויש יהודי כשר רק על פי חוק השבות, שאינו בעצם יהודי לצורך נישואים או כל מיני סוגיות חיים נורמליים אחרים. עכשיו נוספה בעיה נוספת: מה הוא על פי חוק הלאום?
בתוך כל עשרות הנאומים שנישאו בכנסת על חוק הלאום, נשמעו נאומים של האופוזיציה שרובם לעג סתמי לחוק הראוי הזה. זעקות על קץ הדמוקרטיה, האשמות פראיות המגדירות את ישראל כמדינת אפרטהייד ועוד טיפשויות ברצף מעל הדוכן. או אז הגיע רגע שבשבילו היה שווה לבלוע את כל הנאומים.
התרגשתי לשמוע את דבריו של ח”כ אלעזר שטרן (יש עתיד). הוא סיפר על הפעמים שבהן נסע לבתי קברות צבאיים ביום קבורת לוחמים קרביים של צה”ל כדי לוודא שלא יקברו אותם מחוץ לגדר. באחד המקרים האלה הוא פגש בלוויה את מרים פרץ. זה היה בקריית שמונה, בלוויה של גרמן רוז’קוב, קצין קרבי, סמ”פ, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים ליד חניתה. ח”כ אלעזר שטרן שאל את מרים פרץ מה הקשר שלה לאותו קצין שנפל. היא סיפרה שהבן שלה ז”ל, אוריאל, שירת איתו בבית הספר לקצינים של צה”ל. ח”כ שטרן אמר, אם כן, שמרים פרץ והוא: “שנינו הגענו לשם כדי לוודא שיקברו אותו כיהודי”.
“כשבנה השני, אליעז, נהרג”, המשיך וסיפר ח”כ שטרן, “הלכתי עם הרב רונצקי זצ”ל לחלקה הצבאית בראשון לציון כדי לוודא שלא קוברים את אילן סביטקובסקי, שהיה קשר של אליעז בגולני, בחלקה נפרדת”. אילן סביטקובסקי ואליעז פרץ נהרגו באותה היתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. ראיתי צילום של אילן מניח תפילין, קורא בסידור ולבוש בחולצת טריקו שחורה שעליה כתובת מעוצבת: “אני לא משתמט”. גרמן רוז’קוב ואילן סביטקובסקי שייכים ללאום היהודי יותר מהרבה יהודים שלא ממש מתלהבים מההשתייכות הזו, ואפילו בזים לה.
לכן, הקריאה של ח”כ שטרן באותו נאום בכנסת היא קריאה חשובה להשלמת חוק הלאום כהלכה: “אולי קודם נקבע מי זה יהודי? ומה הם 300 אלף האחים שלנו שהם לא יהודים? מי יקבע אם הם יהודים או לא? אולי לפני שנקיים דיונים על חוק, שאין להם משמעות מעשית, נפתור את הסוגיה הזאת של הגיור של האחים שלנו?”
בעיניי, דברים כאלה של אדם חובש כיפה כאלעזר שטרן חשובים מאוד, כי כיהודי דתי וכמי שעסק הרבה בסוגיית הגיור, הוא יודע שאפשר לגייר את כל בני הלאום היהודי האלה בקלות ובמהירות, על פי ההלכה. אני מכיר פסקי הלכה של רבנים חשובים עד ראשיים שמפצירים לגייר את בני המשפחות היהודיות האלה, כי הם שייכים ללאום היהודי. אם לא נגייר - אנחנו החוטאים. גם כלפי ההיסטוריה, גם כלפי הלאום היהודי שכל כך חשוב עכשיו בעיני רוב המחוקקים בכנסת, וגם, בעיני רבנים קובעים.