הם רוצים לתת לנו אקדחים. זה באמת מה שהיה חסר כאן. אם לשפוט על פי תקריות האלימות האחרונות שהתרחשו דווקא כשהישראלים היו בחופשה - זמן מנוחה ורוגע, בהגדרתו המילונית של המונח, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בחופשה מחוץ לגבולות ישראל - אני מניחה שאקדח היה מסיים מהר הרבה יותר את המריבות, שבהן היו מעורבים יותר מדי כיסאות של כתר פלסטיק ומקלות עץ.
אין ספק שיריית אקדח יעילה ממכת כיסא, והיא גם מבריחה את הסובבים די במהירות, כך שעל הדרך היא לא רק מחישה את סיום הקטטה, אלא גם מונעת התקהלות של תופסי טרמפ - שרוצים להוציא אגרסיות ויש להם במקרה כיסא ביד - על המריבה. הופ. יש לנו עוד סטארט־אפ ישראלי.
כדאי בהזדמנות זאת גם לציין כי מהירות ההצתה של נפש הישראלי הממוצע היא 0.002 שנייה בין החודשים נובמבר עד מאי, והיא מתקצרת לחצי בין החודשים יוני עד אוקטובר, עם נטייה לשריפה טוטאלית של הנתיך באזור אוגוסט ובתקופת חגי תשרי, שבהם מוסכי הנפש עובדים שעות נוספות.
זה קורה לכולנו, ואל תגידו "לי זה לא יקרה". לא מזמן עמדתי בתור בסופר עמוס ילדים מרעישים, ומישהי עקפה אותי באגביות שנראית כנבזיות. 41 שנה של חיים בלבו של הכור הגרעיני הישראלי לימדו גם אותי, בנאדם רגוע יחסית לכל הדעות, להתעצבן כשמישהו נוהג איתי בחוסר צדק. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, מלמדים בבית הספר להישרדות באזור סיכון "ים תיכון". ואחרי שרוב חיי עבדו עלי, עקפו אותי, והייתי מה שמכונה "פראייר שלא מת", אני משתדלת בשנים האחרונות להיות תלמידה מצטיינת כחול־לבן בלי כובע טמבלית, לעמוד על שלי, לצפור עוד לפני שמתחלף האור ברמזור ולקלל בלב כשחותכים אותי בכביש.
לא שאני גאה בזה או נהנית מזה, אלא אני עושה זאת מתוך אמונה שאם אי אפשר להביס את החיות הללו, שאני לחלוטין חלק מהן, צריך להצטרף אליהן ולרוץ עם העדר. אלא שממש רגע לפני ששלחתי את העוקפת מהסופר לעשות השתלת קרנית כי היא לא רואה שיש תור, עצרתי את עצמי וספרתי עד עשר. באצבעות, לאט ובליווי נשימות אטיות, בדיוק כמו שאלי בן דרור, החבר של סבא שלי, לימד אותי פעם, כשלא הייתה לי עבודה וישבתי איתם שעות בפרלמנט הקפה.
סבא שלי היה איש חמוד מאוד, אך נטה לשגע פילים בכלל ואת אלי בפרט. שיחות רבות ביניהם היו נגמרות בריב שתוצאתו הייתה צלוחיות עם עוגיות חמאה מפוררות שהתרסקו על הרצפה מחמת כעס. אלא שבוקר אחד, אחרי ויכוח שהגיע לטונים גבוהים בעניין "האם היינו על סוס בסיור עם המשטרה הבריטית או על רכב צבאי?" נפל לו האסימון - במקום לריב הוא צריך להכיל את הצד השני, ש"סובל מבעיית זיכרון חמורה" והחל לספור עד עשר כדי להירגע. זה פעל. במשך שנים ראיתי את אלי יושב מול סבא כשכפות ידיו מוסתרות מתחת לשולחן, ומבחינה בתיפוף קליל של אצבעותיו על הברך, שמסווה את העובדה שהוא סופר עד עשר. זה היה הסוד שלנו.
החלטתי לאמץ את המנהג. אני מודה שלקח לי כמה שנים טובות להבין שאם אני לא תוקפת או עונה מיד כשמעצבנים אותי אני בסך הכל מרגיזה עוד יותר את העומד מולי, וזה מה שבעיקר מדרבן אותי עד היום. אפשר להוציא את הלחץ מהישראלי, אבל לעולם לא יהיה אפשר להוציא ממנו את תחושת הסיפוק כשהוא עושה למישהו "דווקא".
אני מקווה שנתבדה בעניין הנשק, ושכפי שהמצדדים ברפורמה החדשה אומרים, זה יגביר את תחושת הביטחון האישי, אבל קשה לי להאמין. בעיקר אחרי שחוויתי כמה מקרי כמעט אלימות פיזית, כשרכבתי למשל על נתיב האופניים באופני הרגילים, ומישהו כמעט דרס אותי בחשמליים בטענה שאני "רוכבת לאט מדי".
זה ילך ויחמיר מול נותני שירות שמוציאים לעתים מהדעת בני אדם שנמצאים בקו השפיות, ובעיקר זה מסוכן מול התנהלות האזרח עם הבירוקרטיה. לשרוף את המועדון זה לא רק משפט מצחיק ממערכון אלא חלק מהוויה מקומית נפוצה ונפיצה שהולכת ופורצת גבולות ככל שהזמן חולף. מישהו טרח להציב ברחובות תל אביב (ואולי גם בערים אחרות) שלטי אזהרה מצונאמי, אבל לא זה מה שיהרוג אותנו.
כשהיינו קטנים, וליתר דיוק - כשישראל הייתה ילדונת, היא רצתה להיות כמו אמריקה כשתגדל. והנה, הפכנו להיות בדיוק כמו האחות הגדולה שלנו, קצת על מה שטוב בה והרבה על מה שרע.