קצוץ דק

יש מי שהטריגר שלהם הוא ניחוח פריחת ההדרים. יש מי שזה החודש שאותו הם מעבירים בשכנוע הטף להישאר בגן. יש מי שמאיימים בבריחה לגבעות ירוקות ומתגלגלות מעבר לים, כאשר אימת המשפחה המורחבת מפעפעת בעורפם. יש מי שנמלאים חדוות קניות ובישול, ספירת אינוונטר אנושי וחלוקת משימות, ומחשבים כיצד להושיב את המחותנים במרחק הנמצא מחוץ לתגרת ידיים. ראש השנה עבורי היה הרגע שבו אבא חזר לנשום אחרי ריטואל החנק המסורתי מעצמות הראש של הקרפיון שסבתא חנה הייתה מגישה לו בכל שנה מחדש כמו הרוצחת להשכיר מ"הכבוד של פריצי".

חוץ מדעתי האישית על הקרפיון שאינה טובה כלל - לא רק מכיוון שכילד הייתי הולך עם אמי לאטליז מול קולנוע "הדר" בגבעתיים וחווה פרק שאין ממנו מפלט במסורת היהודית שבו חבט הקצב למוות בראש הקרפיון עם צינור 2 צול, אלא שמשום מראהו וטעמו היה הקרפיון בעיני מוחטה אפורה ארוזה בניילון - לא הבנתי מדוע סבתא חנה, אחת הדמויות המכוננות בחיי, הילדה משושלת יזרעאלי בעמק, אישה שדידתה לעת זקנה על כפות רגליים חרושות ספחת מדממת אל תנור הלבנים האדומות במאפייה, ושלפה עם מרדה עץ ארוך מעדנים שחומים שריחם סחרר את ראש המסובים - מתעקשת להתנקש בחיי בנה בכורה כל שנה מחדש.

עברו כמה שנים סביב אותו שולחן חג עד שהבנתי את הדינמיקה: זה היה אבי שהתעקש להטיל את נפשו בכפו בתאוותו למציצת החלקים הטובים באמת מראש הדג שנתקעו בוושט כפצצות עומק מתקתקות. או שזיכרוני מתעתע ולשולחן לא היה ראש, או שאבא ישב בראשו ולא סבא משה. בדיעבד אני מבין שזה היה סדר הדברים ביניהם. כשאבא חזר מהמלחמות ורצה ללכת ללמוד הנדסה, ביקש ממנו סבא שיעזור לו להקים את המאפייה על רגליה. אבא הסכים, וכך קרה שהלך מכות עם מחלקים של מאפיות אחרות שהתרגלו לנשל אותנו מהמדפים כשאבא היה בצבא. כך קרה שאבא בא לעזור ונשאר עד הסוף.

סבא היה ישראלי פסימי, ציני, קשה עורף וקפוץ יד, ואת העלאות השכר לאופים היה אבא מגניב להם מהצד במזומן. סבא גהר על ספרי החשבונות כמו צייד צבאים סבלני, ולוויכוחים ביניהם יצא מוניטין ברחבי השכונה. נוביק הזקן דפק בדלת של ממלוק, מאושר, חקלאי ואלדמע ובישר לתושבים הראשונים על צעקות אצל מיברג. גנטיקה מדלגת דור, כי אני הרבה יותר סבא מאשר אבא.

אבא אהב את המינגוויי, וראשו של הקרפיון היה עבורו גרסה ישראלית של "הזקן והים". בעוד הזקן של המינגוויי נותר עם עצמות הדג הגדול, פאפא נחנק מהן. עבור המשפחה סביב השולחן לא הייתה שאלה אם ייחנק. השאלה הייתה מתי. היו שם אחותו הדוקטור לרנטגן ובעלה הפצ"ר. ואחותו הארכיטקטית ובעלה מתפיל המים. ודודה יונה ודוד שמחה. לפעמים הגיע ממינסוטה דוד זאב שכולם קראו לו וולוול'ה. הוא היה קרוב המשפחה הרחוק הכי מתוק שהיה לי, וגם הוכחה לכך שהנהייה אחר פלשתינה לא הייתה גנטית ושהאחים נפרדו בפרשת דרכים.

קודם היינו מלחכים רגל קרושה, שתכונתה לספוג מיץ לימון מעץ שלם הפליאה אותי כל פעם מחדש. וסלט חצילים שנקלו בתנור הלבנים וסבתא מעכה במזלג. הגדולים לגמו 777, מכיוון שסבא גרס שזה מספיק טוב, והג'וני ווקר האדום של אבא נשאר במסייעת. כולם קיבלו נתחי דג סבירים מבחינת צפיפות עצם למטר רץ, ואבא סובב מולו את הצלחת עם הראש הגדול והעיניים הכבויות והמאשימות שסבתא ייצבה עם פיגומי גזר. וכמובן שהיו כמה סלסילות של חלת חג פרוסה שבילבסקי אפה במיוחד לסבתא. עם השפם הקטן שלה שמעולם לא הפריע לי, ובלט הבולמוס שמשום מה הזכיר לי את רוזה לוקסמבורג, ניצבה סבתא מאחורי גבו של אבא כאשר החל מחטט בראש.

המתח ניכר בכתפיים המתוחות של הסועדים שהחביאו עיניהם בצלחת, אבל ראית עליהם שטרם הניחו לחג להיכנס ללבם. אבא נחנק כמו שעון. קודם שיעול יבש של חתול המנסה להיפטר מכדור פרווה תוך שהוא פוסע לאחור. סבא לא הניד עפעף ומזג כוסית קוניאק שאותה דחף בגב ידו לאבא. אמא הייתה בעד פרוסת חלה. סבתא החלה חובטת בגבו כמו שטיח בחצר לפני החג.

היו כמה פשלות בסיפור הזה: אף אחד במשפחה לא ידע לעשות היימליך. האפשרות שדודתי הרופאה ידעה ולא סייעה לא עולה על דעתי לרגע. אני נזכר בזה ממרחק של כ–40 שנה בערך, רוב הנפשות הפועלות כבר לא איתנו, אפילו אני לא איתנו, אבל גואה בי חיבה עצומה כלפי אותו רגע בזמן, איפה שהוא בתפר שבין שנות ה–60 ל–70, שהנסיעה מרמת חן לגבעתיים עברה בלבה של מדינה נהדרת שטרם יצאה מדעתה. אולי משום שכולם היו חיים ובריאים וחוץ מהדהוד השואה טרם נגע בנו אסון לאומי, ובמכונית המשפחתית שרתה שלווה זמנית, סוג של הפסקת אש של מתחים וסיפוקים דחויים, כל הדרך לבורוכוב 8. זה איננו ואני מתגעגע לשם אבל הגשר שרוף.

***

עוד קצת ואולי כבר עבר, אהיה שנתיים לבד בבית. כאשר חתמתי על הסכם הרכישה ועל המשכנתה של הבית ב–2005 אחרי מסע מפרך מול בנק אמריקאי שלא שמע על אף אחד בישראל, חשתי הישגיות נדירה עבור מי שחי את חייו ללא תוכנית חומש. רגע של אומץ, דחף בלתי ניתן לשליטה וקצת ראיית הנולד, הקימו אותי מרבצי ברמת השרון. חשבתי שהבית הגדול במיין הכפרית ליד הים יהיה המקום שבו נזקין אשתי ואני יחד, ושבו יבואו ילדינו לבקר בקיץ כאשר מקומות אחרים נשרפים מחום. חייתי הפוך: קודם היה לי מזל, אחר כך לא. קודם כתבתי לעצמי מקום משלי במרחב השמי, אחר כך לא. קודם עשיתי סרטים, אחר כך הפסקתי.

אם צופים ב"כל הדרך הביתה", הטרילוגיה שעשיתי לערוץ 8 ושתיעדה את הגירתי, שומעים את קולותיהם הרועמים של מי שהתנגדו: אחותי, אמי, אדם ברוך. הם אמרו דברים שקשה היה לשמוע אבל קל היה להדוף. אפילו עכשיו, כשנדמה שצדקו, מידת הצדק שלהם נשענת על מקריות שלא היו יכולים לצפות. שהזוג הכי נשוי בהיסטוריה יתגרש, שילדים יחרימו את אביהם, שהאורחים שהגיעו בשנים הראשונות יסתפקו בביקור אחד. ושצדקו אוחובסקי וגלבץ כאשר קראו למדורים שלי ב"תרבות מעריב" - "סף המרמור" ו"שבע שעות הפרש".

מרתקת לא פחות היא העובדה שבמרוצת השנים, שמא נסכים על 13, חל פיחות עצום בקריאות הגנאי והכיוון הישראליות כל כך נוסח "נפולת של נמושת", "יורד", "בוגד" ושאר ירקות. עצם אזכור המונחים הישנים הללו ירים כמובן גל קטן של נוסטלגיה בעידן אפוקליפטי, ואני מצפה לכמה מיילים מטווחים אך לא בהכרח מנומקים. הנתון המנצח הוא שבשנים האחרונות התייבש האפיק הזה. הדיו של הוויכוח הפוליטי בישראל הניטש במלוא עוזו וכיעורו מגיעים עד אלי, אבל חלק מתפיסת העולם שהתגבשה אצלי במהלך השנים היא שלא אקח בו חלק. לא משום שאין לי דעה, לא משום שאין לי מה לומר, אלא מכיוון שצריך להיות בלב היורה הרותחת כדי להצטרף לאחד הצדדים הנצים. ובעיקר משום שאישית ואני בלבד, לא חושב יותר שיש פתרון לזה המכונה "הסכסוך". גם משום שלא ברור יותר מי הצדדים המסוכסכים וגם משום שהזנחה היסטורית היא נוסחה של זמן X חוסר מעש = אובדן תקווה.

בסרט הראשון שעשיתי ב–1978 עסקתי בשאלה השחוקה כל כך איך ומתי חוזרים הביתה ואם יהיה כאן פעם שלום. היינו צעירים, ולשיחה לא היה הד של קטקומבות. אבי, שלא החלים מ–1973, הפתיע ואמר שהוא רואה עצמו חי בכיף בסוסליטו, קליפורניה. אמי מנענעת ראשה בשלילה לידו על הספה, סבתא חנה נראית מגישה לי סלט חצילים ומלפפונים חמוצים ואפילו קומפוט עם סוכרזית, סבא מוזג לנו קוניאק. אחר כך אנחנו הולכים לחפש קרובי משפחה בבית הקברות בנחלת יצחק. בטרילוגיה, שנים אחרי, ביקרתי עם אמי דור חדש של מתים. היא מתה שנה לאחר מכן.

***

מעולם לא הקשבתי לאף אחד. לכן לא הייתה לי תוכנית, לא קריירה עם התחלה וסוף, לא נתיב קדימה. אדם נהג לעקוד אותי לפישוט האברים שבו חייתי. רגל פה, רגל שם. כעת כשאני פנוי לחשוב מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, עדיין אין לי מושג. פעם נוספת אני מתכנן את חיי על דרך השלילה, השתיקה הגדולה שעולה מישראל, האופן שבו נדמו הקריאות "שוב הביתה", הפיזור של ישראלים צעירים על פני אירופה, אמריקה ואוסטרליה. ההכרה שאין לאן לחזור.

אין לי מילה של ביקורת על מי שחיים בישראל. להפך. אבל בין התשובות המעטות שניפקתי לשאלה מדוע עזבתי, מעטות בלבד היו אמיתיות. היו דנקנר ויאיר לפיד, והעדפתי שהטלפון שלי לא יצלצל במיין מאשר לא יצלצל בתל אביב. אבל מעבר לדברים שקרו לי אישית באותן שנים מבלבלות, ראיתי מעבר לכתפם של אלה שהתנכלו לי. הם היו בעיני העורבים המבשרים על שער הגיהינום. על מירי רגב, נפתלי בנט, איילת שקד והפעילים היותר קיצוניים ממחנה הימין, אני יודע רק מקריאה. אלה אנשים שמעולם לא שמעתי אותם מדברים, אבל אני יודע שאינני יכול לחיות במחיצתם. להזכיר את נתניהו זה להשבית את שמחת החג. אינני חש את החג ואיני שמח בו, אבל אני מכבד את הזולת.

את השנתיים האחרונות באמריקה אינני מאחל לגרוע באויבי, לא ברמה האישית ולא במישור הלאומי. אלה שנתיים שבהן עמדו למבחן כל התכונות הטובות שלי וחלק מהרעות. לעניות דעתי שרדתי, אבל איני שלם. אילו חייתי בישראל, הייתי עייף ומיואש מכדי לעזוב, שזה בערך מה שאני מרגיש כלפי אמריקה. חתיכת אמריקה שסידרתי לעצמי, היא המיטב שאני יכול להשיג כעת. יכול להיות שיהיה עלי למכור את הבית ולעבור לדירה, יכול להיות שחובותי ילוו אותי עד מותי. אבל כאשר אני מאזין למוזיקה שאני אוהב, צופה בסרטים שמדברים אלי, מתענג על החיים בלב השפה הבלתי מוגבלת, אני יודע שהסיבובים הקטנים שאני עושה בחיי, לכפר ובחזרה, הם המקסימום שלו אני מסוגל. המקומות שאנו חיים בהם לעולם אינם גן עדן כשלעצמם; הם השתקפות של חיינו.

אף אחד שדעתו נחשבת אינו ממליץ לי לשוב הביתה. זו תחושה קשה. אינני יודע אם הייתי חוזר, אבל לפעמים נדמה שטוב לחיות בין בני עמך. לשם כך עלי להמתין עד שישראל תחליט מה היא רוצה להיות. גם אמריקה ירדה לשוליים, אבל לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהמשחתת הגדולה מוצאת בסוף את דרכה ומתקנת אזימוט. ההיסטוריה מוכיחה את זה. ההיסטוריה אינה מוכיחה דבר בישראל, אבל אינני מדבר על קהל גדול. הדילמה, כמו החיים, היא עניין אישי.

בפרסומת חדשה שמשרד התיירות משדר בטלוויזיה האמריקאית נראות הבחורות הכי לא ישראליות מפזזות בשמחה על רקע קליידוסקופ של צבעי פסטל, חופים, דרינקים, מוזיקה, כאילו היה מדובר בבהאמס. על המסך מופיעים השמות תל אביב וירושלים. הזמנה לחופשה כיפית. איפה המקום היפה, השמח, השתוי, המוקפץ והמזמין הזה? למטה, באותיות פטיט, כתוב ישראל ותיירות. לא תספיקו לראות.