זה סיפור מדהים על הדרך שבה התפרקה מדינת ישראל מאחריותה לקבוע למי יש זכויות בעלות בקרקעות בעיר הבירה ולמי לא, והעבירה אותה לידיהם של אנשים פרטיים שנבחרו בדרך עקומה, שלא חייבים לאף אחד שום דבר, שלא כפופים לשום ביקורת, שמקבלים לידיהם סמכות להעיד אם בני משפחותיהם צודקים או לא כשהם טוענים לבעלות על נכסים, ושחלק מהם הורשעו בעבר בפלילים.
זה סיפור לא ייאמן על האופן שבו מתקבלות אצלנו החלטות, ועל נציגי ציבור שיושבים בוועדות חשובות ומרימים את ידם בתמיכה בסוגיות שאין להם בהן כל מושג. זה סיפור בלתי נתפס על המציאות שבה נציגיה הבכירים של עירייה, במקרה הזה ירושלים, יכולים למכור לפקידי ציבור סיפורי בדים שבינם לבין האמת אין ולא כלום.
רקע קצר: חוקי התכנון והבנייה מחייבים שתוכנית בנייה, קטנה כגדולה, תוגש רק על ידי "בעל עניין בקרקע". במזרח ירושלים ישנן שכונות שהקרקעות בהן אינן מוסדרות ואינן רשומות ולאיש לא ברור מי הבעלים האמיתי של עשרות אלפי הבתים שעליהן. המצב הזה עורר קשיים רבים במהלך השנים, כשתושבים שביקשו להגיש תוכניות בנייה טענו שהם עושים את זה על סמך זכויות שיש להם בקרקע, אלא שלא הייתה להם דרך להוכיח את זה.
על הרקע הזה גובש לפני שנים נוהל חריג, כזה שלא היה מאושר כנראה בשום מקום אחר במדינת ישראל, ושלפיו מי שמגיש תוכנית חייב לצרף אליה אישור של מוכתרים מקומיים - מתוך רשימת מוכתרים שנקבעה - שיעידו שיש לו זכויות בקרקע המדוברת. הרעיון מאחורי המהלך הזה גרס שבכל חמולה או בכל שכונה ערבית ישנם אנשים מרכזיים ובעלי מעמד, שיודעים הכל על כולם, שמקובלים על כולם, ושזוכרים טוב יותר מכל אחד אחר איזה בית ואיזו קרקע שייכים לכל אחד.
הנוהל הזה היה בעייתי כמעט בכל היבט. זה לא נורמלי שהמדינה מסתמכת בסוגיות חשובות של בעלות על קרקעות על אנשים פרטיים, שלא כפופים לשום כללים ציבוריים. זה עוד יותר לא נורמלי שבעוד שפקיד זוטר בעירייה לא יכול לעסוק בערעור על דוח חנייה של 100 שקל שהגישה אחותו, מטעמים של ניגוד עניינים, כאן אנחנו מאפשרים לגורמים בעלי עניין לפסוק בשאלה האם אח שלהם שמצהיר שהוא בעלים של הקרקע, אומר את האמת או משקר.
כך או כך, לפני שנתיים, אחרי שהתגלו בעיות בנוהל הזה, בעקבות טענות לרמאויות, ובעקבות פטירתם של חלק מהמוכתרים, ואחרי שהנוהל הזה שימש כמה פעמים לגניבה של קרקעות של יהודים ושל האפוטרופוס הכללי, כינס המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ בלשכתו, נציגים ממשרד המשפטים, ממינהל התכנון ומעיריית ירושלים, ובסופה של ישיבה הוחלט לקבוע רשימה חדשה של נציגי שכונות, שלא ייקראו עוד "מוכתרים", והם - שיהיו אנשים טובים והגונים המקובלים על מוסדות התכנון - יהיו נאמנים להעיד בכל מה שנוגע לסוגיות של בעלות, לשם הגשת תוכניות והיתרי בנייה. "מינוי בדרך זו יאפשר למוסדות התכנון לפקח על זהות הנציגים ולקבוע כללים למינוי", הוכתב לפרוטוקול שסיכם את הישיבה.
תהליך האיתור
בחודש מרץ, לפני קצת יותר מחמישה חודשים, התכנסה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים כדי לאשר את רשימת המוכתרים החדשה שהגישה העירייה. לא עוד "מוכתרים", הוסבר לחברי הוועדה, מהיום והלאה ייקרא שמם בישראל: "רשאי חתימה". באולם ישבו עשרות חברי ועדה, בהם אנשי מקצוע, נציגי עיריית ירושלים ונציגים ממשרדי המשפטים, הבריאות, הבינוי, הגנת הסביבה, הפנים, התחבורה, הביטחון ורשות מקרקעי ישראל. בקיצור, חבורה רצינית ביותר.
בעיריית ירושלים, שם ביקשו לקדם את הרשימה החדשה שהכינו, הסבירו ש"רשאי החתימה" החדשים נבחרו בפינצטה אחרי הליך מיון קשה וקפדני שארך חודשים, הסבר שסיפק את החברים, שאיש מהם לא טרח להקשות ולשאול לגביו שאלות. ולא שלא היה מה לשאול. בעולם של כללי מינהל תקין, לא ברור איך אף אחד לא תהה כיצד בדיוק נבחרו האנשים האלה ודווקא הם, ומי החליט שהם הכי מתאימים.
ועם כל הכבוד לעירייה, שהעדיפה לבחור את האנשים שהיא רוצה, למה לא פורסם קול קורא שמאפשר לכל מי שמעוניין להציע את עצמו? ואיך זה שמדובר ברשימה של 29 גברים, ללא אישה אחת? ואיך זה שכולם ערבים? ואיך בדיוק הוחלט שהם מכירים יותר טוב מכל אחד אחר את הבעלויות בשכונה? האם נערך להם מבחן? האם הם נדרשו להוכיח את ידענותם? ומי יפקח עליהם ויבקר את פעילותם ואת החלטותיהם, כשהם בכלל לא פקידי ציבור אלא אנשים פרטיים? הם הרי לא מחויבים למלא טפסים רשמיים, וגם לא לספק נימוקים להחלטתם, ואם מחר מבקר המדינה יקרא להם, לא תהיה להם שום בעיה לטרוק לו את הטלפון ולהגיד שהם לא מכירים אותו.
אופיר מאי, מנהל אגף הרישוי והפיקוח בעיריית ירושלים, היה אמור להסביר לחברי הוועדה איך אותרו אותם אנשים, שהולכים לקבל לידיהם סמכויות מרחיקות לכת לקבוע איזו קרקע בירושלים שייכת לכל אחד. "אנחנו לא קוראים להם מוכתרים", פתח מאי והבהיר, "אלא מורשי חתימה". מאי הסביר שהעירייה עשתה מאמץ להגיע לאנשים ש"יש להם גם זיקה למקורות הידע וספרים ולשאר הרישומים שקיימים אצלם, וגם מוכרים בציבור, כל אחד בשכונה שלו, ככאלה שיש להם מעמד ומקובלות בחברה שלהם".
כאן החל ראש אגף הרישוי והפיקוח להרגיע את חברי הוועדה ולהבהיר להם שמדובר באנשים נקיים שאפשר לסמוך עליהם. "אחרי שאיתרנו את הקבוצה הזו, עשינו לבקשת ראש העיר בדיקה שאין להם רישומים אצלנו של עבירות בנייה, אין להם רישומים של חובות ארנונה, אין להם תיקים פליליים של רישוי עסקים או דברים כאלה, אין להם תיקים פליליים במשטרה... מי שבסופו של דבר נשאר זה כאלה שאין להם תיקים אצל מי מהגופים". חברי הוועדה התמימים שמעו ונרגעו. אם העירייה מעידה שאין ברשימה אנשים בעייתיים, ושאין בה אף אחד עם תיק פלילי או עם חובות לעירייה, למה להקשות סתם?
אז זהו שהמידע שאנחנו חושפים כאן מגלה שלנתונים שהעבירה העירייה לוועדה המחוזית, כדי שזו תאשר את הרשימה שהכינו, לא היה קשר למציאות. לחלק מהמיועדים להיות "רשאי חתימה" ולהכריע בסוגיות של מקרקעין ובנייה יש הרשעות פליליות בתחום התכנון והבנייה. לאחרים יש חובות גדולים שהם לא משלמים לעירייה. כל החומר המעיד על כך נמצא במחשבי עיריית ירושלים, וצריך להיות תם במיוחד כדי להאמין שבצמרת העירייה לא ידעו עליו דבר לפני שסיפרו מה שסיפרו לחברי הוועדה. הנה כמה דוגמאות, מתוך 29 השמות שאושרו בוועדה.
מצעד המורשעים
קחו לדוגמה את חוסיין עוויסאת, מי שהעירייה סיפרה שראיינה אותו ובחנה את הגיליון שלו והגיעה למסקנה שהוא נקי וראוי להיות האיש שיעיד עדות אמת על זכויות הקרקע של שכניו בג'בל מוכבר. בשנת 2003 הוא הורשע אחרי שנוהל נגדו תיק פלילי בעוון בנייה בלי היתר של 230 מ"ר. עיריית ירושלים, זו שעכשיו מצהירה שאין בו רבב, היא שהוציאה צו הריסה לבנייה הבלתי חוקית שלו. כשהגיעה שנת 2012 והבנייה הזו לא נהרסה, הועמד שוב לדין פלילי בעבירה של "אי־קיום צו", ולפני שבעה חודשים הטיל עליו השופט פאול שטרק קנס של 23 אלף שקל, בתשלומים שהוא עדיין משלם בימים אלה.
כתב אישום אחר שהוגש נגדו ב־2005 ייחס לו בניית מבנה בן שלוש קומות, ובסך הכל 438 מ"ר ללא היתר. בתיק פלילי אחר הוא נדרש לשלם 6,000 שקל, ונגזר עליו מאסר על תנאי למשך שנתיים. בתיק נוסף הגיעו עורכי דינו להסכמה עם נציגי המדינה, שיוטל עליו קנס של 275 אלף שקל, בתיק שהחל מבנייה של מבנה בן 634 מ"ר בניגוד לחוק.
והנה עוד אחד. איברהים אבו דהים שמו. אצלו התחילו ההליכים לפני 15 שנה, כשבבית המשפט לעניינים מקומיים נוהל נגדו הליך פלילי בעקבות בנייה של 285 מ"ר בניגוד לחוק. צו הריסה שהוצא לו הוארך מפעם לפעם, וכשבשנת 2014 הבנייה הבלתי חוקית עמדה עדיין על תלה, הגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה כתב אישום בגין אי־קיום צו. נוכח הנסיבות הצהיר נציג היועמ"ש בפני בית המשפט כי אם יורשע, יש בהחלט הסתברות שהמדינה תדרוש עבורו עונש מאסר בפועל. כשלא הגיע לדיונים, הוציאה לו המדינה צו הבאה. בינואר 2017 הוא הודה בעובדות כתב האישום. כמה חודשים אחר כך עוד התעקשה המדינה: "מאחר שמדובר באי־ציות שלישי, אנחנו נבקש להפעיל את עונש המאסר". בסופו של דבר הוחלט לפנות לאפיק של עבודות שירות. האיש הזה, רק נזכיר, כמו כל מי שיפורטו כאן, נמצא על ידי עיריית ירושלים מי שראוי להיות מוסמך בקביעת סוגיות בעלות במקרקעין.
הלאה. איסמעיל עווד הוא מי שאמור לשמש ידה הארוכה של עיריית ירושלים בבית צפאפא. באפריל 2014 גזר השופט אוהד גורדון את דינו בתיק פלילי שהתנהל בעקבות בנייה בלתי חוקית שלו, אחרי שהצדדים הגיעו להסכמה שלפיה עווד ישלם 10,000 שקל קנס ויחתום על התחייבות להימנע מעבירה דומה למשך שנתיים, אחרת ייאסר לחמישה ימים. כאן לא הסתיימו מסעותיו בבית המשפט. בתיק פלילי נוסף שהתנהל נגדו, הרשיעה אותו בינואר האחרון השופטת סיגל אלבו, לפי הודאתו, הטילה עליו קנס של 12 אלף שקל ומאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים והכריחה אותו להרוס עד ינואר הקרוב את הבנייה הבלתי חוקית שלו.
הגענו לדרוויש דרוויש. במאי 2011 הוגש נגדו כתב אישום אחרי שבנה מבנה בן 270 מ"ר, בשתי קומות, בלי היתרים. "הנאשם מודה בביצוע העבודות הנ"ל בלי היתר בהיותו בעל הנכס, המשתמש בפועל בנכס והאחראי לביצוע העבודות", כתבה נציגת היועץ המשפטי לממשלה, לפני שהגיעה עם דרוויש להסדר שבמסגרתו השיג בסופו של דבר היתר בנייה ושילם 5,000 שקל.
נגד זהאדה מוחמד נצר, נציגה המיועד של עיריית ירושלים לשכונת ואדי ג'וז, הוגש ב־2006 כתב אישום אחרי שהחל בבניית מבנה חד־קומתי בשטח של 16.5 מ"ר ללא היתר. במאי 2010 גזרה עליו השופטת תמר נמרודי קנס של 7,000 שקל וציוותה עליו להרוס את מה שנבנה בניגוד לחוק.
נגד מוחמד אעביד, מורשה החתימה המיועד לעיסאוויה, התנהלו הליכים פליליים לפני 19 שנה על בנייה בלתי חוקית רחבת היקף. בשלב מסוים החליטה השופטת להתלות את ההליכים נגדו, אחרי שנציגי המדינה העידו שהם לא מוצאים את האיש. לפני שמונה שנים הוחלט למחוק את כתב האישום על הרקע הזה. עכשיו כאמור אותר האיש בשעה טובה, והוא הולך להיות נציג העירייה בשכונה שלו.
הבא בתור הוא יוסף קונבר, שבשנת 2003 נקבע בגזר דינו שהוא חייב להרוס את בנייתו הבלתי חוקית, או להשיג לה היתר, עד לתחילת 2005. בהמשך קיבל קונבר ארכה עד 2009, וכשגם אז לא הרס הוגש נגדו שוב כתב אישום פלילי. "לחובת הנאשם עומדת חומרת העבירה של אי־קיום צו שיפוטי זו הפעם השנייה", כתבה השופטת תמר נמרודי בפברואר 2010, "והעובדה שהפרת הצו מתייחסת להיקף בנייה די רחב. בנסיבות אלו, יש בכך לא רק משום המשכה של עבירת הבנייה והנצחתה, תוך זלזול בחוקי התכנון והבנייה, אלא גם זלזול בבית המשפט ובצווים שניתנים על ידו".
נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם החליטה השופטת לא להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו בעבר, והסתפקה בתשלום של 20 אלף שקל ב־40 תשלומים. רמדאן דבש, המיועד לשמש מורשה חתימה בצור באהר, הורשע גם הוא, ובמקרה שלו הסתפקה המדינה בקנס של 600 שקל בהסדר טיעון.
חובות והיטלים
איך לעזאזל החליטה עיריית ירושלים שכל אלה הם הם האנשים המתאימים להחליט עבורה בתיקים של תכנון ובנייה? קשה מאוד להסביר. עוד יותר קשה להסביר איך חשבו נציגי העירייה הבכירים להעלים את כל המידע הזה מחברי הוועדה המחוזית, ולמכור להם אגדה שלפיה רשימת מורשי החתימה המיועדים מכילה אנשים שלא טעמו טעם חטא? רגע, זה עוד לא הכל. כי נציגי העירייה סיפרו עוד שלאיש מהמועמדים אין חובות לעירייה.
שלשום פניתי לעיריית ירושלים בטענה שמסמכים שבידי מלמדים שגם המידע הזה איננו נכון. במסגרת זו העברתי לעו"ד חיים נרגסי, העומד בראש התביעה העירונית, רשימה של כמה שמות, מתוך מורשי החתימה המיועדים, של אנשים שחייבים לעירייה כספים רבים ולא משלמים אותם. בעירייה הלכו לחפש במחשב, ואישרו את הדברים. נאיף סלאמה, המיועד להיות מורשה החתימה בסילוואן ובראס אל־עמוד, חייב לעירייה 33,557 שקל. חוסיין סיאם, שלפי התכנון יקבל אחריות על קביעת ענייני המקרקעין באותן שכונות, חייב 115,831 שקל. ראלב אבו נג'מה, שיופקד על אבו תור, חייב 15,832 שקל. מאזן שוויקי חייב 15,195 שקל. עלי עבד רבו, מבית צפאפא, חייב עבור היטלי השבחה שלא שילם יותר מ־90 אלף שקל. לאלה יש להוסיף את פלאח אבו סירחאן, שהעירייה עצמה הגישה נגדו תביעה משפטית אחרי שלא שילם חובות ארנונה בסך 118,540 שקל ולבסוף הגיעה איתו לפשרה שישלם 45 אלף שקל.
ושוב אותן שאלות. איך ממנה העירייה לתפקידים רגישים שכאלה אנשים שיש להם חובות שהם לא משלמים לה עצמה? ואיך עומדים נציגיה הבכירים ומספרים לוועדה המחוזית שאיש מהרשימה לא חייב כלום?
"השפעה וכוח"
בואו נניח רגע בצד את העובדות שהוצגו כאן, שלפיהן מדובר ברשימה בעייתית למדי. נניח שבאמת מדובר באנשים מהמעלה הראשונה עם גיליון נקי. עדיין, ההליך שבו המדינה מתפרקת מאחריותה ומעבירה סמכויות כבדות משקל לאנשים שאין עליהם שום בקרה ושום פיקוח, הוא עניין בלתי נסבל. ממש כמו המחשבה שהמדינה מאשרת לאנשים פרטיים להכריע בסוגיות בעלות על נדל"ן של בני המשפחה שלהם. כאמור, לפקיד בעירייה אסור לטפל בחוב קטנטן של בת דודה שלו, אבל עלי עבד רבו מבית צפאפא יהיה האיש המוסמך שעל פי עדותו נקבע אם הקרקע שייכת לאח שלו או לאבא שלו או לדודה שלו, שטוענים לבעלות עליה.
אבל מעבר לזה, כאמור, עיריית ירושלים לא פירטה בפני אף אחד איך בדיוק היא בחרה את האנשים האלה ודווקא אותם. הרי יש להניח שבכל שכונה כזו יש עוד כמה אנשים שהיו מתים לקבל את התפקיד. בעיריית ירושלים הסבירו לי השבוע שעל "רשאי החתימה" ייאסר לקחת כסף מהתושבים. אז למה הם מתנדבים לתפקיד? שאלתי, סתם מתוך תחושת שליחות? לא, השיב נציג המחלקה בעירייה העוסקת בענייני מזרח ירושלים. התפקיד הזה נותן להם הרבה מאוד כוח, וכולם רוצים כוח. נו, אז אם כולם רוצים, איך יכולה העירייה להחליט סתם כך למי היא מעניקה את הסוכרייה הזו? באילו כללי מינהל תקין עומד ההליך הזה?
בעירייה הסבירו עוד שהאנשים הללו נבחרו משום שהם זוהו כאנשים מרכזיים בשכונות שלהם, כאלה שיש להם השפעה וכוח, כאלה שבשכונה מתייחסים ביראת כבוד למה שהם אומרים. בכל הכבוד הראוי, אלה קריטריונים שבאמצעותם נבחרים מנהיגי אסירים בבתי כלא, לא נציגים מטעם העירייה.
שום שאלה מהשאלות שהועלו כאן לא נשאלה על ידי חברי הוועדה המחוזית, מה שלא הפריע לחבריה להחליט כאיש אחד: "הוועדה השתכנעה כי הפרמטרים שלפיהם גיבשה העירייה את הרשימה המוצגת כיום הינם פרמטרים נכונים ורלוונטיים למינוי נציגים לעניין הוכחת בעל עניין בקרקע".
לפני כמה שבועות פנה עו"ד בעז ארזי, פרקליט עמותת "רגבים", במכתב דחוף לוועדה המחוזית. עו"ד ארזי דרש לעצור את כל ההליכים בוועדה, ובמקביל לאפשר לו להגיש התנגדות לנוהל שעל פיו אמורים לפעול אותם מורשי חתימה שנבחרו. השבוע ישבתי בעניין הזה עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ועם צוותו, ולא תאמינו מה התברר במהלך הפגישה הזו. שהנוהל המדובר כלל עוד לא נכתב. אין נוהל. במילים אחרות, העירייה הביאה לאישור הוועדה המחוזית רשימה של אנשים שנוח לה שיהיו האחראים לקביעת בעלות על קרקעות במזרח ירושלים, ולא טרחה לכתוב נוהל שיסביר מה יהיו הסמכויות של האנשים האלה ומה יהיו גבולות האחריות שלהם.
"הבדיקה הייתה מקיפה"
בעיריית ירושלים עשו השבוע, בתשובה לפניות "מעריב־סופהשבוע", כל מה שרק אפשר כדי לצמצם נזקים ולהקטין למינימום את חשיבות הסיפור. באותה פגישה, בלשכת ראש העיר - פגישה שבה נטלו חלק גם התובע העירוני חיים נרגסי ונציג המחלקה לענייני מזרח ירושלים - ניסו כל אנשי העירייה להסביר שלא מדובר בסיפור גדול, שלרשאי החתימה מהשכונות אין באמת משקל, שהם לא חותמים על כלום, ושהם לא באמת משפיעים. "מודגש", הבהירו באותיות בולטות במיוחד גם בתגובה ששלחו בהמשך, "כי בניגוד לטענות, לנציגי הציבור אין כל זכות חתימה".
מדובר, יש לומר, בגרסה מביכה עד מאוד. עיריית ירושלים היא שהתעקשה לכנות את נציגי השכונות, המוכתרים של פעם, באופן רשמי, במסמכים, בשם "רשאי חתימה". עמדתם של אותם נציגים בסוגיות המקרקעין - בהיעדר אינפורמציה אחרת - היא עמדה מכרעת. ומעבר לשני אלה, אין לנו אלא לצטט את החלטת הוועדה המחוזית, זו שבה נטלו חלק בכירי העירייה. "הוועדה המחוזית תמנה נציגים משכונות מזרח ירושלים... אשר יהיו רשאים לחתום על מסמכים המעידים כי למגיש התוכנית קיימת זיקה לקרקע וכי הוא במעמד של 'בעל עניין בקרקע'".
שתי שורות תחתונות חשובות יש בכל זאת לסיפור הזה, נכון לעכשיו. הראשונה, ראש העירייה ניר ברקת התחייב בתגובה לדברים שהוצגו לו על ידי "מעריב־סופהשבוע" כי מי שיש להם הרשעות פליליות או חובות ארנונה לעירייה, יוצאו מהרשימה. השנייה, המשמעותית יותר, הגיעה אחרי פניית "מעריב־סופהשבוע" למשרד האוצר והצגת הבעיות העולות מהמהלכים האחרונים שאושרו בוועדה המחוזית. ממטה הדיור במשרד האוצר נמסר: "יו"ר מטה הדיור זאב בילסקי הנחה את יו"ר הוועדה המחוזית בירושלים לעצור את הדיונים בנושא עד שמשרד המשפטים יבחן מחדש את הנחיותיו וינחה את הוועדה כיצד לפעול".
מינהל התכנון, שתחתיו פועלת הוועדה המחוזית, בחר שלא להשיב לשאלות שהוצגו.
תגובת עיריית ירושלים: "ראש העיר ירושלים מקדם זה מספר שנים תהליך להסדרת רישום הקרקעות במזרח העיר במטרה להביא לצמצום עבריינות בנייה, עידוד בנייה חוקית, חיזוק המשילות והריבונות, שיפור הליכי גביה, תשלום מסים ועוד. לאחרונה שרת המשפטים נענתה לבקשת ברקת, נרתמה לטיפול בנושא ומשרד המשפטים החליט לקחת אחריות על כך. במקביל לקידום הסדרת הקרקעות הוחלט לטפל בנוהל מוכתר הקיים עוד מימי טדי קולק ולתקן את הנושאים הבעייתיים בו, לשפר את יכולת השליטה והבקרה העירונית על התהליך על מנת למנוע תקלות או טעויות. במסגרת זו מובילה העירייה צוותים המשותפים לה ולגורמים רבים (היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי, משטרה ועוד) על מנת לגבש נוהל מתוקן לבדיקה ואישור בקשות לבנייה בשכונות מזרח העיר ובמקביל לקדם את נושא רישום הקרקעות".
"במסגרת הנוהל החדש המתגבש, שכבר מבוצע כפיילוט בשכונות בית חנינא ושועפט, בקשות המוגשות לאישור עוברות הליך בדיקה מקיף ורחב הכולל הצלבות מידע, בדיקת אישורים, עדויות וטענות לבעלויות. אחד האלמנטים בהליך הוא השתתפותו של נציג הציבור המקומי (מוכתר) היכול להציג מידע באשר להיסטוריה של השטח. נציג הציבור המקומי הוא שלב אחד בתהליך וכמובן לא המכריע או הקובע באשר לבעלות הקרקע או לאישור הבנייה. לצורך הסדר זה, גובשה רשימת נציגי ציבור, אשר ישמשו כנציגי הציבור בשכונות השונות לטובת התהליך. גיבוש השמות ברשימה נעשה לאחר בדיקה לגבי כל אחד מהמופיעים בה, פגישה אישית והתחייבות כי לא יגבה תשלום עבור שירות זה".
"בדיקת העירייה נעשתה באופן מקיף, אולם ככל שיתברר כי קיים מידע שלא ידוע לעירייה לגבי מי מהרשימה, הוא ייבדק מיד. אם למי מהרשימה קיימות עבירות בנייה, חובות עבר או עבירות פליליות, הוא יוסר מהרשימה. חשוב להדגיש כי לא מדובר ברשימה סופית, אלא הרשימה פורסמה להתייחסויות הציבור, היכול להגיש את התנגדותו למי מתוך הרשימה, להציע שמות נוספים, להגיש מידע רלוונטי ועוד".
"באשר לנושא חובות או עבירות של האנשים ברשימה: מבדיקת השמות המוזכרים עולה כי באשר לחובות ארנונה, לחלק מהשמות כלל אין חוב, או שיש חוב של השנה הזו, 2018, חלק נוסף עם חובות קטנים ככל הנראה מהשנתיים האחרונות, ובמסגרת הדיון בוועדה המחוזית יינתן להן זמן קצוב להסדיר את חובם. בנושא עבירות בנייה: מבדיקה נוספת אותרו תיקי פיקוח לגבי ארבעה אנשים מהרשימה. לאור זאת תיעשה בדיקה נוספת של כלל הרשימה לאיתור תיקים פעילים נוספים ואיתור עבירות נוספות אם קיימות".