אין הרבה ערים קטנות בעולם שעוררו כל כך הרבה רגשות כמו בירת נורווגיה אוסלו. עיר שלווה, ציורית, נעימה וקרה, שונה כל כך מהמזרח התיכון ומהלבה הרותחת שבין ירושלים לעזה. ביקרתי בה באירוע הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. התרגשתי מהאירוע, אבל האמת היא שהתרגשתי לא פחות מהעובדה שחברי להקת "רד הוט צ'ילי פפרז" התאכסנו באותו מלון ופגשנו בהם בדרך לארוחת הבוקר.
הלהקה עדיין מנגנת, והשירים שלה הפכו למורשת רוק עולמית, בעוד האישים שקיבלו אז כבוד מלכים כולם כבר אינם בחיים. רבין נרצח, ערפאת מת במוקטעה, ופרס הספיק לקיים עוד כמעט שלושה עשורים של פעילות ציבורית, אבל לא הצליח להפוך את האירוע ההוא למורשת מוסכמת וברורה. 25 שנה עברו מאז נחתם ההסכם במדשאה הדרומית בבית הלבן, ואוסלו עדיין נמצא במחלוקת עמוקה על מהות הכישלון, עוצמת העיוורון, המחיר והתמורה.
למרבית בני האדם קשה לתפוס מהלכים בזיג־זג. אנחנו מעדיפים תמונת עולם ברורה: שחור או לבן, מלחמה או שלום, הצלחה או כישלון, חלוקה או סיפוח. אבל 25 שנה אחרי החתימה על ההסכם יש יותר מחמישים גוונים של סכסוך בסיפור של אוסלו, ורובם תוצר של נסיבות, אירועים שהיו חזקים מההחלטות ועיקרון אחד מרכזי שהוא המחולל של כל הסיפור: ישראל לא החליטה עד היום מה היא באמת רוצה.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עושה בכוח הזרוע את מה שרבים בקרב הישראלים רצו כבר שנים לעשות לפלסטינים: הוא גובה מהם מחיר. הוא מפרק את המוסכמה שאפשר לנהל משא ומתן מעמדת חולשה ולהכתיב תנאים, והוא דוחק אותם אל הקיר. היעד של ממשל טראמפ הוא להכריח את הפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן בלי תנאים מוקדמים ועם פתיחות לקבל נוסחאות אחרות חוץ מהכל או לא כלום. הסגנון הבוטה והזיגזוגים המילוליים לא מעידים בהכרח שמדובר בשגיאה בוטה. זהו ניסיון מרתק להפעיל כוח מדיני אלים כדי להגיע לתוצאות. טראמפ רוצה לסגור עסקה. השאלה היא אם זה מה שרוצה גם ממשלת ישראל.
אולי משה כחלון רוצה, ייתכן שצחי הנגבי מסוגל לקדם כמה מהלכים מורכבים, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, איילת שקד ונפתלי בנט רוצים משהו אחר. הם רוצים לפרק את המבנה הפלסטיני הקיים, להחליש אותו ולתת לו להגיע למצב שבו אפשר יהיה להכתיב לו תנאים באופן חד־צדדי. הם לא רוצים עסקה, כי הם לא באמת רוצים שותף.
ישראל לא החליטה אם היא מוכנה באמת לוויתור על חלק ממולדתו ההיסטורית של העם היהודי כדי להשתחרר מהאחריות על מיליוני פלסטינים ולמנוע את הסיכון להידרדרות שאולי תביא בעתיד למדינה דו־לאומית. ישראל לא הצליחה להגיע להסכמה על כך ביום השביעי של מלחמת ששת הימים ו־50 שנה אחר כך ההחלטה הזאת טרם התקבלה. ממשלת ישראל מגיעה לעוד רגע שיא בלי תוכנית, בלי חזון.
אלוף בן, עורך "הארץ", כתב לפני כשנה שהתוכנית של נתניהו היא ניצחון מוחלט, ריסוק התנועה הלאומית הפלסטינית, הכרעת המאבק הלאומי תוך ביטול כל בסיס לדרישה פלסטינית למימוש זכויות לאומיות בארץ ישראל. יכול להיות שזה הכיוון. אם זה היעד, הדרך עקלקלה, פתלתלה ושקרית. על פי התיאוריה הזו, נתניהו הוליך שולל את בוחריו, את נשיאי ארה"ב, את כל ראשי הממשלות שאיתם נפגש אי־פעם. בדרך הוא הכשיר את אפשרות הרעיון השמאלני של חלוקה וביצע אותו בפועל ב־1996, בהסכם חברון, בשיחות וואי, במתן תמיכה מספקת למהלך ההתנתקות מעזה, שממנו ברח ברגע האחרון בתירוץ טכני כמעט, ומאוחר יותר מול אבו מאזן בממשל אובמה.
נתניהו אולי רוצה בהכרעה מוחלטת, אבל זו לא הייתה תוכנית סדורה מראש אלא אפשרות שעלתה כאשר הנסיבות אפשרו את בחינת הרעיון. זו תפיסה שדומה מדי לרעיון הפלסטיני: הכול או לא כלום. יש לקוות שלראש הממשלה יש חזון, כי הוא לא נותן לו פומבי, ובעת האחרונה גם בשיחות סגורות נמנע מלתאר את המדיניות שהוא מאמין בה. זה בדיוק מה שקרה בתהליך אוסלו.
האופציה הגרועה פחות
הסכם אוסלו נולד מתוך כורח ומרצון מנהיגותי לצמצם נזקים. מי שתיאר זאת לאחרונה בקול בהיר ומדויק הוא שר המשפטים בממשלת קדימה, פרופ' דניאל פרידמן. במאמר ב"ידיעות אחרונות" כתב פרידמן שהסכם אוסלו הוא תולדה של סרבנות ובלימה של כל החלופות האחרות על ידי הימין: "לאחר מלחמת ששת הימים היו לישראל שני עקרונות, שהיו מוסכמים על כל הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית: לא למדינה פלסטינית ולא לחזרה לגבולות שלפני המלחמה... בנסיבות אלה נותר רק פתרון סביר אחד: הסכם עם ירדן לגבי הגדה ועם ירדן או מצרים לגבי רצועת עזה".
פרידמן תיאר כיצד הימין סינדל את יצחק רבין בעניין הירדני: מנחם בגין, שחתם על הסכם השלום עם מצרים, הסכים להעניק אוטונומיה לפלסטינים ודחק את ירדן מחוץ להסכם, ואז בלם שמיר את "הסכם לונדון" שגיבש פרס עם המלך חוסיין אשר כלל העברה של פלסטינים לשטחה. "הפתרון שבו בחר רבין, הסכם אוסלו, היה גרוע, אך הוא פרי הנסיבות ששללו את הפתרון הירדני, ולפחות היה בו ניסיון למנוע מצבים גרועים עוד יותר", סיכם פרידמן.
הסכם אוסלו נולד כיוזמה פרו־אקטיבית לשינוי המצב שאליו נקלעה ישראל אחרי שפסלה אפשרויות שונות להעברת האחריות לפלסטינים, כישלון "המנהיגות המקומית" באגודות הכפרים וחסימת האופציה הירדנית. מי שסלל את הדרך לאוטונומיה וקבע תקדים של שטחים תמורת שלום הוא מנחם בגין, שעשה זאת בניגוד להבטחותיו לבוחרים.
ההסכם הכיר במציאות בשטח, שלפיה ערפאת ואש"ף הם המנהיגים הלגיטימיים של הפלסטינים. ההנחה המדינית של ראשי השמאל, שערפאת יהפוך ממנהיג טרור למנהיג מדיני, כשלה. יו"ר אש"ף ביצע לזמן מוגבל את מה שהבטיח ואז חזר לעשות את מה שהוא יודע: טרור ולחץ.
המציאות שיצר הסכם אוסלו פיתחה מנגנון אידיאלי להמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון: מקסימום שליטה בשטח ומינימום שליטה בפלסטינים, באמצעות יצירת גוף שמטפל בביוב ובחינוך, במסים ובעבירות התנועה. אלא שבמבחן המציאות האמון בין ישראל לפלסטינים קרס: רצח רבין, טבח גולדשטיין, שרשרת הפיגועים, הבנייה בהתנחלויות ועוד.
מאז מבצעי חומת מגן ודרך נחושה ב־2002 התקבע הסכם אוסלו משופר, שמאפשר שרידות לממשל הפלסטיני ולממשלה הישראלית המקיימת תהליך מדיני ללא יעדים ומנהלת את הסכסוך בלי יומרה לפתור אותו. יותר מזה: הסכם אוסלו הוא גופת השלום השמאלני שמוחזק בפורמלין על ידי ממשלות הימין כדי לשמר את כישלון השמאל בלי להציג חלופה אמיתית לניהול הסכסוך או לסיומו. אלא שאפילו מסקנות אלה הן כנראה נחרצות מדי ביחס למציאות המורכבת.
על הפרק עומדות כרגע שתי שאלות מעניינות: האם לחץ כבד יוכל לעצב את המנהיגות הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן? והאם ישראל יכולה לנצל את הווקטור האמריקאי לעצב מציאות שבתוכה הצעת פשרה שתוביל לשיח ואולי להסדר? לכל הספקנים אני ממליץ לחזור להתגוששות בין ארה"ב לברה"מ ולחשוב אילו לקחים אפשר ללמוד ממנה.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2