לא היה כל כך לאן לברוח בשבועיים האחרונים של אוגוסט, לכן המקום שנראה לי מבודד מספיק ועם טמפרטורה סבירה הוא מצפה רמון. ההמונים שהיו שם רק כמה שבועות קודם לכן כדי לחזות במטר המטאורים לא נשארו בסביבה, ווידאתי שיש ירח מלא בשמיים ומספיק אור שימנע ממישהו לחשוב אפילו שיש איזה מטאור שם. כך שהתירוץ היחיד שנותר לגחמת הנסיעה הקצרה הזו היה לראות זריחה, כאילו אין לו"ז בעולם או חופש גדול, כמו החלומות לעשות את זה בגיל 16.
אני נוטה להיות שאננה בחופשות ומניחה שיום יבוא והתכונה הזו תתנקם בי. המחשבה שאני נמצאת בחופשה מצליחה להשכיח ממני את הסכנות שעלולות לארוב ברקע לבני אדם רגילים, שזו שגרת היומיום שלהם. אני מסוגלת להיכנס למעבה יער בחשיכה, לצעוד לפנות בוקר על כביש שומם, להיכנס לשכונה מפוקפקת במדינה זרה ולחשוב ששום דבר רע לא יכול לקרות לבן אדם שהחליט לשים לשם שינוי את הטלפון שלו על מצב שקט ולא על רטט ולהניח את החיים הרגילים שלו בצד לכמה ימים.
המחשבה הזאת עלתה במוחי כשצעדנו בחזרה ברגל מהבר המקסים שהיה פתוח ביום שישי בערב, לכיוון הדירה ששכרנו על כביש הכניסה הראשי לעיר, שהיה שומם מרכבים כך שיכולנו לשמוע את קולות הטבע מהדהדים לנו באוזניים. בהתחלה זה היה מקסים, אחר כך התחיל לדפוק לי הלב במהירות.
צפייה בזריחה במצפה רמון מהמרפסת התלויה או מהטיילת שנמצאת ליד מרכז המבקרים היא עניין פשוט למדי. מכיוון שאני אוהבת לאתגר את עצמי, אני תמיד מעדיפה לרדת אל לב המאפליה השוממת והחשוכה ולמצוא פינה מבודדת מבני אדם, מקסימום שיהיו שם שניים־שלושה עקרבים.
זריחה היא עסק מוזר. אני רגילה לראות שקיעות כמעט מדי יום מהחלון בדירתי שצופה לכיוון מערב וממוקם גבוה יחסית לבניינים השכנים. יש משהו מרגיע בשקיעות, מעין יופי צרוף שאי אפשר להכיל והוא עוטף אותך בעדינות ומושך אותך למוד רגוע עד החשיכה. הלילה אף פעם לא איים עלי. אין שום התמודדויות הרות גורל כשבחוץ יש חושך, והוא מרגיע, קצת כמו אמא ששמה את כפות ידיה על העיניים של הילד שלה כדי לנסות לגרום לו להירגע ולישון. עם זריחות העסק שונה, כשהשמש עולה לשמיים ומאירה, הקסם פג. הכרכרה חוזרת להיות הדלעת היומיומית שלנו, ועגמומיות חסרת מנוחה נוחתת עלי. מזל שזה היה ביום שבת. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה את זריחתו של יום ראשון על הראש.
התיישבנו בזהירות על קצה צוק בחשיכה כמעט מוחלטת, אחרי שבדקתי שלוש פעמים שאין אורחים בלתי קרואים בסביבה. לא התכוונתי לעקרבים או לנחשים אלא לבני אדם כמובן. בסוף אוגוסט יש ישראלים כמעט בכל מקום, על מיטלטליהם ואשפתם. גם בשדה התעופה הנידח ביותר כבר ראיתי אנשים שמנסים לדבר באנגלית אבל אוחזים בשקיות סגולות של רמי לוי שיווק השקמה כאילו אין אנטישמיות בעולם.
בעיניים עצומות למחצה ועם קפה שהבאנו מהדרך התחלנו להיכנס למוד מדיטטיבי של זריחה. אלא שאז, בדיוק כשקו הרקיע החל להיצבע באדום, נשמע מעלינו קול שקורא, "בואי, דליה". זוג עם ילדה גדולה דידו בעצלתיים לכיוון הצוק וניסו לעשות סלפי עם מקל. הם היו רחוקים מאיתנו ועדיין קולם הדהד בשממה. יש אנשים שלא מסוגלים להכיל את השקט חשבתי לעצמי, ואז צעקתי "שששש" ולשש דקות יקרות מפז נהייתה דממה שהופרעה אחר כך בלחישות ורשרושי שקיות ניילון עצבניים.
וזה עוד לא הכל. הנה צרה נוספת חדשה שמטריפה לי את הדעת בזמן האחרון: קוראים לה רחפנים. אני מבינה את כל חובבי הצילום שמקבלים תמונות מופלאות עם הרחפן שלהם, אבל הזמזום המרגיז - לפחות ברחפן הספציפי שזמזם מעלינו בלב המכתש - גרם לי לרצות להפוך לרובאי 07 ולרסק לו ולבעליו את הצורה. אם זה קורה בים, וזה קורה בדרך כלל, הרעש ברקע מטשטש את נוכחותו של הדבור שמרחף לך מעל הראש ופולש לפרטיותך בצורה גסה ומכוערת.
מה שנורא מכל הוא שמעניקים כשי את המכשיר האידיוטי הזה כמעט לכל בן זכר שנולד. אבל אני מניחה שהייתי צריכה רחפן מזמזם מעל הראש כדי להבין סופית שאין לאן לברוח יותר פה. אי אפשר להתבודד או להסתתר. אם לא תענה לוואטסאפ, הרחפן של בעלה של דליה יתפוס אותך בביצים. גם הקליטה הסלולרית שתמיד הייתה מתעמעמת במקומות הללו בעבר, לפתע מרימה ראש, וכל הפסים של ה–G4 ממשיכים להופיע על הצג בלב המכתש כאילו אין מדבר מסביב. אינסטגרם עובד, אלוהים ישמור.
לעזאזל אנחנו והקדמה שלנו.