כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו נגיע לאירוויזיון כמו שהגענו לחגיגות ה–70. עייפים, מרוטים ובתחושת מיאוס טוטאלית. רק בישראל תחרות השירה הקאמפית–קווירית–ביזארית–קרקסית הזאת הפכה לאירוע לאומי, ל"שער של ישראל", לגאוות המדינה. הערים הזניחות מאלמו שבשוודיה ומילסטריט באירלנד אירחו את האירווזיון בשקט ובענווה, ומיד אחר כך ביקשו מכולם לעזוב את המקום ולחזור לבתיהם. בלי רעש, צלצולים ונוצות של תרנגולת שחוטה. 
ההתרחשות סביב אירוח האירוויזיון היא דפוס קבוע של ישראליות. כל דבר אצלנו מתחיל בהתלהבות מוגזמת, ממשיך בהעלאת קורבן (דורון מדלי), עובר דרך התחנות הישראליות הקבועות של פארסה וטרגדיה, ואז, ניסיון למזער נזקים והגעה ליעד כשלאף אחד כבר אין כוחות. אל תתפסו אותי בכרונולוגיה, אבל להזכירכם, כך היה גם כשיצאנו ממצרים בהתלהבות וצהלולים, הקרבנו את יצחק, פארסת 12 המרגלים, הטרגדיה של פילגש בגבעה, עייפות כרונית של 40 שנות מדבר והגעה לארץ, כשחלק מצטערים שלא נשארו כבר במצרים.
ומכל הדברים בעולם, דווקא בשירה אנחנו די טובים. וחבל. היה עדיף כבר שהיינו מצטיינים בכדורגל, כך לפחות לא היו יותר מלחמות. הרי כדורגל הוא סובלימציה של קרב. לכן, כיוון שאנחנו גרועים בכדורגל, אנחנו ממש טובים במלחמות. אם היינו מוצאים 11 גברים שמסוגלים להכניס כדור לשער, היינו פורקים את האגרסיות שלנו ביציעים, ושבים הביתה בלי כוח ורצון לתקוף ולכבוש. אבל לא - דווקא בכדורגל נכשלים, ובמלחמות ואירוויזיון, מביאים הישגים. 

אז אחרי סיפורי ההתערבות הפוליטית, סערת העיר המארחת ופרשיית חילוט הערבויות, אנחנו מתפנים לעסוק בסוגיית המנחה. מקבלי ההחלטות, אנא מכם, לפחות כאן, עשו את הדבר הפשוט, המתבקש והכי נכון - תנו לאסי עזר להנחות. 
אין ספק שמדובר בכוכב הגדול ביותר שמסתובב בינינו בשנים האחרונות. אין טעם להתחיל למנות את פועלו ומעלליו. אבל שווה להתעכב רגע על שלל מגרעותיו. מדובר בנודניק כפייתי, פריק מטורף של תשומת לב, אדם שעולמו מתחיל בו ונגמר בעצמו, איש שהופך כל שנייה מהחיים שלו למגרפת לייקים ויראלית, ילדותי, חובב טראש וקטנוני. לא מפספס הזדמנות להיכנס לתגרות עם טוקבקיסטים, מתייחס בפומבי להערות קטנות ושוליות כאילו היו מרכז העולם, ובעיקר - אדם שלא יודע מתי די. בקיצור, מושלם לאירוע הזה. 
אני זוכר כילד את ימי דודו טופז. דובר עליו שהוא כוכב ענק, עשה סיבוב הופעות מוצלח והנחה את "הראשון בבידור" שהייתה השיא. ההתרסקות שלו, שלוותה בשלב האחרון באלות ואגרופנים לבכירי התעשייה, הייתה פסיכית ומטורללת ממש כמו הגבהים שאליהם הגיע בשעותיו היפות, שגם הם לא היו שפויים במיוחד. עזר עושה מסלול דומה - רק בנקי. לשניהם יש מאפיינים דומים, ר' הפסקה הקודמת. גם תנועות הידיים והמחוות של עזר מזכירות לא פעם את טופז. כנראה שכדי להיות כוכב בסדר גודל כזה אתה צריך להיות קצת מרוכז בעצמך, או קצת–הרבה, או קצת–יותר–מדי או הרבה–מעבר–למה–שכל–אדם–אחר–מסוגל. וגם מפוצץ בביטחון עצמי, חרוץ והחלטי.
אנשים מהורהרים ומערערים, ציניים ומרוחקים אינם יכולים להתחבר רגשית למישהו שכל חייו מנסה לשיר, או לרזות או לקפוץ על אומגה. אבל עזר רק מתפלל להצלחתם של מתמודדי ריאליטי באשר הם. עזר משחק את המשחק עד הסוף. הטלוויזיה היא מקום המגורים שלו, ולכן הוא עיוור למניפולציות הטלוויזיוניות שכל צופה מזהה. מנעד הרגשות שלו נע בדרך כלל ממתרגש ומתלהב ועד מתרגש עד בכי. 
וכמובן שהוא אינו סטרייט, ולכן בהכרח מהווה מודל הומואי אגבי, שגורם לדורות רבים של נערים ונערות, ולהוריהם, להבין שנטייה מינית יכולה להיות רק עוד פרט בביוגרפיה. 
עזר הוא כמו רהיט בבית הישראלי, ולכן עדיף להתרגל לנוכחותו מאשר להתנגד לה. אם זורמים עם האסי עזריות שלו, אפשר אפילו להתחיל לחבב אותו. זה קרה לי לאחרונה.
כל מנחה שרואה את עצמו מועמד להנחות את האירוויזון הרים טלפון, אמר לסוכן שלו לעבוד בשביל זה, הפעיל מקורבים שיגידו לאנשים שמחליטים שאם יציעו לו, הוא יסכים לשקול. רק אסי עזר מסוגל לצעוק בכל פינה, רוצה אני. אין שם מסננת של עידון או אנדר־סטייטמנט. ימי "החמישייה הקאמרית" תמו, פסו ולא ישובו עוד. יש הרבה מנחים שמתאימים להנחות את האירוויזיון. ההבדל הוא שאסי עזר לא רק מתאים - הוא פשוט נולד לזה.