1. מיקו הרומני ("אני החתול המטפס האוריגינל, היזהרו מחיקויים") אומר שכשמודיעים בתחזית ברדיו שיהיו גשמים וסופות, אפשר להוסיף באופן רשמי שזו ברכה לחקלאים ולגנבים.
הרומני מגדיר את המקצוע שלו כ"טפסנות בניין". המשטרה מכנה אותו "החתול המטפס". בעולם התחתון הוא מוגדר כ"תשש" (תשש: גנב שמומחיותו כניסה לדירות וניקוין מיהלומים, זהב ומזומן), ואילו באגודת צער בעלי חיים מכנים אותו "המלאך", בגלל התרומות הנדיבות שלו לאגודה במזומן, בלי קבלות.
אני שואל אותו מה פתאום הוא תורם לחיות ולא לבני אדם. והרומני, שהוא קשקשן לא קטן, נותן לי הרצאה על נאמנות החיה לעומת בוגדנות האדם, תוך שהוא מביא ציטוטים בנושא של אישים מפורסמים, שחצי מהם הוא ממציא תוך כדי דיבור.
באחד מלילות האלכוהול ב"דיזי", קורא לי הרומני לפינה ומזכיר לי את השיחה שלנו על החיות ומשביע אותי באמא שלי ובילדים שלו שאני לא מספר לאף אחד את מה שהוא עומד לספר לי. אני קולט שהרומני מסטול לקראת טוטאל לוס, ופולט לו שבועה, משהו בנוסח "בחיי הילדים שלי ואמא שלך" (ילדים הם לא הקטע החזק שלי), כך שאני מרשה לעצמי לספר לכם את מה שהוא סיפר לי.
"יום אחד", פתח מיקו, "אני מקבל אינפורמציה שגולדברג, היהלומן שגר ברחוב בלוך, לוקח הביתה חבילה של נוצצים שמסדרת אותי, את הילדים שלי ואת הנכדים שלי, שיהיו בריאים, לכל החיים".
מיקו משחרר שלוש יריקות לרצפה, מעביר יד על המצח וממשיך. "לעבודה הזאת אני לוקח איתי את הג'ינג'י, שהוא נהג אלף־אלף ויש לו כוח של סוס וראש של עכבר. בקיצור, אנחנו מגיעים לסיור ומה רואים? קירות הבית של הגולדברג הזה חלקים כמו טוסיק של תינוק, אף צינור לא בולט, ואין גישה לחלונות. שימות הקבלן שבנה אותו".
הרומני מפסיק מדי פעם את הדיבור ומסובב את הראש לראות אם אין אנטנות בשטח. "בקיצור, אני חוזר הביתה, מכין חבלים וכמה קונצים לפתיחת חלונות וכל מיני כלים, ומתכונן כמו מנתח שיוצא לביקור בית. מגיע הלילה, אני נפרד מהאישה והילדים, מושיב על הרגל את הפרסית והזבלנית, זה החתולות שאני מחזיק בבית, נותן עוד דקה לקוקר ספניה, קורץ לתוכים ויוצא לעבודה. מפה לפה, מכאן לכאן ומשם לשם, אני מוצא את עצמי בערך בשתיים בלילה על גג הבית של גולדברג, רעמים וברקים, פחד אלוהים.
"הג'ינג'י מסדר לי קומבינציה עם החבל, ואני יורד לחלון של האמבטיה, עושה לו פוצי מוצי ונכנס לדירה. כמו שאני מכיר את אלה שמתעסקים עם נוצצים, אז אני בטוח שהגולדברג הזה שם את הסחורה באזור היד שלו או מתחת לכרית או בנעלי הבית או מתחת לערימת בגדים זרוקים. איך שאני מתחיל לטייל בדירה, אני מרגיש משהו על הרגל שעושה נהימות חרמניות, אני חוטף מכה בפומפה בגלל ההפתעה. אחרי שנייה אני קולט שזה חתול סיאמי ענק ויפהפה. אני נותן לו כמה קטנות שיתחפף, אבל הוא דבוק לי לרגל ולא עוזב, כאילו הרגל שלי זו חתולה מיוחמת.
"מפה לפה, מכאן לכאן ומשם לשם, אני בחדר השינה של הזוג. החתול ממשיך להתחרמן לי על הרגל ומעיף עם הזנב כמה דברים, אני קולט שגולדברג פותח עין וקולט אותי ומהפחד מתחיל לנחור בקול רם כאילו הוא ישן חזק לאללה. זה סימן בשבילי לעשות חיפוש חופשי, למה אני בטוח שהוא משחק אותה ישן מהפחד עד שאני מתחפף.
"אני מוצא את הסחורה זרוקה על יד נעלי הבית, מתחת למיטה של גולדברג הנוחר, נותן ליטוף לסיאמי ויוצא עם החבילה מהדלת הראשית, והסיאמי אחרי. אני תופס ספיד במדרגות, ועל המזל החרא שלי החתול פותח בצווחות חרמניות אדירות, ממשיך את הקטע שלו על הרגל שלי וגורם לי להתגלגל במדרגות כמו טמבל. מהדירה של גולדברג אני שומע את הבן זונה נותן קונצרט של צעקות "געוואלד... גנויבים... פוליצייע!".
"החבילה של הנוצצים עפה על המדרגות, בחצי עין אני רואה את הפנסיה שלי שפוכה על הרצפה ואת החופש שלי בצרות. כאן אני מאבד קונטרול, נותן לסיאמי בעיטת וולה שמעיפה אותו חצי קומה למעלה ואני מתעופף למטה".
****
אני משעין את הראש על היד בפוזה של חצי נמנום. הרומני נעלב ומסמן לאלי הברמן למלא עוד שתי מנות ברנדי 41. "תשמע את הסוף, יא אהבל", הוא אומר, ומהפה שלו יוצאת מכת ריח של שום שכמעט מעלפת אותי. "אני נוסע עם הג'ינג'י לקלוב של משחקי קוביות בתחנה המרכזית בשביל לעשות אליבי. הג'ינג'י כמעט הורג אותי במכות למה אני לא חונק את החתול בהתחלה. אני נשבע לג'ינג'י שאני לא מבין מה החתול הבן זונה רצה מהחיים שלי.
"איך שאני חוזר בבוקר הביתה, אשתי מודיעה לי שהיא מתגרשת ממני אם אני לא מעיף את שתי החתולות מהבית בגלל שהן בתקופת החרמנות שלהן וכל הלילה תקפו חתולי השכונה את הבית ולא נתנו לה לישון".
מיקו הרומני, הוא החתול המטפס "האוריגינל", אכל שנתיים בפנים. הוא הורשע כי מצאו אצלו על הנעליים שערות של חתול סיאמי, ובבדיקת מעבדה הוכח שהן שייכות לחתולו של גולדברג היהלומן. לחתול, אגב, קוראים מיקו.
2. את הסיפור כתבתי אי־שם בשנות ה–90, וקראתי לו "כשמיקו התחרמן על מיקו". הוא התפרסם ב–1995 בספרי "על גדות הביוב" בהוצאת זמורה־ביתן.
אחד ממספרי הסיפורים המרתקים על ענייני העולם התחתון היה מיכה "פפה" רוקנשטיין. כשרוקנשטיין היה מדבר בקצב של מכונת ירייה, היה קשה לעצור אותו. הסיפורים שלו היו ערבוב של אמת ודמיון. אם היה חי בניו יורק של שנות ה־30 במאה הקודמת, אין לי ספק שהוא היה אחד מגיבוריו של הסופר הדגול דיימון רניון.
רוקנשטיין הופיע במדורי הפלילים לעתים קרובות. הוא נחשב לעבריין נועז במיוחד, שקרן פתולוגי, שודד חסר מעצורים ויצירתי, שהצליח להסתכסך עם רבים מבין אנשי העולם התחתון והיה מדי פעם מטרה לחיסול. חוץ מהכינוי "החתול המטפס" הדביקו לו גם את הכינוי "פה ג'ורה".
בין אלו שהוא אהב להתעלק עליהם בשפה ציורית ובוטה, היו אנשי היחידה המרכזית לבילוש. הוא שנא אותם והם אותו, ובכל פעם שנעצר היה טוען שהתייחסו אליו באכזריות ופגעו בזכויותיו. כשישב בבתי סוהר נהג לקרוא הרבה ורכש ידע. זה אפשר לו ללעוג לשוטרים ולקרוא להם בורים ודבילים, וגם לצטט להם מספרות קלאסית, מה שגרם להם לסתום לו את הפה ולא בעדינות.
פפה נולד ב–1940 ברומניה, וכבר בגיל 15 החל לצבור את הרישומים הפליליים שלו. במשטרת ישראל היו קלסרים שלמים שנשאו את שמו בגין עבירות גניבה, התפרצויות, מעשי שוד, זיופים, סחיטות באיומים ועוד האשמות על כל סוגי העבירות המופיעות בספר החוקים. במהלך חייו הוגשו נגדו עשרות כתבי אישום.
ב–1992, בערך בזמן שבו כתבתי את הסיפור על מיקו, רוקנשטיין נידון לחמש שנות מאסר בגין חלקו בשוד מזוין במלטשת יהלומים ברמת גן. אף שהגיע לגיל פנסיה הוא המשיך לעסוק בפלילים. לפני כחודש הובא מיכה "פפה" הידוע בשמות "החתול המטפס" ו"מיקו הרומני" למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון אחרי אירוע לבבי. יש כאלו מבין זקני העולם התחתון וזקני הבלשים בפנסיה שהעירו בסרקזם שלא היה יכול להיות לו אירוע לבבי, כי לא היה לו לב.