השבוע הצהיר בנימין נתניהו שבבחירות הבאות הוא מכוון ל־40 מנדטים. קשה להעריך אם זו מטרה ריאלית או חלום בהקיץ. במיוחד קשה לדעת זאת מכיוון שהפופולריות של נתניהו גואה ככל שהוא מתכחש יותר למה שהוא מבטיח לבוחרים שלו, ככל שהוא מממש מדיניות הפוכה מההכרזות שלו ערב הבחירות. לפי הסקרים, בסיס התמיכה בנתניהו התנתק מעובדות ומהשקפת עולם והפך להיות אמוציונלי עד מטאפיזי.
קחו למשל את המתרחש בדרום. רוב הציבור מתנגד למדיניות שמוביל נתניהו מול חמאס. רוב הציבור גם דוחה את מה שמכונה "הסדרה", במיוחד בוחרי הליכוד. מה חושבים נפתלי בנט ואיילת שקד על כך אנחנו יודעים, לא כך לגבי יתר השרים וחברי הקבינט שהפכו למסדר השתקנים. מה שכן אנחנו יודעים הוא שאפילו שר הביטחון אביגדור ליברמן מצהיר שהוא מתנגד להסדרה. אבל זה לא מזיז לנתניהו. הוא חותר, למעשה לבדו, לעשות ההפך ממה שהבטיח לבוחרים שלו כל כך הרבה פעמים.
האמת, לא ברור לאן הולך נתניהו ומה הוא באמת רוצה. הוא לא מעדכן, לא מציג תוכנית, ומותיר את כולנו להיזון משמועות ומשברירי מידע שמגיעים לעיתונות. האם הוא בעד נמל בקפריסין? האם הוא ימשיך לתת לחמאס להתחמש? האם הוא בעד עסקת חבילה עם אש"ף? לביבי פתרונים.
הססמה היחידה שבוקעת ממשרד ראש הממשלה היא "שקט ייענה בשקט". אלא שבחסות המוטו הזה, מאז ההתנתקות שגם איתה שיתף נתניהו פעולה, חמאס הולך ומתעצם, הולך ובונה יכולת משמעותית לפגוע בנו קשות.
נגד המדיניות הזו הצביעו מצביעי הליכוד, נגד זה התבטאו נבחרי הליכוד. אבל כולם מאפשרים לנתניהו לעשות כחפצו, כאילו היה מנהיג יחיד - השליט העליון.
אותו הדבר בירושלים, אלא שכאן הסתירה חמורה עוד יותר. נתניהו מרבה במלל מחבק לירושלים המאוחדת בירתנו הנצחית, אבל מושך לכיוון ההפוך. השגרירות האמריקאית אומנם הועברה פורמלית למערב העיר, אבל השליטה הישראלית בחלק המשוחרר של ירושלים רופפת ומשותקת. נתניהו מונע כמעט כל פיתוח בשכונות ובאזורים שמעבר לקו הירוק. הוא חוסם את פרסום המכרזים לבניית שכונת גבעת המטוס, מורה לוועדות התכנון לא לאשר את רוב תוכניות הבנייה בשכונות האחרות. נתניהו, למעשה, חילק את ירושלים.
מגמה דומה ניכרת ביו"ש. כמות יחידות הדיור שאושרה לפני שבוע, בהליך האומלל והמקוצץ שראש הממשלה הותיר למתיישבים, זעומה. כך, ביד אחת חונק נתניהו את פיתוח ההתיישבות היהודית ובשנייה הוא שומר מכל משמר על קיום הרשות הפלסטינית. 25 שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו הפך מנהיג הליכוד למבצע הראשי שלהם.
כל זה מתקיים ללא כל מדיניות ממשלתית מוכרזת, ללא החלטות בקבינט, בניגוד מוחלט להכרזות מוסדות הליכוד. ולמרות הכל: רבים מהבוחרים לא מפסיקים למלמל "היידה ביבי" ונותנים גיבוי מוחלט למנהיג הגדול.
מבורמה עד אונר"א
השבוע הואיל בטובו ארגון האומות המאוחדות לפרסם דוח הטוען שבמיאנמר, לשעבר בורמה, התרחש רצח עם. בתקשורת הבינלאומית נרשמו דיווחים על מחנה הפליטים הגדול ביותר בעולם, השוכן על גבול מיאנמר ובנגלדש. מחנה שמאוכלס על ידי בני הרוהינגיה, מיעוט מוסלמי גדול שחי בתוך מיאנמר ההינדית. המשבר בין ההינדים למוסלמים במיאנמר מדמם זה שנים והגיע לשיא לפני כשנה, אז ברחו כחצי מיליון מוסלמים מבתיהם בחבל ראקין וחצו את הגבול לבנגלדש השכנה. מאז הם שם, גרים בפחונים ויריעות פלסטיק על פני שטח עצום. פליטים אמיתיים, נואשים ואומללים.
לאחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי של סיימון ריב, שמתאר את העימות בין הבורמזים לרוהינגיה. הסרט מתיימר לשפוט לטובת המוסלמים, שעל פי העדויות עברו רדיפות, מעשי רצח ואונס המוניים. טיהור אתני. מי שיש לו, כמונו, ניסיון עם התקשורת הבינלאומית יודע עד כמה אי אפשר לסמוך על כושר השיפוט שלה. מה גם שחוסר הסובלנות ואי השקט שמכניסות קהילות מוסלמיות לרחבי הגלובוס אינם זקוקים להוכחה. אבל דבר אחד לא ניתן להכחשה: הטרגדיה והסבל של הרוהינגיה.
אי אפשר גם להסתיר את העובדה שבני הרוהינגיה זקוקים לסיוע בינלאומי מאסיבי. אבל למרות ועדת החקירה שהקים האו"ם, העולם לא באמת מתרגש ממה שמכונה רצח העם הבורמזי. הוא גם לא נערך כראוי לטיפול במחנה הפליטים האמיתי הגדול ביותר בעולם, שצמח בתוך בנגלדש הענייה. באופן לא מפתיע, אם נעקוב אחרי התקשורת והגופים החסודים של הקהילה הבינלאומית, נגלה את האבסורד. היקף תשומת הלב שהקדישו מוסדות האו"ם, לרבות מועצת זכויות האדם שלו, לטרגדיה של הרוהינגיה זעום ועלוב. אם נבחן את התקופה שחלפה מאז פרוץ המהומות במיאנמר, נגלה שתשומת הלב הזו לא מתקרבת בהיקפה ולו לקצה האנרגיה שהוקדשה באותה תקופה לפלסטינים.
כל זה מתרחש אף על פי שאנחנו יודעים היטב מי התוקף ומי הקורבן בסיפור הישראלי־פלסטיני. ההפך ממה שמספרים לנו בעיתון "הארץ" וב־BBC. אנחנו גם יודעים מי מלבה את אגדת הפליטות הפלסטינית זה כ־70 שנה, מי משמר בכוח את המחנות וממציא תעודות פליטים לאנשים שלא היו בחיים ב־1948. שהרי העיסוק בפליטות הפלסטינית הוא רק אמצעי נוסף לרדוף אותנו. וההשוואה של תשומת הלב העולמית לרוהינגיה ולבורמזים לעומת זו שמוענקת לפלסטינים, ממחישה את זה יותר מכל.
והנה, בסמיכות זמנים מעניינת נחשפו באחרונה כמה יוזמות אמריקאיות שמגלות סימנים ראשונים של שפיות. אלו נועדו לשים קץ לאבסורד הפליטות הפלסטיני ולמוסר הבינלאומי הכפול בנושא הזה. ראשית, מתחזקת הכוונה האמריקאית לשים קץ לאונר"א, ארגון הכזב שממומן ברובו על ידי ארה"ב ולמרות זאת הפך לנשק מרכזי במלחמה הפלסטינית נגד קיומה של מדינת ישראל.
ארה"ב מעמידה 300 מיליון דולר בשנה מאז 1949 למימון המנגנון העוין הזה. אלא שמתוך כ־700 פלסטינים שהוגדרו כפליטים אחרי מלחמת השחרור, ההערכה היא שכמעט איש לא נותר בחיים. ובכל זאת, לפי רישומי הכזב של אש"ף והאו"ם, מספר הפליטים הפלסטינים עולה כל הזמן. לכן הוגשו הצעות חוק בוושינגטון, שלפיהן יש להפסיק כל סיוע למי שלא היה חי ופליט ב־1949.
במקביל, הממשל רוצה להעביר את התמיכה שלו למדינות ערביות כמו ירדן, שידאגו לשקם את צאצאי מי שהיו פעם פליטים. עסקני אש"ף וחמאס, כמו גם אוהבינו בקהילה הבינלאומית, מתנגדים כמובן, אבל זו בדיוק הסיבה לפעול עכשיו בשתי החזיתות: להעביר את כל האמצעים והאנשים של אונר"א למקום שבו יש פליטים אמיתיים - לגבול בנגלדש ומיאנמר, ובאותה הזדמנות להעיף מפה לתמיד את כל מי שעשה קריירה ופוליטיקה על אגדת הפליטות.
פלסטינים אומללים יש בהחלט, בעיקר בעזה, אבל האומללות שלהם היא מעשה ידי העם שלהם. ב־70 השנים האחרונות, מאז שניסו לחסל את המדינה היהודית, נכשלו וברחו, הם יכלו להקים קהילות משגשגות בכל מקום שאליו הגיעו. זה בדיוק מה שאנחנו עשינו באותה תקופה. אבל הם העדיפו לטפח פליטות כמקצוע ותוקפנות כדרך חיים. לכן חשוב כל כך להעביר את התקציבים ותשומת הלב העולמיים לפליטים ולאומללים אמיתיים. למשל, לרוהינגיה שבגבול בנגלדש ובורמה.