פחות משליש מהאזרחים שחיים היום בישראל חיו כאן גם באותו יום כיפור ארור לפני 45 שנה. כל מי שהיה אז לא ישכח את תחושת הנפילה המחרידה של חברה שלמה, שהביטחון העצמי שלה צנח ברגע אחד מגובה רב והתרסק. במחיר כבד מנשוא הצליח צה"ל להפוך את ההפתעה והכישלון לניצחון צבאי מזהיר, שהושג בזכות הגבורה וההקרבה של הלוחמים וקור רוחם של מצביאים כמו הרמטכ"ל דוד אלעזר ז"ל. המלחמה ההיא הותירה לנו לקח קולקטיבי: לעולם להטיל ספק ולזכור את המחיר של יוהרה ושאננות.
העליונות הצבאית שלנו נשענה תמיד, בראש ובראשונה, על היתרון האיכותי של הלוחם הישראלי אל מול אויביו. החייל הישראלי נתפס, ובצדק, כנבון יותר, מוכשר ומיומן יותר, וגם חדור ביותר מוטיבציה מהאויבים שהוא פוגש. מאז הוקמה המדינה הפכה דמותו של הלוחם הישראלי למרכיב יסוד בתחושת הביטחון העצמי הלאומי שלנו. אבל האם האקסיומה הזאת עדיין בתוקף? האומנם אנחנו מצליחים לשמר את היתרון האנושי של צה"ל?
שלא כמו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות שקדמו לה, אנחנו נהנים כיום מרווחה של היעדר איום קיומי: שום מדינה באזור או ארגון לא יוכלו להכריע אותנו, לנצח אותנו במלחמה או לכבוש נתחים מהטריטוריה הישראלית. בעשורים שמאז מלחמת יום הכיפורים פתחנו גם פער טכנולוגי אדיר אל מול הסביבה. אני חושש שהשילוב של הטכנולוגיה הנפלאה שפותחה כאן והיעדרו של איום קיומי דוחף אותנו שוב אל השאננות.
בעשורים האחרונים אנחנו שוחקים בעקביות את הלוחמים של צה"ל. ממתן פטור גורף משירות צבאי לאלפי צעירים יהודים מדי שנה ועד תחרות בין פוליטיקאים מי יוביל קיצור נוסף בשירות החובה. משיח חברתי שמדבר על לוחמים כעל “ילדים" ועד לעג ציבורי מופגן לאלה הבוחרים לשרת בקבע ומאבק מתמיד לגרוע מתנאי השירות שלהם. בשנתיים האחרונות התווסף לכל אלה גם מנהג של הפיכת מפקדי הצבא לשק חבטות פוליטי של כל אלופי המקלדת.
אחרי מלחמת יום כיפור כתב הצנחן (שגם היה לגולנצ'יק) יהונתן גפן, שהוא “אוהב את הפלוגה, אבל שונא את המדינה". התחושה כיום היא שחלקים גדולים בציבור אוהבים את החיילים אבל שונאים את הצבא. בקרבנו רווחת איזו ציפייה מופרכת שאנשים טובים ימשיכו להתגייס ולשרת בצבא גם אם נחבוט בהם, נלעג להם ונתעקש לתגמל אותם כמה שפחות, שלא לדבר על כך שנדרוש לערוף את ראשם על כל טעות שעשו בשגגה או על כל חריגה קטנה מנהלים. מי ירצה לשרת בתנאים כאלה?
להקדים תרופה לאזהרה
בחודשים האחרונים פגשתי את רוב מפקדי החטיבות הסדירות שלנו. כמעט כולם סיפרו לי על השיחות שהם עוברים בבית וכמה קשה להסביר למשפחה למה הם מתעקשים לדבוק בתפקיד כפוי הטובה הזה. בימים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהארץ נשטפה בביקורת (מבוססת, אך הרסנית) על מפקדי הצבא, כתב זאב שיף המנוח את אחד ממאמריו המונומנטליים ובחר לצטט את דבריו של המדינאי האיטלקי בן המאה ה־15 ניקולו מקיאוולי על הדרך שבה נהגו הרומאים במפקדי הצבא שלהם: “בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קלקל שר הצבא בזדון - ענשו אותו במתינות. קלקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת - לא חייבו אותו בשום עונש. ואדרבה, היו מעניקים לו כבוד ויקר. מנהג זה אומץ לאחר שיקול דעת מרובה, כי חשיבות גדולה נודעת ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים. לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שהוא קשה ומסוכן. שום שר צבא לא היה מצליח מחמת הפחד להחליט החלטה תקיפה בעסקי המלחמה".
200 שנה אחרי מקיאוולי המציא נפוליאון את מודל הצבא העממי של אזרחים שנקראים ללבוש מדים, והמודל המיליציוני הזה היה הבסיס גם למבנה צה"ל. אבל בסוג המלחמות האסימטריות של היום ועם המקצועיות הנדרשת מלוחם - המודל הזה איבד את התוקף. לכן כבר כיום נשען צה"ל בעיקר על כוחו של הצבא הסדיר, הן בביטחון השוטף והן במלחמות.
בשנים האחרונות שוחררו עשרות אלפים משירות מילואים וסדר הכוחות של צה"ל הצטמצם. נותר עדיין מספר קטן של אוגדות מילואים ולכולן, לכאורה, יש תפקיד בתוכניות האופרטיביות למלחמה. אבל בשלושת העימותים של העשור האחרון בעזה ניכר המאמץ שעשה הפיקוד הבכיר של צה"ל לצמצם ככל האפשר את השתתפות המילואים במערכה.
בשנים האחרונות אנחנו שוחקים גם את הסדיר. זה התחיל בהחלטה הפופוליסטית על קיצור השירות ל־32 חודשים: בחטיבות החי"ר, שם הכשרת הלוחם אורכת כשנה, המשמעות הייתה קיצוץ בפועל של 15% מהכוח הלוחם. עכשיו כבר יש דיון בשאלה אם לקצר את השירות הסדיר בעוד חודשיים או אולי אפילו ארבעה. המשמעות תהיה שלוחם חי"ר שסיים את הכשרתו יתרום לצבא קצת יותר משנה של שירות.
כבר היום סמלי המחלקות והרס"פים (רב סמל פלוגתי), שאמורים להיות עמוד השדרה המנוסה של כל יחידה לוחמת, הם לכל היותר בני 20 וקצת, מבוגרים מהלוחמים בחודשים ספורים. מתוך הכרה בבעיה, צה"ל קיבל ממשרד האוצר אישור להשאיר אלפים מהם לשירות קבע קצר, אבל הם לא ממהרים לחתום. התוצאה היא צבא צעיר ומאוד לא מנוסה. אין היום לוחמים בסדיר שחוו מלחמה וקרב.
כשירותו של הלוחם הישראלי נמצאת היום בנחיתות אל מול זו של לוחם האויב שהוא צפוי לפגוש בקרב. הלוחם של צה"ל הוא אומנם נבון, משכיל ומלא מוטיבציה, אבל הוא בן 19־20, עבר אימון אחד או שניים ומעולם לא היה תחת אש. בקרב הוא יפגוש מולו איש חיזבאללה בן 25־30, מאומן הרבה יותר, לרוב גם חסון יותר פיזית ועתיר ניסיון קרבי תחת אש. זה נכון גם לגבי לוחמי חמאס. באחד על אחד אין ללוחם הישראלי יתרון.
כדי לפצות על הנחיתות הזאת התפתחו בצה"ל תפיסות טקטיות ואופרטיביות שנועדו להרוג את לוחם חיזבאללה הרבה לפני שיפגוש בלוחם הישראלי. הרעיון הוא להביא לביטוי את כל תחומי העליונות הישראלית - אוויר, מודיעין וחימוש מדויק - כדי למנוע מפגש ישיר בין הלוחמים. זה עבד מצוין בעופרת יצוקה אבל הרבה פחות טוב במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן.
הטכנולוגיה הישראלית, חיל האוויר ויכולות המודיעין אכן נותנים לנו יתרון אדיר על כל אויב, אבל אי אפשר להשעין את הביטחון שלנו רק עליהם. אל מול אויבים שמפתחים גם יכולות התקפיות ביבשה - ישראל חייבת גם צבא יבשה חזק. מודל השירות הנוכחי לא מאפשר את זה, והרמטכ"ל הבא של צה"ל יהיה חייב לחשוב על מודל שירות אחר. את גיוס החובה צריך להשאיר בתוקף, אבל השירות חייב להיות דיפרנציאלי, הן במשכו והן בתגמול, כך שיאפשר להכשיר לוחמים מקצועיים יותר ולמצות אותם לאורך זמן. בחיל האוויר, ביחידות המיוחדות והטכנולוגיות, כבר קיים שירות ממושך יותר - וזה ניכר בתוצאות.
נציב קבילות החיילים, האלוף (במיל') יצחק בריק, ממשיך לצלצל בפעמוני האזהרה ולהתריע על חוסר המוכנות. בצה"ל מתעקשים לטאטא את הביקורת שלו על הסף. אבל בריק, גיבור מלחמת יום כיפור, שחוה את הכישלון והשבר של אז, יודע שגם היום כדאי להקדים תרופה לאזהרתו של מחבר משלי: “לפני שבר - גאון, ולפני כישלון - גבה רוח".
גמר חתימה טובה!
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר