1. כסומא בארובה מגששת ממשלת ישראל את דרכה בתקווה למצוא את פתח המילוט ולהגיע לחוף המבטחים - הסכם רגיעה לכמה שנים עם חמאס. מצרים ושליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב זורקים לה חבלים וסולמות הצלה, אך ישראל דורשת סולם רחב יותר, נוח יותר. היא עדיין מקווה שאיכשהו, במין הוקוס פוקוס שכזה, היא תחלץ את עצמה. זה לא יקרה, וישראל תמשיך להיות תקועה במבוך האפל של עזה.
משחק סכום אפס הוא מונח מתורת המשחקים לתיאור מצב שבו הרווח של צד אחד מאוזן על ידי הפסדו של הצד האחר. סך הרווח וההפסד של שני הצדדים הוא תמיד אפס. אבל במשחק של עזה יש שלושה משתתפים: ישראל, חמאס והרשות הפלסטינית. תורת המשחקים מכירה במצבים של יותר משני משתתפים ואפילו רואה בכך מצב קלאסי. הבעיה היא שהמשתתפים במשחק המשולש הזה מתנהגים כאילו מדובר במשחק סכום אפס במעמד שני משתתפים בלבד. כל אחד מהשלושה מנסה למקסם את רווחיו ולרושש לגמרי את שני האחרים, בלי להותיר להם ולו הישג חלקי.
ישראל רוצה שהרשות תשלוט ברצועה במקום חמאס או לצדו, ובלבד שתושג רגיעה לשנה או יותר ויוחזרו שני האזרחים וגופות שני החיילים. ואולם, ישראל אינה מוכנה להעניק שום תמריץ או תמורה לרשות בדמות של קידום המו"מ המדיני, שיחזיר לה את התקווה שאולי בכל זאת רעיון שתי המדינות לא נפח את נשמתו. והוא כן. יתר על כן, ישראל מרוצה מהפיצול בין חמאס לרשות ומהתהוותן של שתי ישויות פלסטיניות נפרדות, שפוגעות ברעיון אחדות העם הפלסטיני ובזכותו למדינה אחת עם קשר ישיר ועצמאי בין שני המחוזות.
הרשות, ששקועה במאבקי כוח על ירושתו של אבו מאזן, אינה מוכנה מצדה לשלוט ברצועה בממשלה דו־ראשית לצד חמאס, כל עוד לא יתפרק הארגון מנשקו. עמדת הרשות היא כה מרחיקת לכת עד שהיא אף אינה מוכנה לפתרונות זמניים ולו כדי להקל את מצוקתם של שני מיליון הפלסטינים החיים ברצועה. לרשות לא אכפת שישראל וחמאס מתכתשים ביניהם, והיא אף מייחלת, כפי שאמר שר הביטחון אביגדור ליברמן שוב ושוב, שישראל תצא למלחמה בחמאס. חמאס מצדו אינו מוכן להתפרק מנשקו ולוותר על שלטונו ברצועה, וכמו הרשות, גם הוא אדיש לסבלם של התושבים. הוא גם לא יוותר על הגופות והאזרחים שבידו, שהם לו בבחינת קלפי מיקוח משמעותיים.
וכך מונצח המבוי הסתום. הרווח וההפסד של שלושת השותפים למשחק לא יתאזן לאפס, והסיכויים למציאת נקודת איזון קלושים גם הם. בהתעקשם שלא לוותר ובחתירתם להרוויח את כל הקופה, כל הצדדים, ובמיוחד ישראל, בזבזו שלוש וחצי שנים של שקט מאז מערכת צוק איתן בקיץ 2014. זה כמעט חצי שנה שגבול עזה נפיץ, וכל בלון תבערה או רקטה יכולים להצית אש מלחמה. מצב העניינים הנוכחי לא צפוי להשתנות בקרוב.
2. ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בליטא הפגין שוב את הציניות ואת אמות המידה הכפולות שנוהגות ממשלות ישראל לדורותיהן בזיכרון השואה. נתניהו נשא דברים בגיא ההריגה פונאר ליד וילנה, שבו נרצחו כ־70 אלף יהודים זמן קצר לאחר פלישת הצבא הנאצי למדינה ב־1941. בנאומו הזכיר נתניהו את הנאצים ואת משתפי הפעולה שלהם, בלי לציין שהיו ליטאים.
ההשמטה זיכתה אותו בביקורת נוקבת בישראל. כמעט כל יהודי ליטא - כ־200 אלף - נרצחו בשואה. את ההוראות נתנו הגרמנים, אך המבצעים היו עשרות אלפי ליטאים. ובכך שונה ליטא מרוב המדינות שהיו נתונות לשלטון הכיבוש הנאצי או שהיו מדינות בובות או בנות חסות של היטלר. ברובן הגרמנים ביצעו את ההשמדה בעזרת משתפי פעולה. בליטא ההוראות באו מהנאצים, אך הביצוע היה ברובו המכריע של הליטאים. כשנשאל נתניהו על ידי העיתונאים שליוו אותו מדוע לא הזכיר את הליטאים במפורש, הוא הבטיח לעשות זאת בהזדמנות הבאה. ואכן, בנאומו בבית הכנסת כבר הזכיר את "משתפי הפעולה הליטאים".
בכל הקשור לשואה, כל ראשי הממשלות, מבן־גוריון ועד נתניהו, מדברים גבוהה־גבוהה, אך בפועל, כששימור הזיכרון מתנגש עם אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הוא נדחק לשוליים. דוגמאות לא חסרות: בשנות ה־80 התגלה שנשיא אוסטריה ומזכ"ל האו"ם לשעבר קורט ולדהיים הסתיר את עברו כקצין מודיעין בצבא הגרמני, ושידע על גירוש יהודים להשמדה ממדינות הבלקן ואף היה עד לו. בזמן שהממשל האמריקאי של רונלד רייגן מיהר להוריד את דרג היחסים הדיפלומטיים עם אוסטריה ולהכריז עליו כעל "אישיות בלתי רצויה" - ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר, שהייתה צריכה להיות חיל החלוץ במסע נגד ולדהיים, גררה רגליים, ורק לחץ ציבורי ותקשורתי (גם, במלוא הצניעות, של כותב שורות אלה) אילץ אותה ללכת כמי שכפאה שד בעקבות וושינגטון.
בשנות ה־90, לאחר קריסת הקומוניזם, זכו המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה) ומדינות מרכז אירופה (סלובקיה, הונגריה וקרואטיה) בעצמאות וכוננו ממשלים דמוקרטיים. במקביל הן פתחו במסעות רשמיים של שכתוב ההיסטוריה וגימוד חלקם של בני עמם בהשמדת היהודים. מרבית הממשלות הפכו את מתנגדי הקומוניזם הסובייטי - שהפכו ברובם למשתפי פעולה ומעריצים של הנאצים, הקימו מיליציות והשתתפו בהשמדת העם היהודי - לגיבורים. הם זכו לאנדרטאות, ורחובות נקראו על שמם.
ממשלות רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט התעלמו מהתופעה או גמגמו משהו, למרות מחאות של היסטוריונים ובהם פרופ' דב לוין ז"ל או ראש מרכז ויזנטל בישראל ד"ר אפי זורוף, שהייתי שותף להן בכתיבתי. הממשלות חששו שמחאה מצד ישראל תקשה על מכירת נשק וציוד או תפגע בקשרים הדיפלומטיים או המסחריים.
מבחינה זו אין נתניהו שונה מקודמיו. אולי רק בכך שהוא מטפח יחסים עם אותן מדינות קטנות יחסית (ראו ביקורו של ראש הממשלה הימני הקיצוני ויקטור אורבן ההונגרי לאחרונה בישראל) כמשקל נגד לבלימת תמיכתן של מדינות המערב באיחוד האירופי ברעיון שתי המדינות. לא שלטיפוח הקשרים האלה יש תמורה מדינית ראויה - ביום פקודה הן לרוב מיישרות קו עם מדיניות האיחוד האירופי בהצבעות באו"ם.
אבל גם אם מהלכיו של נתניהו נושאים פירות מדיניים, בכל זאת היה מצופה מראש ממשלה שמנהיג קו יהודי של זקיפות קומה לאומית, שלא ייתן ידו להלבנתו ולהדחקתו של זיכרון השואה ולשכתוב ההיסטוריה. במיוחד היה אפשר לצפות לאמירות נוקבות מנתניהו, הבקי כל כך בהיסטוריה, בנו של היסטוריון שהיה מזכירו ועוזרו של זאב ז'בוטינסקי, ובניגוד לרוב המנהיגים הציונים בני דורו הזהיר מפני הסכנה האורבת ליהודים באירופה על רקע עליית הנאציזם.
3. למרות לקחי מלחמת העולם השנייה, רצח עם, גירוש ואונס הם מעשים שמתבצעים מפעם לפעם בחלקים שונים של העולם. השבוע פרסם האו"ם דוח חמור ביותר שמאשים את צבא מיאנמר בביצוע פשעים נגד האנושות, ובהם מעשי רצח, אונס, עינויים, שעבוד, אלימות כלפי ילדים והרס נגד המיעוט המוסלמי, בני שבט הרוהינגיה. 700 אלף מהם גורשו או ברחו לבנגלדש השכנה, ועשרות אלפים נרצחו, נאנסו, עברו עינויים והתעללויות אכזריות.
למרבה הצער, ישראל הייתה אחת המדינות שמכרו נשק למיאנמר וטיפחה קשרים הדוקים עם החונטה הצבאית, שהמשיכה לשלוט במדינה גם לאחר שלכאורה כונן בה שלטון דמוקרטי. מכירת הנשק נמשכה גם לאחר שבמשך שבועות התרבו הדיווחים בתקשורת הבינלאומית על חשש לרצח עם. רק לאחר זמן מה ובעקבות עתירות של ארגונים לזכויות אדם וחברי כנסת ודיווחים בעיתונות הישראלית, התעשתה המדינה והחליטה להקפיא את היצוא הביטחוני. וגם על החלטה זו, למרבה התימהון, ביקשה הפרקליטות להטיל צו איסור פרסום. בתי המשפט, כמנהגם, נענו בשמחה לבקשה לשרת את מערכת הביטחון.
ההתרפסות של מערכת המשפט בפני מערכת הביטחון מתרחשת שוב ושוב. כך גם קרה בפרשה החמורה של חברת המל"טים אירונאוטיקס. השבוע הודיעה הפרקליטות כי תעמיד לדין את החברה ועשרה מבכיריה, ובהם המנכ"ל עמוס מתן, בחשד של עבירות מרמה והפרת רישיון יצוא ביטחוני. אף שהפרשה פורסמה לפני כשנה על ידי ב"מעריב" ופרטיה עודם זמינים באינטרנט, שוכנעו שני שופטים בבית משפט השלום בראשון לציון - הייתי אומר נכנעו ללחץ של גורמים ממלכתיים - שאף שהכל גלוי, עדיין צריך להוציא צו אסור פרסום, והוא עודנו בתוקף.
הנימוקים הם תמיד "בשם הביטחון" ו"יחסי החוץ", אך למעשה הסיבות הן אחרות: הסתרת המידע מהציבור בגלל בושה ובשל הרצון לקדש אינטרסים מדיניים, ביטחוניים או מסחריים על חשבון עמדות מוסריות וערכים.
שוב ושוב ישראל מוכרת נשק למשטרים אפלים. לחונטות האכזריות במרכז אמריקה ובדרומה בשנות ה־80, לרואנדה ולדרום־סודן בעת שהתחוללו בהן מלחמות אזרחים עקובות מדם, ולאחרונה במיאנמר. זה קורה משום שמשרד החוץ חלש, ובשנים האחרונות, כשאין שר חוץ במשרה מלאה, הוא עוד יותר מוחלש. אך גם כשמשרד החוץ היה בהרכב מלא וחזק, הוא תמיד מהווה כינור שני מול משרד הביטחון. ככה זה כשמערכת הביטחון היא בעצם מדינה בתוך מדינה ועושה כמעט ככל העולה על רוחה.
4. האלוף (בדימוס) דן הראל הוא ללא ספק אדם יקר: פעולותיו גרמו לבזבוז של 25 מיליון שקל.
לפני כשלוש שנים, בהיותו מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת השר משה בוגי יעלון, יזם הראל הקמת חברה בשם שביט. מטרתה הייתה להיות הזרוע הביצועית של המשרד ולהעניק לו שירותים שונים. בין שאר משימותיה היה להאיץ את מתן רישיונות היצוא הביטחוני. כן כן, במקום להגביר את הפיקוח על מכירות נשק כדי שלא יתגלגל למדינות כמו רואנדה, דרום־סודן או מיאנמר, משרד הביטחון דווקא אוהב לצמצם את הפיקוח, מתוך השקפת עולם של לא תחסום שור בדישו. במילים אחרות, המוטו הוא למכור ולייצא כמה שיותר. אחר כך מתפלאים שמתחת לאפם של שרי ביטחון כמו יעלון או מנכ"לים כמו הראל מתרחשות פרשות כמו רכש הצוללות וכלי השיט. הם טוענים כי לא ידעו ולא שמעו איך המתווך, נציג טיסנקרופ מיקי גנור, בחש במסדרונות משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה ושיחד כל מה שזז כדי להגדיל את הכנסותיו.
הקמת שביט הייתה חלק מפילוסופיית ההפרטה וצמצום הרגולציה שמאפיינת את ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שהמגזר הפרטי יעיל יותר מהציבורי. זה אולי נכון בתנאים של תחרות אמיתית. אך כאשר משרד הביטחון ממשיך להיות מונופול שמנפיק את רישיונות היצוא או גובה תמלוגים ומטלות נוספות שלשמן הוקמה החברה, אין שום ערובה - אולי להפך - שחברה פרטית תהיה יעילה יותר. כמו שאוהבים לעשות במשרד הביטחון, כשהקימו את החברה מינו לה כמובן קצין שפרש מצה"ל - אלוף־משנה דן ליכטמן.
כמובן, ועד העובדים של משרד הביטחון, אחד החזקים במשק, שידע לכופף שרי ביטחון חזקים ודומיננטיים כמו אריאל שרון או אהוד ברק, התנגד למהלך (גם הוועד אינו טלית שכולה תכלת - דוחות מבקר המדינה מצביעים על הבזבוזים וחוסר היעילות של המשרד, שלא אחת הוועד שותף להם). הראל ויעלון סברו שיצליחו לכופף את הוועד. השבוע התברר שגם הפעם ידו של הוועד הייתה על העליונה, כשהוועד ומשרד הביטחון חתמו על הסכם שימנע משביט לפעול בתחומים שלהם נועדה.
יודגש כי החברה לא פעלה עד היום בפועל, רק בזבזה 25 מיליון שקל על הקמתה ותשלומי משכורות ותנאים נלווים. בהסכם השיג הוועד הישג נוסף - מספר היועצים החיצוניים שמעסיק המשרד, שהלך וגדל בשנים האחרונות (ועל כך גם התריע מבקר המדינה), יצומצם ב־10%.
ועדיין, במשרד הביטחון לא מוכנים להודות בכישלון, וטוענים כי יש כוונה למצוא לחברת שביט ייעוד אחר. יעלון עדיין סבור שרעיון הקמת החברה היה נכון, אך הוא אינו יודע מה קרה עם מימושו מאז עזב את תפקידו. ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "במהלך החודשים הקרובים יפעל משרד הביטחון לשינוי ייעודה של חברת שביט כך שתפנה את פעילותה לתחומים שנחוצים יותר למערכת הביטחון בטווח הקרוב והרחוק".
דן הראל סירב להתייחס לנאמר.
5. השבוע נפטר בשיבה טובה, בגיל 95 אך בשיברון לב, בנימין בלומברג (ורד). הוא מת חסר כל, אף שאנשים במעמדו ובסמכויות שהיו לו ידעו לאחר פרישתם לעשות לביתם.
בלומברג נמנה עם דור אחר מעידן אחר, שהאמין באמונה שלמה כי תפקידו לשרת את המדינה ולא לראות בעבודה קרדום לחפור בו או מקפצה להמשך. הוא הקים יש מאין את הלשכה לקשרי מדע (לק״ם), יחידת ביון מדעית־טכנולוגית במשרד הביטחון, ועמד בראשה במשך 23 שנה עד שהודח בידי שר הביטחון אריאל שרון, שהביא במקומו את איש אמונו רפי איתן. תחת איתן הלק״ם הפעילה את ג'ונתן פולארד, באחת התקלות החמורות בתולדות הביון הישראלי.
בלומברג, שנולד במקווה ישראל, התגייס לש״י, שירות המודיעין של ההגנה, ולאחר הקמת המדינה הצטרף לשב״כ. שם היה ממונה על האבטחה של משרד הביטחון ומפעליו הסודיים. הוא הפך לאיש אמונו של שמעון פרס שבטח ביכולתו לשמור סוד. הוא היה שתקן שהצטייר כפקיד אפרורי ללא תכונות. פרס מינה אותו גם כי רצה להקים בעזרתו יחידת מודיעין ולמדר את שנוא נפשו, ראש המוסד איסר הראל.
תפקידו הראשוני היה לשמור על סוד הקמת הכור הגרעיני בדימונה ולדאוג לאבטחתו. אחר כך הורחבו סמכויותיו, ולפי פרסומים זרים הוא היה אחראי גם לרכישת ציוד וחומרים לכור, ונעזר לשם כך באנשי עסקים כמו אליהו סחרוב, שסייע לו לגנוב 200 טונות של אורניום מבלגיה להפעלת הכור, ובארנון מילצ׳ן, שהבריח עבור היחידה תרשימי סרכזות (צנטריפוגות) מגרמניה ומתגים מארה״ב. לפי אותם פרסומים, הוא גם פעל לקידום שיתוף הפעולה הגרעיני עם דרום־אפריקה. הוא הודח על רקע פוליטי, לאחר ששרי הביטחון של הליכוד, עזר ויצמן ושרון, חשדו כי חלק מהעמלות על עסקות הרכש לכור תועלו למפא״י.
בשני העשורים האחרונים נקלע למצוקה משפחתית וכלכלית, וכמה מידידיו, כמו סחרוב ויעקב פרי, סייעו לו. זה לא הספיק.